ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.

אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.

איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.

בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.

זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.

אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.

חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.

צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.

ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.

הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.

עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.

תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.

תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.

במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.

בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.

קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.

קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.

הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.

עבודתה החדשה של הצלמת סים צ׳י יין מביטה ישירות על הסחר הבין לאומי בחול, וההשפעות הקשות על הסביבה של סחר זה.

העבודה נקראת ״חולות בתנועה״ וחוקרת את הרעב העולמי לחול ואת הסחר חסר פיקוח במשאב זה. סים שואלת שלוש שאלות מרכזיות בעבודתה המסתכלת על יצירת איים מלאכותיים על חופי סין. מי מקבל את האדמה החדשה? ממי? למי?

הצלמת הסינגפורית החלה את מחקרה לפני ארבע שנים בארץ מולדתה שם הבהלה לאדמה - ולכן לחול - גדולה מבכל מקום אחר. העיר-מדינה הגדילה את שיטחה כמעט ברבע בחמישים השנים האחרונות, והפכה למייבאת הגדולה בעולם של חול.

חול הוא משאב מוגבל והניצול שלו ממחיש את פער המעמדות בין מי שמוכר למי שקונה. מאפיות חול אלימות הפועלות במלזיה, קמבודיה, ויאטנם, הודו, איטליה, טוניס, מרוקו, סנגל ועוד ברחבי העולם משפיעות על האקולוגיה של הכדור כולו.

סים קוראת לעולם להתעורר לבעיה החמורה, לפני שתעלם לנו הקרקע מתחת לרגליים - תרתי משמע.

בתי הקפה הרבה יותר ותיקים ממה שנדמה לרוב האנשים. במאה ה-16 באיראן הם היו מרכז התרבות והיו מלאים על ידי מעמד הפועלים ומעמד הביניים. אומנים היו מקריאים שירה, פילוסופים היו מספרים את הגיגיהם לפני קהל נלהב, וציירים היו מציירים בסגנון שקיבל את השם ״סגנון בתי-הקפה״.

הציור היה מלווה בהופעות וספג השראתו מספר המלאכים האיראני. ציור דקדנטי בצבעים, ועשיר בפרטים, סגנון בית הקפה היה פתח לדרך החיים של התקופה. בכדי להבין את הסגנון יש ראשית לתת את הדעת על האומנות העתיקה ביותר באיראן - סיפור סיפורים. בתי הקפה היו תמיד עגולים, ההולכים בדרכים היו יושבים במרכז ומספרים על מסעותיהם והקהל היה יושב סביב במעגל.

השפה הינה חלק משמעותי בסיפור סיפורים - וכאשר הערבים השתלטו על איראן והביאו איתם את האיסלאם הם לא הצליחו להעלים את השפה הפרסית שנשארה מדוברת עד היום. חלק מהסיבה היא התרבות של סיפור הסיפורים שמושרשת עמוק בקהילה. הסיפורים לא היו נכתבים אלא עוברים מפה לאוזן - ושריפת הספרים לא עזרה בהרבה להכחיד את השפה.

ציורי בתי הקפה היו מצויירים לרוב על בדים או וילונות ומספרי הסיפורים היו מקפלים אותם לתרמיל ופותחים מחדש בבית הקפה בעיר הבאה. הציור היה משמש כרקע לעלילה אותה סיפר האומן. כנראה שבהשפעת המערב הורה המלך להעתיק חלק מהציורים לקירות ועם הזמן הם עברו להיות מצויירים על קנווסים.

הציור הוא כמו קומיקס, יש להתחיל לקרוא אותו מהפינה השמאלית העליונה ולסיים בימנית בתחתונה. עלילה שלמה נפרסת על ציור אחד, בניגוד לציור מערבי שמתמקד לרוב ברגע אחד בזמן.

אחד מסגנונות הגינון המעניינים ביפן נקרא טסובו-ניווה. טסובו משמעותו כד, או בהקשר זה מדובר על יחידת מידה בגודל של שלושה מטרים רבועים, או שני טטאמי. ניווה זו פשוט המילה לגינה. רוב גינות הטסובו-ניווה קטנטנות ומוצאות את עצמן בתוך בית או במעבר בין שני בתים, כמו אוצר קטן שמסתתר לו.

את שני הפירושים של טסובו כותבים עם סימון אחר בשפה - וארכיטקטים משתמשים בשניהם בתיאור גינה מסוג זה. הגינה הזו היא כמו מוקד שקט בבית סביבו מתרחשים כל החיים וההמולה.

פעמים רבות נמצא בגינה קטנטנה זו מספר בודד של ענפי במבוק עם מעט עלים בקצה, מנורת אבן עתיקה ותו לו. הקרקע נקיה לחלוטין, והגינה מטופחת להפליא. אור עדין יכול לחדור מחור בתקרה או מהחדרים השכנים. הטיפול היומי בגינה אורך מספר דקות הוא חלק מהחיים בבית ואינו מועבר לגנן חיצוני.

ניתן לחשוב על חלל זה יותר במונחים של פסל מאשר גינה, עם הדיוק לפרטים הקטנים. הגינה כולה מוקפת בחדרים או קירות, ואינה מסתיימת בכביש או במדרכה, ובכך שומרת על אווירת מסתורין הייחודית לה. גינות אלה הן חלק אינטימי מהחיים.

"פטל בר״ הוא שם של ספר מתכונים סאטירי מאת מעצבת הפנים סוזי פרנקפורט והמאייר העולה אנדי וורהול.

וורהול תמיד העריץ מזון מהיר. את אהבתו למקדונלדס הוא הסביר בכך שיש להם את האריזות היפות ביותר. על קוקה קולה הוא כתב בספרו - הפילוסופיה של אנדי וורהול - ״מה שמדהים במדינה הזו זה שאמריקה התחילה את המסורת שהעשירים ביותר רוכשים את אותם הדברים שרוכשים העניים ביותר. אתה יודע שנשיא המדינה שותה קולה, ליז טיילור שותה קולה, וגם את יכול לשתות קולה. אף כמות של כסף לא תקנה לך קולה טובה יותר מזו ששותה הקבצן בפינת הרחוב. כל הקולות זהות וכולן טובות״.

ישנם סיפורים עליו סועד במסעדות היוקרה של ניו-יורק רק בשביל לבקש שיארזו לו את המנה שלא נגע בה במהלך הארוחה כדי שייתן אותה למקבץ נדבות בפינת הרחוב - והוא המשיך אל עבר המקדונלדס לאכול בעצמו.

כחלק מגישתו כ״אנטי-פודי״ הוא גם אייר ספר מתכונים המעביר סאטירה על בישול גורמה, הרבה לפני שמישהו ידע מיהו אנדי וורהול. הספר מכיל מתכונים כמו ״אומלט גרטה גרבו״ שיש לאכול רק בחדר מואר בנרות. אמו של וורהול, ג׳וליה וורהול עשתה את הקליגרפיה לספר.

לפי בית המכירות, רק 34 עותקים הודפסו בצבע, ורובם חולקו כמתנות.

״חדרה של טום סידמן-פרויד היה תמיד מלא בעשן סיגריות - אישה בוהמיינית אמיתית״ אמר עליה גרשום שולם. טום נולדה בשם ״מרתה״ באוסטריה בשנת 1892ֿ, אחיינית של פסיכו-אנליטיקאי ידוע בשם זיגמונד פרויד. 

בגיל 15 אימצה מרתה את השם ״טום״ והחלה ללבוש בגדי גברים.

תחת זהות חדשה זו עברה לגרמניה ואיירה ספרי ילדים. ספרה ״ספר סיפורי ארנבות״ פורסם בשנת 1924 מביא שנים עשר אגדות סוריאליסטיות מהפנטות מסביב לעולם.

מרתה החליטה לסיים את חייה בשנת 1930, ארבעה חודשים לאחר שבעלה התאבד. ספריה נגנזו תחת השלטון הנאצי. משפחתה הצליחה לשמור מעט מעבודותיה.