ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

לכל המציצנים
מתוך חור המנעול,
היום כתבתי את הבלוג מאוחר.
אתם מנסים לגעת בי דרך
המציצנות החולנית שלכם
בעינכם.
אך עינכם נושאות את להט הקנאה
ומתחרים באלה שבעיניהם
להט התשוקה
ואלה נגעו בי בשפתיהם.
מאוחר,
עוד מעט אשמע את נשימותי
מתחת לשמיכה.
ארחף לי לתוך חלום
ואולי אחלום שיש לי אחות תאומה.
כי באמת אני חושבת
שבאיזשהו מקום
יש לי אחות תאומה.
אחותי יושבת עכשיו
בצילם של אלונים גבוהים
ומסמנת את אותם רפי שכל
המתמוגגים מסדקים במוחם.
עוד מעט לפני החלום
אשמע את התשוקה שלי
מדברת אתי בטלפון
ואז אלך אתה לפגישה
ואצלם אותה בלי מצלמה
כי יש לי לייקה
בלי לייקה
וכל הדרכים שלי מובילות
להר הפוג'י
ולרקוויאם של ברהמס
ולרגש שלי שמנסה לחדור
מעבר לבשר.
איזה כייף לישון ביחד.

יש לי את הזכות הבלעדית
להיות אחראית
על המילוליות שלי.
היום בבית מלון אחד
בעיר שלי
ישבתי לי עם מגדיר השפה שלי
כי פה מצאתי לי פינה
שהיא הסנט פטרסבורג שלי
והריח שלה הוא כמו מי קולון
של ספרמה טרייה.
פה החלטתי עם עצמי
שהמילים שלי הם דברי שירה
ובכלל כל המחשבות שלי מתבדלות
מכל הסוציאליזם
קומוניזם
ימין שמאל
אוונגרד
סוראליזם
שינוי מין
בעד
נגד
כי ההתבדלות שלי
יוצרת ז'אנר
שכל דבר שאכתוב או אגיד
ישמש נגדי.
זה לכשעצמו מייצר סוג של אפליקציה חשבתית
המעבדת מילה או רעיון
לכדי ספרות גאונית כמעט.
המילוליות מתהפכת בקרבה
והופכת להיות
הארץ המובטחת.
הז'אנר מייצר סוג של מציצנות
פיפ שופ של עיניים נוורוטיות
המחפשות אחר המוחיטוס
והברמן שהכין אותם
כאילו הרום הוא סמן גאוגרפי
להמצאותי ההרמנויטית על פני הפלנטה.
אני שותה פה מוחיטוס
מעשנת גלואז
ומצליחה לגעת
בכל ההעזה האפשרית
שאפילו גורמת לי להחנק מדמעות
ומאושר צרוף
על ההעזה האמנותית
ועל הייצור של ספורי המיתוסים
המחזירים אותי תמיד למצלמה
שהופכת להיות מצפן עבורי
ומראה לי את הצפון
שם אני מגלה פנים של פנים
ולא המצאה של איזה מותג
או חדלון
או מכשיר החייאה הרוס.
ככה זה
זה המסלול שלי
ולי הזכות הבלעדית
לכתוב לצטט
לפרש את המילוליות שלי.
הרגשות שלי
הם זכות היוצרים שלי.

התשוקה נושאת אלי פניה
ואני ממריאה בתשוקותי
על כנפי המלאכים
המשיקים כנפיהם בעורי
ומושחים אותו בשמן הארוס
המרטיט את עולמי
ומעניק לו ימים ארוכים
של צפיה לרגע מיוחל
שמפיק את אפרודיטי
כמו שמן המור
בפרדס רימונים.
אני צופה בנצח
יום יום
שעה שעה.
הנצח בוער בקצות אצבעותי
ואני נוגעת בם
בעור המתוח שניצב מולי
נטול עייפות
נטול עצלות
במבט ישיר
שחש על עורו
את מגע החיים.
היצירתיות שלי
היא התשוקה
המייצרת זווג
בין המילים הכתובות
בתוך פאי תפוחים של ארוטיקה
טארט טאטאן
של זיונים.
זהו הלחן שלי לאהוב
או לאהובה.

יש אנשים שחושבים שהם קובעים
את הגורל שלהם.
אני אומרת להם:
אתם לא קובעים את הגורל שלכם.
כי מי שהמצח שלו נקי
מאות קלון
קובע את הגורל שלו.
הגורל שייך לאלה
שהעדנות מובילה אותם
לדרכים של חסד
ואין אבק שמכסה את שבילי ההכרה שלהם.
הגורל מרפא את הכאב
של אלה
שעצי האלון מדגדגים בקצות עצביהם
ונוהגים בם כאילו היו עננים של מעלה.
עמוד הענן הוא מטריה מכנית
הסוככת על פרפרי הלילה
הלוחשים סודות
לאלה שלוקחים את גורלם בידיהם.
זעקת הבדידות
היא זעקת הביצים המסריחות
שזועקות מתוך סיר אלומינים
שכל קשר בינו ובין שליטה על הגורל
הוא כמו הקשר בן סרטי אימה
לסגה משפחתית.
סרטי אימה הם אפליקציה על נושא
של חוסר שליטה שלי בגורל.
חסרי הגורל משעבדים את כל
חסרי הגורל סביבם
אל תוך מחזור גורלי נע של
א-סימטריה א-גורלית
גורל של סרטי אימה.
הגורל הוא רק בידי אלה המכסים עצמם
בחמיצות התפוחים
שצומחים להם בבוסתן
ופני האדם האחר
הוא כפני הדובדבנים
שצומחים על שורת העצים
הניצבים על שבילם כמו עמוד האש.
עמוד האש שלנו
מורה לנו את דרך האצילות
שנושאת עמה את האורות הנראים
והבלתי נראים
שם
האיילות וחזירי הבר
משוטטים בכרי דשא עליונים
ושומעים את הקול הפנימי
שהוא קול של אל.
חסרי הלב אינם שולטים על גורלם
ולא על גורל צאצאיהם
כי צאצאיהם אסירים של הכלא
המטונף שלה
וכשבא הערב
והערב הופך ללילה
יוצא השדון
מלך הגורלות
אל כל הרוחות שמשוטטות להם
ומזמרות את ההמנונים של הגורלות
ומצביעים בידם
מי לגורלו ומי לגורלם.

היום אני מכינה שלווים.
מאכילה את האנשים שפה
בשלווים
כי את הזכרון של השלווים הקודמים
צריך להאכיל.
לפני שניגשים לשלווים
צריך לנעוץ בהם מבט
כי הזכרון הקולקטיבי שלהם
נושא בישבנו סוג של טרור
כמו הטרור שעברתי אני
על ידי המפלצת האפלה של הריק.
התחת האדום של השליו
הובל לטבח
וצעק ממרומי בית המטבחיים הצרפתי
אלוהים הושיעה נא.
לא נותר אלא להוושע על ידי מלוי התחת
בכל טוב הארץ
פואה גרה
דבש
תאנים מיובשות
וגם את הדמעות של ישו
כשהיה צלוב על הקרש
והטרוריסטים חשבו שזה קרש חתוך
של ישבני שלווים.
עכשיו השלווים בתנור
ופרנציסקוס הקדוש מאסיסי
משגיח עליהם שלא ישרפו
טועם את הרוטב של הדבש עם החרדל
לובש את הגלימה החומה שלו
ויוצא לסאן דיאגו דה קומפוסטלה
עם השלווים שלי שקשורים בכנפות מעילו הפרנסיסקני.
השלווים נאפים בחום של מאה שמונים מעלות בתנור
והחום מרפא להם את פצעי הסטיגמטה
של הטרוריסטים המלשינים
כמו הטרור שניסתה לעשות המפלצת השחורה
אלא שהיום יסתיים לנו
בארוחת מלכים עם שלווי גורמה
ולאונרדו יצייר לו אותנו סועדים
ומלקקים את הידיים
מלאי רוטב דבש ושום
וגם הוא יודע
כמו פרנציסקוס
וכמוני
כי אי אפשר לשחק בהיסטוריה
כי הזמן חוזר
ואף אחד לא יטביע את טרופו
ורוע נפשו
בגורלו של משהו אחר
גם לא בתחת של השלווים.
כי בארוחה הצרפתית שלנו
אנחנו לא ניצולים של אף אחד.

אז כמו שאתם יודעים
אני בקטע של צילום ומצלמות.
עכשיו אני בקטע של סרטים.
הולכת לעשות סרט.
אוהבת למצמץ עם העיניים שלי
להכנס לתוך מצלמה
וקליק…..
דרך המצלמות שלי אני חיה רמזים.
המצלמה היא כלי הנשק שלי
ואני מגלה באמצעותה את כל המקומות האפלים
שנלכדים להם בתוך מארבים נפשיים
של כל מי שנמצא תחת הצמצם שלי.
לפעמים אני מגלה דברים
שרק דרך עינית המצלמה
יכולתי לגלות אותם.
החיים עם המצלמה
הם חיים בצל האימה
שמא לא תדע מה לעשות עם כל
המידע שחשפה המצלמה עם פתיחת המצמם.
אני יודעת שאיני יכולה לשנות דבר
אני מקפיאה רגעים
תמונות
וכל קליק כזה
הוא רגע אירוטי בחיי.
אני מציצנית
אני צופה באינטימיות המוסתרת
של האחר
קליק
וגמרתי.
הפרובוקטביות נעמדת מאחורי המצלמה
ומקמטת את גבולות המסכה
לכדי חשיפה פרונוגרפית
בכל קמט ממולא בסיליקון
או בהכחשה מכל סוג שהוא.
כצרכנית של אסתטיקה
אני צורכת דמויים
שהם צורות א-אסתטיות
העוברות בעזרתי קומפוזיציה מינית
כדי להסתיר את הזהום
שנגרם על ידי החידק
הקטלני
של חוסר מודעות.
אני עוברת לתעשיית הקולנוע
רוצה את הוליווד.
רוצה קאטים נסתרים.
רוצה לגלות את הסצינה
שמאחורי המיקס והסאונד
של החיים.
בעבר הערצתי את מייה פארו.
אני רוצה שהיא תהיה כוכבת על בכל המעברים
בסרטים שלי.
היא תגלם את המציאות התלת מימדית.
אחריה אעבור למרלון ברנדו.
הוא היה האנחה הגדולה שלי
בטנגו האחרון בפריס.
ברנדו הוא הסקס בהתגלמותו
הזיקנה אצלו היא סקס אפיל בומבסטי אקסטרוורטי.
אתו אלך רחוק יותר.
אתו אגע באושיות הוולגריות של המציאות.
ברנדו הוא הפסבדו- אוונגרד שלי.
קאט.

הפטריות הם הילדים של היער.
צמחו להם ככה פתאום
בלי להודיע מראש
המון
אבל המון
פטריות.
היו גם פטריות רעל
אבל לא בשבילם טיפסתי בשביל
כדי לקטוף פטריות.
פטריות הספס
תפסו אותי
במלוא גאוות טעמם
כמו הגיעו מהר אררט
או מאיזשהו מקום בלי שם.
הם תפסו אותי בגרון
וכלי הדם שלי התלהטו כולם
מעוצמת טעמם
כמו התמכרות לגוף
לריח
או לטעם
של גוף.
החום של אוגוסט
מוציא אותי מדעתי
אפילו שבמקום שלי לא חם
אבל אוגוסט
עושה לי להרגיש
כאילו חם אפילו פה
וכדי לצאת מהאובך הזה
אפילו שאצלי אלו אדי אלכוהול
אני חייבת להתמכר למשהו.
כי אני עכשיו בוערת
כמו הבתולות הקדושות
בבגדי נזירות בלי תחתונים.
אני מתמכרת לכל מגע
וחולמת שאני צפה על הנהר
המוביל אותי אל הסוף שלו
במקום שבו מחכה הספינה
עם המגדלית
ואנחנו שטות חזרה לגליה
בדרך אוכלות מרק בוייאבז
ומשם ממריאות ב first class
לפינה בעולם
ששם מדברים
רק באוקטנית.

"אך ישוע אהב אותה יותר מכל תלמידיו
ונשק לה תדיר על פיה".
אתך על הסירה שטה לגליה
ומאז אני עטופה ערפל
ונושאת עמי את כאבך הקמאי
ואת היגון
ואת הסבל הקדום
ועל ששוב דברים לא מסתדרים
כמו שהיינו רוצות
אבל הגוספל שלך
הוא התורה שלי
ואתו מודה אני לפניך
מלך חי וקיים
כי שתינו נאחזות
באסטרטגיה ברורה
של אהבה
ושל תשוקה
שמלמדת אותנו בעל פה
את התורה שלך
והחיים שלנו הם רק
זעיר אנפין
של החיים האמיתיים
שמתרחשים ביקום מקביל
וגם אם יש כוכבים שמתים
תהומות הנפש שלנו נצחיים
וגם אם מגדפים אותנו
לשתינו יש את הסוד הגדול
של הפיזיקה המסתורית
המחרמנת כל כך
ואוהבת
ונותנת
כי שתינו מאמינות
בדיוק באותם הדברים.
שתינו חלוצות של הדבר החדש
שמלקק את האוזן
מתחיל בתנוך
נכנס פנימה
ולוחש סוד
שרק המגדלית יודעת.

כולם עושים מהפכות.
אני רוצה לעשות מהפכה.
רוצה להפוך את האנטרופיה
רוצה להפוך את עורו של הכושי
ואת חברבורותיו של הנמר.
רוצה להפוך את הרצון לצעצוע.
אני רוצה גלידה.
אני רוצה לצוף במי דבש
אני רוצה לשרוף את כל המילים המיותרות
ולבלבל את סדר האותיות
כדי שהרעש של גסיסתה של הטיפשות
תוביל את המיותר
למקרר בחדר מתים
ובמקומם יצופו להם
מילים חדשות
אותיות עם שמות
נקודות.פסיקים וסימני שאלה.
זוהי המהפכה שלי
זהו החזיון שלי.
אני רוצה שכל מי שבלבל את האותיות
יהיה מרוכז בתשוקות שלו
ויחפש לו את הזיון שלו
כאילו אלה מנות הסם שלו.
זוהי המהפכה שלי.
המהפכה שלי לא מתרחשת באוהלים
היא יושבת לה על גדות הנהר
בליבה וגופה של המגדלית.
המגדלית יודעת
שמילים של טרור
הם נסיון לשלוט על השפה
ומילים של דכוי
הם אימפוטנציה.
המגדלית יודעת
שהלחות האמיתית
נמצאת בין פלומת השיער
של מי שיודע לאהוב.
איזה שיר לשים לך היום אהובה?

אתה לוחש לי באוזן
פיליפוס
לוחש ומרטיב אותה עם הלשון
לוחש לי מילים כמו:
רוח הקודש,אור ותחייה,
אבל שנינו יודעים שלכל המילים
אין משמעות במילותם
ללא חווית היצר הקמאי
של הקיום שלנו.
שנינו יודעים,פיליפוס
שהמילים כוונתם
להונות אותנו
ואת המציאות ואת החיים.
אתה עוזר לי להגיש שפה.
אתה מבקש ממני להשיב לחיים
את המגדלור שכבה
והותיר שירה של דרורים
על חוטי החשמל
אלה בנדודם ללא השיר
העניקו לשפתיים הנעות
את המילים העקרות
וסוג של מלנכוליה
שהיא סהרורית
וחולמנית
והשטן מתיישב על הקצב הזה
של פעימות הלב הקטנות
ועוצר לרגע את הנשימה
ומשתלט.
ואתה פיליפוס
לוחש את הקוד
מושיט לי יד כדי לצאת
מתוך התעלומה הגדולה הזאת
ומלמד אותי למהול את המילים
בפעימות של לב חדשות
שמנשימות את הגופים
ומנשימות את היצר
ואתה מלמד אותי
להחיות את התפילות
ולהציל אותן ברגע האחרון
לפני שהן גוססות לגמרי
ואתה מלמד אותי
להפנות עורף לכל חסרי הרחמים.
אתה,עם מצנח ביד
צונח אתי מתוך ספינת חלל
היישר אל מרחבי הבוקר החדש
שם ניפגשים מבטינו
ולא נותר לי
אלא לנעוץ סיכה בכובע שלי
שמסתיר לי את הסנוור של השמש
שכל כך מציקה לי
בעת האחרונה.