ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

הכל כתוב לי על העור
הכל כתוב לי על הדם
בנקבוביות
בשערות
בשיניים
בריסים
בציפורניים
ובסוף אני נחלצת מהכל.
מכתיבה את המילים
עם קליגרף צמוד
מקעקעת את העור
צורבת אותו בכל השקעים
ואפילו מוסיפה לזה סולם מוסיקלי
עורגת על השפה
טועמת רוק
מכתימה את השפתיים
בצבע של אפרסק
מתנשקת עם משמש
מרגישה כל הזמן
את המגע של האויר על הבשר.
העורות האטומים
גורמים לי לכאבי ראש,
עיניים סתומות
גורמות לי לסיוטי לילה
והטיפשות היא כמו בשר פיגולים
מזון לפגרים.
מחפשת את נהר הסמבטיון
שיפריד ביני ובין הרימה
חיה בצד שבו מתאהבים בשכל
ואחר כך בגוף
כי את הגוף רואים במראה
ואת השכל רואים בגוף.
הטיפשות מבצעת אונס לאור יום
ואני נאבקת
להפוך את הסבל
לספרות מקצועית
ואת היצר ללחם חוק.
כי על הטיפשות
אני לא מרחמת יותר.

היום על הספינה
סיפרת לי
על המורה שטובל במים
ומושח אותנו בשמן.
פיליפוס,מורה יקר
המידות הטובות שלך
מובילות אותי אל מדרגות פרטיות
משם אני עולה לחדר הפרטי שלי
ומושחת עצמי בשמן שלך
והציפורים שלי כבר לא
על חוטי הטלפון
אלא בנו קן על שדי
ורק רוצה לתת לך את הורד של המגדלית
ולדבר אתך בשפה של ורדים
כי הארמון הפרטי שלנו
יש לו ארובה
ודרכה אני מציצה אל השמיים
ורוצה להיות אתך
רק בחדר הכלולות שלך
ולדעת את סודך
כי אתה אצלי מתחת לעור שלי
וזה הסוד
ואחרי הסוד הזה
אני נשבעת אמונים
לך פיליפוס
ולשפיות
ולמילים
אני יודעת שאני אחלץ ממך
את כל השנינויות
כי המגדלית לימדה אותי
את סוד הפרוש
ואת סוד הנדר הנצחי
ואני חשה במלוא הכח שלה
שנכנס לי לורידים
לעורקים
לאף.

אני רוצה להבין
את הזמן
שחוזר על עצמו.
אני ניזונה מההבנה הזו.
ברור לי שאני צריכה
לומר רק את האמת
ולא חצאי אמיתות
רק ככה אני יכולה לסבול את עצמי.
אני רוצה להבין את הזמן
שחוזר על עצמו.
כל המציאות הזו
היא כמו כלים שלובים.
פעם כשהייתי קטנה
חשבתי שיש ים מאחורי הבית שממול
היום אני חושבת שיש תשוקה
מאחורי החורבות שמשאיר השטן.
כל הדרכים מובילות ללחם הקודש
שנתן המורה.
עכשיו סטרדיווריוס מנגן לי
עם הכינור שלו
ופעם בזמן אחר
הקשבתי לקולותיהם של הזאבים
והבנתי שהזמן חוזר
וגם בתחתית הלב שלי
נמצאים להם אותם הרגשות
רק שהם עכשיו עולים עם השמש
ומופיעים בשירים שלי
ובסיפורים שלי
כי לכתוב
זה כמו לירות בחץ וקשת
אני מדייקת אל המטרה
והלב שלי נאנח
ולפעמים אני לא יודעת
אם הכל חלום בעצם
ואם אנחנו ערים
או ישנים
ואם אנחנו
באיזה זמן בכלל.
השקט הזה של החיפוש מטריף אותי
והנה שוב הציפור הצבעונית על החלון
כי היא מופיעה במקום הציפור השחורה
שמתה.
וגם המגדלית בוכה אתי
עם דמעות של דם
כמו פעם שעשינו ביחד
בזמן
פעם
מזמן
עכשיו
היום.

היום הזעתי.
הרבה זמן לא הזעתי.
אפשר לעשות פרופיל מהזיעה שלי
קו זיעה בחריץ
בין השדיים
זה קו הגורל שלי
יש לי קו גורל
בכף היד
קו עמוק
שמסמן את הסיפור שלי.
אני מזהה את הסיפור
בכלי המיטה
בעיקר בקימוטי הסדין
ובעיקר כשאלה מוטבעים
על העור
כאילו היו קעקוע של זכרון.
היום ראיתי עץ
שהגורל שלי נטבע בו
בין עליו
בגזע
בשורשים
בפירות
חשתי
כאילו המגע של החיים
מלטף אותי
ומסתכל עלי
כי לעץ היו
עיניים של געגוע.
במקום הזה של ירוק
אני מוליכה עצמי אל חיק
מובלת על ידי כח האהבה
אל הספינה
שבה ארדם הלילה
מכורבלת.

אני
כל הדבור שלי
הוא דבור של גוף.
אני לא יודעת לדבר
בדבור של רוח.
פעם הייתי בברוטן
עם הגאות ועם השפל
ועם השפל ועם הגאות.
צפתי על פני המים
גם בגאות וגם בשפל
כי הדבור שלי הוא דבור של גוף
ואני מציבה את עצמי מול הגוף
כי הגוף הוא הגורל
והסיפור שלי
תופס תפיסה מחזורית
מקודשת
של כל הביטויים  בחיים.
רוצה לתפוס את הסינכרוניזציה של הזמן
זוהי עבודת האל שלי.
מציבה את עצמי
למרגלות הגאות ולמרגלות השפל
כמו הירח
כי יש ימים שאני יודעת
כי יש לחשוק רק בדבר האחד
שהוא החוק השמימי
והחוק הארצי
כי שם נמצאים נצני האהבה
ובהם אני מחפשת את המשמעות
ואת הסדר הקוסמי
ואת היכלות האהבה
כי בסוף הכל מסתכם רק
בדיבר אחד-אהבה.
אורזת צרורות של חיים
קושרת אותם בחוט פישתן
ואז חיה את הסיפור
שהוא עבודת קודש ממש.
בהיכל האהבה
אין וריאציה על נושא
הכל במסגרת גבולות התשוקה.
איזה כייף לחיות
עם אביונה נצחית.
הרגשות מלבלבים להם
כמו האביב
כי יש תכלית לחיים.
החיים הם ריטואל תמידי בממלכת הרגש.
הסיפור שלי מקועקע באור
הוא ליטורגיקה מדעית
שגומרת את הסיפור
עד סוף הסיפור.

המיגדלית
סימנה לי היום את השביל
קעקעה את צעדי
על אבן
על דמעה
על גוף.
לפעמים בלילה
רק שתינו
שקופות
לבד
ללא תבונה
ללא הגיון
רק עם שק של סימנים
מקעקעות את הזמן
כאילו אין מרחב.
המגדלית דוחפת אותי ליער פנימה
תמיד משער צדדי
בין אלפי שנים
ושם
כל יום
פורמת אותי
חובשת אותי
ומקעקעת אותי מחדש
אוספות עלים
אוספות שיער
לפעמים רוצה
שיקברו אותנו יחד.
יש לה לזאת
צעדים של ספינה
ספינה ששטה לגליה.
תמיד נדמה
שהספרים שלה כבר גלויים לפני
ואז היא שוב דוחפת
את השער האחורי
הפעם אני מזיעה קצת
במצח
כי הקעקוע החדש
שהיא מקעקעת בי עכשיו
כואב קצת
צורב קצת
את העור
השקוף.

אתה לא נחת
אף פעם לא נחת.
אני הייתי רכה כל כך
ואתה לחצת חזק כל כך.
תגיד לי
רק דבר אחד,
מה גרם לי להתמכר לידיך
ששוטטו בגופי
כשטח הפקר
באותו רגע גדול
שבין חיים למוות.
דברת אתי על רגשות נעלים
והשקת אותי
באחד מהמשקאות האלימים שלך
באורו הקלוש של הלילה.
היינו שכורי נשיקות
ואתה שוב ושוב
קראת לי מהספינה
תוקע את המשוטים
במגדנות האדמה
וקורא לי
לפזר את עפר הרגבים
על ראשך.
לא גרעת ממני
קמצוץ של אהבה
ואני הפכתי לחיה
הנוגעת בשפתי
בשומה שבפניך.
אתה קרעת ממני את הסדין
והיית לי אופק
במסעי לאורו של הפנס
שסמן
את דרכי
על אבני המדרכת
שמסמנים לי
עד היום
את שנפשי אוהבתם.

במעמקי האגם
במקום בו נרדמתי
את תרדמת האהבה שלי
חיפשתי עיקבות
לאיזושהי ידיעה
סימן
תו
ואתה רק מטפורות נתת לי. ביקשתי טרפים
נתת לי צלם. אל "פה הדובדבן שלך"
פנית
ורצית לשמוע
את הניב המוזר שיוצא ממנו
באוזנך.
אני נשמעתי לך
כמו איזו הזיה של דבור. עדיין מחכה לטרפים
ואתה מתעקש על הצלם.
זה זמן לאהבה,אתה אומר
זמן לגוף ולנפש
ואני דבקה בצלם
כמו במטה קסמים. אתה רק רוצה את
טרופי הדעת שלי
ואני רק רוצה לפענח
את החזיונות שלך
שמטילים בי חשק ואימה
המלהטים את
גופי
ונפשי
באש
יוקדת
כל
כך.

אז מה הסיפור שלכם?
אני שואלת
וטובלת את תודעתי בכוס קפה.
הסיפור שלי הוא דיאלקטי
אמנות הדו שיח
מחפשת את הסיפורים שלי
ואת שלכם
ואת הסיפור בתוך הסיפור
וזה המחווה שלי לאלים
אבל לאלים שלי
ולא לאלוהויות שנותנים לגרגונה לחיות.
כי הגרגונה היא לא בסיפור שלי
היא out of my story
out of my life.
היום בלילה
אצא לי אל היער
ואשיר טרללללה טרללללה
המוח שלי ישנה את הגורל שלו
וישיר לציפור השחורה
גרגונה מתה גרגונה מתה.
כי הרבה דברים טובים
שהיו בסיפור שלי כבר אינם
אבל התפילה שלי מחזירה אותם
בצורה של חיים
ולא בצורה של אנדרטה.
טרלללללללה.
בסיפור שלי
האניה של המגדלית
לא טובעת אף פעם
במים העמוקים של הים
או של האוקינוס
שם אנחנו שטות
ויש לנו מפתח עם הסוד
שיודע את הסיפור שלנו
ושם האינטימיות הכי גדולה
כי אתה והסיפור שלך
זה בצוע של חדירה רוחנית
לאן שצריך לחדור
כי מי שלא מבין על מה אני מדברת
הוא אדיוט מושלם
וחי באוניה שסוחפת אותו לחוף המת.
אני רוצה ספינה
בחופים מוריקי אדי אלכוהול
ששם המגדלית שמה לי את המסגרת
ואני צובעת את הבתוכו שלה
בסיפור שלי
בתוך ה frame
של המגדלית
טרללללללה.

הסיפור שלי
הוא הסיפור שלי.
הסיפור שלי הוא אביונה מתמשכת
ואין סופית
ואפילו מוות לא ינתק אותו ממני
כי בסיפור שלי
הלב מתלקח
והשפתיים טועמות טעם של מיסתורין
ושל חגים
ושל כאב
וצריך לאבד את העשתונות
ולעשות את מה שצריך
וזה תמיד בנגוד להגיון
כי ההגיון לוקח את ההוד מהראש
ונשאר השגרון
וזה מזכיר לי
את תולעי המשי שהיו לי כשהייתי קטנה
והם היו מגעילים
ולא ברורים
כמו הצד האפל של הירח
כי הסיפור שלי ממציא אינטימיות
כמו האינטימיות של הפחד
כשפחדתי מהמדוזה
אבל היא כבר מתה
וגם הצאצאים שלה מתים
ולמדוזה אין זרע
שימשיך ממנה את החיים
וגם זה סיפור אינטימי
אבל אני הופכת אותו לאמנות
ומקבלת גמול נאמן
לספר האמנות שלי
כי זה העיקר
להשבע לסיפור
ולהתפלל
שישמרו לך על הסיפור
ועל הגניחות
ועל ההגנות
כי יש פצעים יותר חמורים
מהפחדים שלנו
ואלה שייכים
לאלה שאין להם סיפור.
ביער שלי
מצאתי רמז
לפרוש
ולבקשה
להמשך הסיפור
שלי.