ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

אני נוסעת ללנדוק
כדי להתחבר לטעם של הבגידה.
יצאתי בלילה ליער בלנדוק
וזעקתי זעקה גדולה אל תוך הלילה.
אני מחפשת את הקבר המשותף
של כל הכופרים.
אני קוראת לכל הכופרים
שהעלו אותם על המוקד
לבוא אלי
לבית שלי, לגינה שלי, לנהר שלי,
לכרם שלי,
לעננים שלי
אנחנו יחד נהיה כת של גיבורים
שקוראים יום יום את שמותיהם של הכופרים
נחזיק בידיים שלנו
את כל הצלמיות שבעולם
נחזיק בקרנות המזבח
ונאמר יחדיו:
"אלוהים מה רבו נפלאותיך".
אנחנו לא יורקים על ספרים
ולא יורקים על מילים
ולא שורפים מקדשים
כי אנחנו בצד של הכופרים
ולא של המלשינים.
האלון שלי מרשרש עכשיו
והעלים שלו נושמים את חגווי הסלע
והמצודה שראיתי היום
היא מצודה פנימית
שצועקת אתי בחשכת הליל
ומבכה את התמוז
יחד עם המקוננות
על אלה שהלכו במסלול
של ייסורי אהבה
והמלשינים הפכו אותם
לנחיל דבורים
שיש לרססו
באחד מה"סנו" הרבים.
כי הזמן חוזר.

אתמול בלילה
הסתכלתי על החושך
ושמעתי את הלילה מנגן לי
איזו סימפוניה.
אחר כך
בראי
באור של מנורה
גיליתי עוד פעם
את הקמט בזוית הפה
שלא עזב אותי
כאילו מסמן איזו הטבעה של עצב
ומדגיש
את הזמן חסר הרחמים.
אני לא רואה את הציפור השחורה בלילה
כי בלילה היא שחורה כמו הלילה
ובלילה אני חושבת על אמא שלי
כי זה זמן טוב לדבר עם המתים.
אני לא מתאבלת על אף אחד
אפילו לא על העץ ששתלתי
והוא מת לי
וגם דג אחד מת לי.
אני רוצה שדה של מדוזות
שישמרו על הדגים שלי
ועל השדות שלי.
אני לא הולכת עם אבנים למזל
כי אבני החן שלי
הם פנסי הרחוב הדולקים בפריס
ובלילה אני מטיילת לי בעיר עם פנסים
או בשדות עם מדוזות
ויודעת שממילא הכל אבסורדי
גם השיער הלבן שצריך כבר צבע
וגם החשכה שמסתירה אותו.
כי אני המזל שלי דגים
ולכן אני יודעת ללקק את הפצעים שלי
ולהסתתר בתוך החומה
שאהוב לבי בנה לי היום.

תנו לי הר קטן אחד
על פסגת הפרינאים
ואבנה לי בית עץ
ואשקיף אחר הנשרים.
תנו לי גשר אחד
ואחצה אותו בטיולי
מעיר יפה אחת
לעיר יפה אחרת.
תנו לי מעבר אחד
ואתהלך בו
ואחזיק בקרניו של האייל
ואומר לו כי היום חג ומועד
היום אתקע בשופר.
אני מביטה אל הכרם
ויודעת את צפונות הגפן
ואת סודותיו של הווזר
שזורם לו ממש לידי.
כשאתעייף אשאל: מה נשמע בתל אביב?
אבל עם גלואז בפה
אני יכולה לחשוב רק על פריס
ועל הפסל של ז'אן דארק בככר
ולהגיד לה:
גם לי יש חזיונות
אבל החזיונות שלי
הם הרצונות שלי
של דברים שאולי יתגשמו.
בסך הכל הפסקתי להיות פסימית
כי מרק הלחם שאכלתי אתמול בכפר
הזכיר לי מרתפים של אוכל משומר
ששמרנו ליום הרת גורל.
אבל בכל זאת,
גם עכשיו
תנו לי
חור תולעת
ואקפוץ משם למימד
שם יושבות ומחכות לי
ווירג'יניה,לו וסוליטה
כי הן הגיבורות האמיתיות.
כי על בקבוק של שאטו לאפיט
יש לנו ביחד חזיונות
ועליות במעלות המדרגות
ואנחנו שומעות ברקע
את פעמון הכנסיה היפה
ליד המקום שאכלתי אתמול
מרק של לחם
ואיש שמן אחד שבישל בשר צייד
הייתה לו נשמה של מלאך
ואמרתי לו:בונסואר בונסואר
והוא עף כמו הנשר.
עכשיו אנחנו אומרות בונז'ור
לכל מי שמצטרף למעגל שלנו
ואני שואלת את וירג'יניה
איפה זה תל אביב?

אהבתי ללוונדרים שבגינה
מתחרה כמעט
באהבתי לאהוב לבי.
אסור לי לאהוב אותם כל כך.
כשהייתי קטנה
אהבתי עץ אחד שבחצר.
אהבתי אותו כמו את הורי.
כשאבי עקר אותו
כעסתי עליו
ואז הבנתי
שאני לא מקבלת את העולם
כמו שהוא.
כשגדלתי
הבנתי את זה שוב,
מסיבות אחרות
ולכן בניתי לי עולם פרטי.
בניתי אותו מכל שדות נפשי
צללתי פנימה לקרקעית נשמתי
ודליתי משם אבני חן היוליים
אתם בניתי עולם
שקירותיו עשויים צדפות
ותוכניו הם אוצרות תת קרקעיים
שגיליתי לאחר קדוחי העמוקים
כאילו חיפשתי אחר נפט או צמחי מרפא נדירים.
פעם הכרתי קלגסית
שהטיחה באוזני עלבונות מלוכלכים
וניסתה לשבור את אם הפנינה של ביתי.
אני בניתי חומה עשויה מאתר
וכל אותו אות קלון של הקלגסית
או כל אמירה מחפירה
לא תחדור את השכבה ההיולית השקופה.
כי הקלגסית תמצא את עצמה
לכודה במבוך שסביב גינת הלוונדר שלי
הלוונדר שריחו עוטף את
סביבות עולמי
ומציף ניחוחות של פרפיום נקי
שדוחה את מי המדמנה
של כל קלגס שהוא.

לפעמים
כשיש לי זמן
אני עוצרת לרגע
ומסתכלת על הרגע
וחושבת על כל השמות שהיו לי
מאז ומתמיד.
אבל אני מרגישה נבוכה כל כך
ויודעת שיש רק שם אחד
שקורא לי לצאת החוצה
ולפני שאני יוצאת
השם הזה מסיט מעיני
כל שכבה שהיא לא רלוונטית אלי
ודואג לי
השם הזה
שכל מה שאיננו קשור בשמו
יופר
ולא יחובר.
כי אני יש לי אלף עטים נובעים
כולם נוטפים מדיו
חלקם נוטפים מדם
ואתם אני כותבת
לעיתים
בשם שהוא זר לי
וזר לכל מילותי.
אבל אני מחליטה
שעם השם שלי
אני אעשה הכל למען
שלמות הנפש שלי
ושירת הייסורים שלי תפנה
למעמקי הים
ומרום הרקיע
מקום שבו אני עיקשת בו
מקום שאני לא פוחדת בו
להציץ לראי המוות
מקום שם אני מופיעה בשמי.
נפשי מייחלת לחורשת עצי האגוז
ואני זקוקה רק לדגדוג קטן
כדי שיעיר אותי מהצורך ברגיעה
ואז עוצמת המילים
תצעד בסך
לקראת פיסת פרוזה אחת
שהיא אני
והיא מורשת אבותי
והיא שמי.

אני רוצה לסלול שבילים
לכל הגנים שלי.
השביל הראשי יהיה השביל
בו יוסף ק' יימלט
מאלה שרוצים לעשות לו משפט
בגלל שהם רוצים לעשות לו משפט.
זה כייף לעשות למשהו משפט
כי אז אתה מצליח להוציא
את השגעון הפנימי שלך
ולהתעקש בכל הכוחות
לדבר על איוולת.
כי בדרך
כשאתה הולך במסדרונות
עם הפנים של האיוולת
אתה דורך על יוסף ק'
ובמקומו
מוצא את החתן שלך
שהופך להיות המחצלת המזוהמת שלך
ואז ביחד
במסדרונות
אתם אומרים: איוולת איוולת
יוסף ק' גנב לי את הכובע.
כי החתן יש לו עגבת
ולכלה צרעת
וזה עושה תודעת זיבה.
אני מחביאה את יוסף ק'
בתוך ארון קבורה
ועושה לו תענית
ומשחררת אותו בשביל שסללתי
כמו שמשחררים ציפור פצועה.
פעם היה לי דוד
שהיה שם אטבים של כביסה
במכנסיים
כדי שלא יתפסו לו על האופניים.
אולי הדוד הזה
ישים אטבים של כביסה
בעיניים של העיוורים
ויוליך אותם במסדרונות בית המשפט
ויגיד להם:
אני הולך לשתות קפה עם יעקוב פרנק.
תודיעו לי בסוף המשפט
אם נגמרה להם הצרעת.

מסתכלת דרך החלונות שלי
כאילו משהו שם להם מסגרות
והם עכשיו במוזאון
לאמנות מודרנית
ציור היפר ראליסטי של הטבע
נמצא עכשיו במסגור של חלונות
ונצב שם אל מול פני האין סוף
ואומר לי
שאתקע לו עוד מסמר
כדי שתמונת הנוף לא תפול מהקיר.
באחד המיסגורים
טירה עתיקה עם גגות צפחה
אבל מה שאני בעצם רואה
זה את הבעל המת של בעלת הטירה
קבור בסלע
תקעה אותו בין האבנים
והיא יושבת לה למעלה בטירה
גבירת הטירה
ומשתינה עליו מגבוה.
בטח זורקת עליו יום יום
את השושנים שנובלים לה
מואזת הקריסטל
שבסלון של הטירה.
גם בעלת הטירה
עם רגל אחד באדמה
ובטח גם היא תבקש להקבר
בתוך הסלע
למרגלות הטירה
צמוד לבעלה
והדיירים החדשים
יישתלו ג'רניום אדום
בין סבך העצמות שלהם.
ככה זה כשכוכב הצפון מביט
מלמעלה
ואומר:
איזה פוסטמות.
כי גם לסלעים יש זכרון שלהם
ושל כל האנשים שעברו בשביל ממול
ולפעמים אפילו מהעיניים שלהם
זולגת דמעה
אולי של מים,אולי של דם
והזמן שלהם הוא זמן של נצח
לכן המשאלה שלהם היא
להביא את ג'וני הולידיי
איש הנצח
להתייצב על במה ממול
ולשיר שיר ארוטי
ונערות צעירות מנופפות ברקע
וצועקות:ג'וני ג'וני
אל תמות
כי כבר אין מקום בסלע
לעוד אדיוט
להקבר פה.

אני רוצה להניח את הראש שלי
על האדמה
ולישון שינה של שקט.
לפעמים נדמה לי שאני שומעת
קולות של יבבה מתוך האדמה
וזה מעציב את רוחי
כאילו יש שם איזשהו צ'לו תת אדמתי
שמנגן איזושהי מנגינה
שרוצה לצאת החוצה
כמו
ממעמקים קראתי יה.
אבל,
כשאני כבר לא כל כך עייפה
אני שמה את הראש שלי על הכרית
ומתפללת לאלוהים
ומבקשת ממנו
עזור לי!
ואז יפעת המראות
שעוטפים את הנוף
מחלונות מקום מושבי
הם תנחומי שלי
למגע הייסורים
שנושק לעורי
והתנחומים שלי
הם תנחומיו של כל היקום.
מזל שיש לי סיגריה גלואז
שמנקה לי את כל הצלקות
ומזל שאני יודעת לקלל ביידיש
ואומרת: יופט פויו מט.
כי זה משחרר את כל ההורמונים
שטמונים עמוק בתוך האני
ושוטפים את הסבל
בחדווה אדירה
שמילדת מחדש
את כל הדובדבנים
שנמצאים בצדי הדרכים
בקמינו
של החיים שלי.

היום
לבד
שתיתי שוקולה בקפה.
חשבתי:
למה שתיתי שוקולה
כשבעצם רציתי בירה בלונז'.
אז משכתי לעצמי בכתף
והרגשתי
כמו משוררת
שיושבת בבית קפה
בפריס.
הזמנתי בירה בלונז'
וכתבתי את הפוסט הזה.
אני נאמנה לעיר הזו
אני נאמנה לקצף של הבירה
ולתפאורה של חנות דיסני
בשאנז אליזה.
אני אוהבת את טינקבל
ואת מולאן
וחולמת שיש לי קעקוע
של פו הדוב על הזרוע
אני רוצה שהטפוס הזה
יהיה צרוב לי בבשר החי.
כשעברה אשה עם כובע גדול על הראש
רציתי לכרוע ברך לפניה
ולהגיד לה:
כל הכבוד
הכובע הגדול שלך
הוא כמו תפילה לכל האנשים
שאין להם כלום בראש
ואולי הכובע שלך
ייתן להם קצת בינה.
שתיתי את הבירה עם זיתים
והרגשתי כאילו נפתח לי שער
ואני נכנסת בו
ופוגשת את כל חסרי הרחמים
ומשתינה להם על הפנים.
אבל במקום להשתין עליהם
נתתי לכלב שלי להשתין לי על הכובע
והשארתי אותו ברחוב
כי ידעתי שמשהו ישתמש בו
לאסוף כסף ליד הקפה
בככר
כי הככר האהובה עלי
יש לה צבע של פודרה
ואין עליה קמטים
ולכן היא לא שמה מייק אפ
רק ממשיכה את קו המשווה
שמתחיל בכנסיה שבככר
ליד החלון משמאל
ונמשך החוצה
עד שנעצר בנצח.
ואז
הנצח פוגש את הכובע שלי
בככר
אחרי שהכלב השתין עליו
ושניהם ממשיכים לקפה "לה מר"
לעוד סיבוב של בלונז'.

העין שלי
לא כל כך רואה עכשיו
היא אפילו לא יכולה להבחין
בין תכלת לכרתי
ולכן אני לא יכולה לדעת
אם הגיע זמן של תפילת שחרית.
התפילה שלי מנוסחת בוקר בוקר
על פי טעמו של הקפה
לתפילה שלי יש איזשהו קדוש
כל יום קדוש אחר
ובדרך כלל
אני לא מבזבזת על זה
זמן רב של אנרגיה.
מתהלכת יחפה על האדמה
מנסה להרגיש אם יש מערות מתחתי.
בפריס אין מערות
אבל גם כבר אין מאפרות
ואפילו הסיגריה של סרז' גינצבורג
כבר לא רלוונטית
ואם היא עושה השראה
אז בחדרי חדרים
כאילו היינו מעשנים מריחואנה
בציר טוב
מתנובת היער.
אבל ביער שלנו
יש רק חיות רעבות
שמחפשות את רובי הציידים
ובפריס יש רק
דגים של זהב
על מחרוזות טורקיזים
כי אין פה בריכת דגים
אבל יש קונסיארז'
שבאה מפורטוגל
עם עיניים זולגות מצחוק
שגרה בחדר של צינוק
אבל היא מרגישה
כמו חיפושית משה רבנו
עם סטייל של מלכה
וקלסה של קרלה ברוני
ואפרופו
מה נשמע בתל-אביב?
קרלה ברוני בהריון
וסרקוזי נראה תמיד
כאילו הוא עבר צינתור מנטלי
אבל אני
העיניים שלי תמיד בתוך המטרו
אפילו שלא נסעתי בו אף פעם,
כי המטרו שלי עובר
בין האלכוהול לגלואז
ושם לי ברכה של תפילת ערבית
שמזכירה לי
שאני ממש מסרבת לדעת
מה נשמע בתל אביב.