ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

בתוך הקור שמכרבל אותי אל עצמי
אני מבצעת חדירה
חודרת לנפש פנימה
ובמבט נוקב
מגלה את נבכי הקיום האלמותי
שמייצר איזשהו נצח
שגם השלג לא מפשיר
כי גם אם החדירה חטופה
עדיין אני מתערטלת מולה
וכנפי הקפואות
שחזרו ממסע
משתקעות בתוך שקעי מקומם
והעירום שמחפז בחפוז
שומר את הנפש פתוחה
ואני נחפזת לשוב למילים
ששורדות את חיי
ומחכות לי תמיד בטרם
הוא ילחש לי שוב:
אני מחכה.

אני מורעבת
הזכרון שלי רוצה
להתמלא
במילים ספונטניות
בזהויות מטפיסיות
בזמן
שהוא
רק שלו.
אני רוצה שתגלה לי עוד
אני רוצה שתגלה לי
עוד סוד אחד
של אבן החכמים שלנו
כדי שאהיה מסוגלת לדעת
ששלושתנו
אתה ואני
והיא
אנחנו הדבר הבלתי אפשרי
הזה.
אתה שאמרת:
כמה את יפה
אתה בשערותיך הפרועות
עם שריון הצב על גבך
אתה שבאהבתך
אפילו את אור השמש
השחרת
אתה ששערה שלך
שמורה בתוך קופסה
אתה שהפכת אותי לרעבה
כל כך
אתה תמיד חוזר.
אני מחפשת את גופי
בסבך גופך
ונעתרת
תמיד נעתרת
כי רק בזמן רעב
יש לי חלום צלול
ואני שוקעת
בתרדמה
נוגה.

אני זוכרת,
כשהייתי קטנה,
היינו משתמשים בסיכות בטחון
וגם תופרים מכפלה לחצאית
וגם מתקנים גרבי ניילון.
יש זכרונות
שהם כמו בית רדוף רוחות
יש זכרונות שמעייפים אותך
יש זכרונות שאתה מצטער עליהם
ויש זכרונות שיש להם ריח של טחב.
אני רוצה להיות בלי זכרונות בכלל
כמו שהייתי כשנולדתי
כי יש לי בראש תמונות של אנשים
שהם מפלצות
והם לא יצורים אנושיים
ואותם אני רוצה לטאטא מתחת לשטיח.
אני זוכרת שפעם היינו הולכות עם בריות
והיינו שולחים גלויות עם בול
ואני זוכרת שהיו אומרים לי:
"אשכנזים אוכלים דג מלוח עם סוכר".
אבל יש אנשים
כשאני חושבת עליהם
אני רואה רק חושך
ומרגישה כאילו עוקרים לי שן
החושך שלהם
זה הצבע של הבגידה
והם מעוותים כמו
המוטציות
בסרטים אפוקליפטיים.
כשהייתי קטנה
קראו לזה "לעשות גרידה"
ואז עושים גם נרקוזה.
אבל פה
בפריס
אני מחפשת את הזכרון
במרומי השמיים
בינות ליופי
של
הפרצופים התוהים
ואומרת:
ברוך ה'
שככה אני.

העולם שלנו מלא אלים.
אני תופסת אותם בשכל הישר שלי.
יש אלים שעושים מנגינות
וקולעים לנו צמות בשיער
ונותנים לנו מתנות
מלבבים את מאור קיומנו
שמים גדרות סביב חיינו
ובולמים את הפריצה פנימה
של הפרוורטיות חסרת המעצורים
של הרוע.
לנו יש חדר כלולות עם האלים
אנו נישאים עמם
בחופה של מעלה.
הנוורוזה הפרוורטית
עושה חופה של מטה
כדי להנשא
לגוף מדמם
ולהובילו לחופתה
אל עבר מסלול המוות.
האלים המפויסים שלנו
גרים להם בעצי האלון
ובקתדרלות
ובמידת הרחמים והאמת
ומבקעים להם דרכי מסע
אל קרבנו
ונושאים את נפשנו
ללבתו של
האור העליון.

הרגע שבו הרגש חודר לגוף שלי
הוא הרגע
שבו המגדלית מופיעה לי בחלומות.
אחר כך אני מתעוררת
ומחפשת אותה ללא לאות
ורק רוצה סימנים
שכל זה קרה באמת
ואלה לא התרחשו רק
בחלומות הפרטיים שלי.
היום חשבתי שוב על המדוזה
ורציתי לירוק לה בפנים.
המגדלית הופיעה עם הספינה שלה
ועצרה אותי
רגע לפני שהסמארק
כיסה את העיניים של המדוזה.
"השמיים מעדיפים את הרוק שלך
לדברים אחרים"
אמרה המגדלית
ונתנה לי את הורד שלה.
לא ירקתי על המדוזה
אבל בראש שלי ראיתי
כיצד צונחות לה העיניים
ונושר לה האף.
היא נולדה מתוך סטייה קוסמית.
איזה כייף לכתוב את זה עם עט גחליליות.
אני יוצרת מגע אינטימי אתם
עד שאני מרגישה את הטרוף
בתוך החושים שלי
כי ככה זה שיש עוד חוש
שמצליח לטייל בכל המרחבים
כאילו הוא חי על אופיום כל הזמן
ואז נוחת נחיתה אינטימית
ויודע שהתשוקה הזו שלו
מעניקה לי יתרון גדול.
אני מתפללת למגדלית
שלדמעות שלי יהיה טעם של
פטרוס
כדי שמישהו
יוכל לשתות מהם
ולהדבק בחוש הנוסף שלי.

הנפש העייפה כל כך
זקוקה לכרית נפשית
כדי להכנס לשנת דוב
שמתעקל בינות דרכי החלום.
גם הציפור השחורה חזרה לעוף בתוך שדותי
ועלוות עצי האלון העתיקים
כבר הגדירה עצמה עד תום
בתחילת הקיץ הזה.
גם אני מנסה להגדיר את עצמי
מתבוננת על הצל שלי
על צללים בכלל
אוחזת ביד נעלמה
אוספת שיער
מטיילת בין הצללים והצלילים
מחפשת את השם האחד
המגדיר
בתוך יער אפל
בתוך דרכים פתלתלות
בשמי
רק עורגת אליך
בלבוש שחור ככלה
מתפללת לבואה של הספינה.

הדולפינים שלי

שטים להם

מפלג אחד של ים

אל מקום מוצל אחר

שגם הוא של ים.

בדרך

הדולפינים שלי

קוטפים עגבניות

מפינת הירק
ומתבקשים להעניק מענק

מהאדום האדום הזה

לכל מי

שהראש שלו מתלקח

ומתפוצץ מגודל התשוקה

שמציפה את הגוף

כי כל החושים שלי מדבקים
אני מדבקת

אני נשא

מדביקה את כל שביל החלב

ברגשות שלי

בפעימות הלב הדופקים
וחוטי הטלפון

וכל תחנות הממסר

סופגים את האותיות הכתובות
ומדביקים את המילים

ואת השפה

באותו טרוף מוטרף

שהוא כמו הערפיליות במרחב

שפתאום באות

ופתאום הולכות

ואני יודעת רק את השפתיים

עמם נשקתי את ספינתה של
המגדלית

והיא העניקה לי

ורד

ועוד ורד

ועוד ורד.

עוד כמה ימים אני והיא

בקרקסון

נעשה את זה

נכלא את עצמנו בכלוב ציפורים
עטוף בחוט חשמל

שלא יחדרו זרים

כי אנחנו כבר כחולות

מכמויות

האור העליון

שחודר לנפשנו

ורק הדולפינים

יבואו לבקר

כי הם שטים במעיין הסוד

אנחנו נסתכל על הסנפירים שלהם

ונחזיר אותם לים
של תודעה

שנושק

במצחו

של כל מי שמתמסר
ונדבק.

תגיד לי,מה הסיפור שלך?
כי יש את הסיפור של כיפה אדומה
ושל זהבה ושלושת הדובים
ושל המלך ארתור
אני,הסיפור שלי
הוא תודעה של שכונה
זה להגיד תפחיאדמה
ולהסתכל על החלומות
ועל החולמים
ולחצוב בהם דמויים חדשים
כמו שהפסל חוצב באבן.
יש סיפורים שגורמים לי תענוג
ויש סיפורים שגורמים לי לבחילה.
אז באמת תגידו לי,
מה הסיפור שלכם?
כי בסיפור שלי אני אוספת פזלים
אוספת ומוסיפה
מוסיפה ואוספת

אשה באסקית אחת
אמרה לי היום:
“הפירנאים בולעים את כל הבוגדים לתוך האדמה”.
אז אחרי זה ישבתי לי לנוח
על אחד הסלעים
ממש ליד עצי הג’ינקו
וידעתי שהכי חשוב בחיים
זה להיות נאמן
כמו אלוהים
שמצייר כל יום את השמש מחדש
ואת הפרחים
ואת “ברלה ברלה צא החוצה”.
אני לא קוטפת את הפרחים
שאני שותלת
כי אני לא רוצה
שהאשה הבאסקית מהפרינאים
תאשים אותי בחמדנות לפרחים
וגם אני לא נוגעת
בכל קני הציפורים
של הציפור השחורה
כי אני נדרתי שבועת אמונים
לכל ציפור שחורה עם מקור צהוב
ולכל ציפור שחורה עם פס לבן.
רוצה לשחק כל הזמן
עם הנשרים בפרינאים
אז אני יודעת
שאסור לבגוד
אפילו לא בבאר שבחצר
או בשדות של התלתנים
או בעצי האלון העתיקים
או בכל אדם שנתן לי אפילו רק עלה
כי אם אבגוד הרי הפרינאים ישאבו אותי
ואני לא אהיה אני
ולא תהיה לי שירה
ולא אוכל לבנות מקדש בחצר
ליד הבאר
אלא אהיה רק בוץ
או צורה מיותרת
או סתם
כלום
שעמום.

מתחילה ספירה חדשה של זמן
ואני רוצה להותיר משהו
מאחורי גבי
ולחתום אותו בחותמת
של שקט.
כי זעף הבורות
מיילל כמו תן
בינות לשכרות הוויסקי
שמטיס אותי
לנגיעות עלומות
במרתפי יצרים
שהם המעוז שלי
ואסור שתשוקתי תיפגע
על ידי חרמש הבורות
וחרמש הטיפשות
וחרמש של זעף האפרוריות
הקיומית
שהיא לא שלי
כי אני
פילה עפה.
נושקת בכנפיי
אורות של אהובים
אורות של דיו הדמים שלי.
רק לא עוד
שברון לב.