ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

שרהל"ה הג'ינג'ית
אחותו של רפי בורקס
(לא סמי בורקס מהבלוג של אתמול),
גרה בבלקון ממולנו
והייתה מפגרת.
באותו בניין,
ממול,
בקומה ראשונה,
גרה ילדה בשם שרהל"ה
והיא הייתה ג'ינג'ית
ומפגרת.
כשאני חושבת על התבדלות
אני חושבת על נצחיות וקדושה.
אני רוצה להיות מליצת היושר
של שרהל"ה הג'ינג'ית אחות של רפי
שרהל"ה הג'ינג'ית מקומה ראשונה
ומארי מגדלן הג'ינג'ית
המורה שלי.
אני רוצה לכתוב להן שירה ליטורגית
ולהעלות אתן אל הפרדס של
אלישע בן אבויה
(שהיה מתבדל)
ולהבין אתן ביחד
את התבנית הקוסמית של
העולם שלנו
ואת סודות הזמן והמקום
ואת הסדר הפולחני של האל
(ששם לי מול הפנים את כל הג'ינג'יות האלה)
ואז לשמוע את גלגלי המרכבות
עם הסוסים של אליהו הנביא
שלוקח את כל השרהל"ך השמיימה
ומלמד אותן
את שירת הלוויים.
ומשני צדם
הכוהנים תוקעים ומריעים
בשופרות של זהב
ולוקחים את השרהל"ך להיכל האש
כי אדום שערן
והוא כאש התמיד בהיכל
המצופה בדולח.
הפיגור שלהן
הוא רק יחידה חשבונית
שאנחנו לא יודעים לחשב
כי אנחנו חוטאים בגלוי עריות עם הרוע
כי אנחנו חוטאים תחת מסכת בדייה.
והן חיות להן במטע של צדק
בפרדסו של מיכאל המלאך
ושמה
הן
בטח
"כוסיות" אמיתיות
ויודעות את כל מה שצריך לדעת
בדעת בשרים.

יום יום
אני מסתכלת על שדרת עצי האגוז
שמלבבת כל כך את סביבות
ההכרה שלי.
לעיתים,
אני מדמיינת לי
את רגע הלידה שלי
כשפרצתי החוצה מתוך השילייה
וירדתי לעולמנו
ואיני יודעת
אם ברגע זה ממש
היו עצי האגוז
נבטים קטנים או עצים ממש.
אני רוצה לכרות אתם ברית של ידידות
אני רוצה לאסוף את כל האגוזים
בתוך השילייה שלי
ולהעניק להם את התודעה
שהעניקה לי זו.
אני מביטה בהם
ונושאת את המראה
כמו אותם שנושאים בפיהם
שמות של קדושים
ואני רוצה שלבי יהיה מכניס אורחים
לב של אושפיזין
לשדרת עצי האגוזים
הניבטים אלי
ואעלה אתם במעלות קדושים
ואבוא אליהם בבקרים
ואשב תחתם
ונזכור
אני והם
את כל אבותינו הנעלים
שישבו פה
באותה אדמת אבות
ויחד נחגוג פה
עם האיילים
ויעלות החן
ומטע התירס השכן
עם הרוח הנושבת מהשמש
עם "פראי אדם" קדמונים
שהיו פה
את קולו של הגורל הטוב
את קולה של הנפש
המחפשת לטעום פעם נוספת
מהרטיבות
של השילייה עצמה.

היום נפל כוכב בלילה
וייחלתי לעצמי
להרפא מגעגועי.
אני מתה מגעגועים
אני מתגעגעת למוסיקה
אותה אני שומעת ברגע זה
אני מתגעגעת
לשדרת עצי האגסים
שכמעט נושקים לנהר הווזר
כאילו היו ילדיו של הלדרלין
בכבודו ובעצמו.
אני מלאה געגועים
לרכבות שיוצאות מתחנות רכבת
אני שומעת את קולות המסילה
וזה יוצר בי געגוע
לנסיעה שאעשה
לשוטטות ללא מטרה
למסע ללא דרך.
מזל שיש לי גלואז
או אופטלגין
או עט נובע
כי עצי הדובדבן שבשביל
גורמים לי להתפוצץ מגעגוע
כאילו אני אסירה של הגעגוע.
יושבת לי בצינוק של
בית כלא לגעגועים
בעיקר מתגעגעת לכלב שלי
ששוכב  על השטיח לצדי
וגורם לי לגעגוע
לאחותי בנפש
מארי מגדלן
שמכסה עצמה
בעלים של כסף
מתחת לעץ הדובדבן.
אני אסירת געגוע
אפילו שכבר התעייפתי
מלהגיד את זה
כמו שהאנושות
עייפה מלהיות
כמו אדם ללא תת מודע
כמו המבורגר ללא לחמניה
כמו המבורגר ולחמניה
ללא קטשופ.

המגדלית הצמיחה לי כנפיים
ועפתי לגובה רב
כדי לראות מלמעלה את
עצי האגוזים שעומדים להם
כמו במסדר
ואומרים את שמותי
ומייבבים
רק כדי שאלטף אותם
ואומר להם
את שמותיה של המגדלית.
אני ומרים
כורעות ברך
ומבכות את כל האבסורד
הנראה לעין
והפרסה
שלא נראית לעין
ואת כל הקריקטורות
ואת כל מי
שיש לו שתן על הראש.
כי אנחנו
אני והיא
כל נהר הווזר נמצא על כף היד שלנו
וכל הגומחות בקיר
ששם חיה המגדלית
בכף היד שלנו
והיום ראינו בשדה
שתי ארנבות רצות
והיו להן עיניים מפוחדות
ואני עיני מביטות בעיניה של המגדלית
והן כחולות כל כך
וגם יש תכלית
לכפות הידיים שלה
כי הן יודעות לעשות
בציר ענבים
וללטף את כל הוורדים
הגדלים בכרמים.
היום המגדלית הסירה ממני
מעטפת של רייקנות
ושמה בעצמותי
שמן של שושן צחור
ושמן של חבצלות
ואמרה לי:
אף אחד לא יכנס פנימה.
merci merci
מרים
אמרתי לה
תני לי להמשיך לחלום
כי עוד מעט
משהו יקח אותי טרמפ
לקומדיה דל ארטה
של הקיום הזה.
אני מבטיחה למגדלית:
לעולם
אבל לעולם
לא אלך לשום מקום
בלעדייך.

אשה באסקית אחת
אמרה לי היום:
"הפירנאים בולעים את כל הבוגדים לתוך האדמה".
אז אחרי זה ישבתי לי לנוח
על אחד הסלעים
ממש ליד עצי הג'ינקו
וידעתי שהכי חשוב בחיים
זה להיות נאמן
כמו אלוהים
שמצייר כל יום את השמש מחדש
ואת הפרחים
ואת "ברלה ברלה צא החוצה".
אני לא קוטפת את הפרחים
שאני שותלת
כי אני לא רוצה
שהאשה הבאסקית מהפרינאים
תאשים אותי בחמדנות לפרחים
וגם אני לא נוגעת
בכל קני הציפורים
של הציפור השחורה
כי אני נדרתי שבועת אמונים
לכל ציפור שחורה עם מקור צהוב
ולכל ציפור שחורה עם פס לבן.
רוצה לשחק כל הזמן
עם הנשרים בפרינאים
אז אני יודעת
שאסור לבגוד
אפילו לא בבאר שבחצר
או בשדות של התלתנים
או בעצי האלון העתיקים
או בכל אדם שנתן לי אפילו רק עלה
כי אם אבגוד הרי הפרינאים ישאבו אותי
ואני לא אהיה אני
ולא תהיה לי שירה
ולא אוכל לבנות מקדש בחצר
ליד הבאר
אלא אהיה רק בוץ
או צורה מיותרת
או סתם
כלום
שעמום.

העולם שלנו מלא אלים.
אני תופסת אותם בשכל הישר שלי.
יש אלים שעושים מנגינות
וקולעים לנו צמות בשיער
ונותנים לנו מתנות
מלבבים את מאור קיומנו
שמים גדרות סביב חיינו
ובולמים את הפריצה פנימה
של הפרוורטיות חסרת המעצורים
של הרוע.
לנו יש חדר כלולות עם האלים
אנו נישאים עמם
בחופה של מעלה.
הנוורוזה הפרוורטית
עושה חופה של מטה
כדי להנשא
לגוף מדמם
ולהובילו לחופתה
אל עבר מסלול המוות.
האלים המפויסים שלנו
גרים להם בעצי האלון
ובקתדרלות
ובמידת הרחמים והאמת
ומבקעים להם דרכי מסע
אל קרבנו
ונושאים את נפשנו
ללבתו של
האור העליון.

היום ראיתי אשה אחת מקומטת
וחשבתי
שיש אנשים שהם כמו אורגמי.
היום ראיתי שדות של שיבולים
עוד מעט זמן קציר פה
חשבתי:זה בסדר גמור
בטח הקוצר הוא הבעל של
האשה המקומטת.
היום חשבתי על החרטומים במצריים
הם לקחו מטה והפכו אותו לנחש.
פרויד לקח נחש
והפך אותו לזין.
חשבתי:כולנו אומרים על הזין
ואומרים:לא שם זין.
אז מה נשים במקום זין?
אולי מרמלדות עם פסים צבעוניים
או סוכריות "מחליף צבעים"
או מסטיק בזוקה
או גזוז בטעם של מיץ פטל.
היום חשבתי מי הם האבא והאמא
של כל האבנים הגדולות שביער.
לא יכול להיות שהאבנים הם יתומים
וגם אין אבנים שהם תאומים
ואפילו מנגלה לא התעסק עם אבנים.
היום ראיתי אשה אחת שהיא אמא
של שני ילדים קטנים
הילדים רק נולדו
וכבר יש להם טלפיים על הראש.
והאמא?
למה הפנים שלה החלו לגסוס
כשיש לה בעגלה שני ילדים קטנים?
אני לא אוהבת אנשים שיש להם
שם של מוות על הפנים
או שם של טיפש
או שם של ריק
כי אז אני מתחילה לקפוא
כמו השלג
ובכלל לא חושבת על הלחם
שיגיע לתנור
משדה השיבולים שראיתי היום
כי מי שעובד במאפייה
אסור שיהיו לו פנים של אורגמי
או של מוות
או של חוורון.
כי אז
הידיים שנגעו בלחם שלי
ייהפכו אותו לפת מעוותת
או ללחם של תודעה מיוסרת.

היום צלמתי עם הלומו.
אני עוד לא התגבשתי עם עצמי
לאיזשהו סגנון של צילום.
כי מה שמעניין אותי בינתיים
זה לגלות את היופי בתוך
הכעור הזה.
היום תעדתי עם הלומו
את הלומו
ואחרי זה חזרתי לבורגנות
הקטנה שלי
ואל ה leica הדיגיטלית
והחלטתי שאני צריכה מרחב אנושי.
צלמתי נופים
כי לא היו לי אנדרטאות
של אלה שמתו על קדוש המחשבה החופשית.
אבל
אני
כל צילום שלי
הוא סוג של אנדרטה
אפילו שהיא לא מגולפת באבן
לכל אלה שצריך לנחם אותם
בעולם הזה.
היום אני שרה להם המנונים
ומתעדת עם המצלמות שלי את כל השבילים
שפסעו בהם כל אותם אנשים
שנתנו נפשם למען ערך שהוא ערך.
את עצמי
תעדתי
בעזרת האידאל הצורני.
אני עושה תערוכה רטרוספקטיבית
לכל אלה ששמו להם תלאי צהוב
על החזה
וקראו להם בשמות גנאי
ויחד אנחנו תופסים את הממשי.
בתערוכה הזו יוצגו לראווה
כל הצילומים
וכל המילים
שרציתי לעשות להם אנימציה אנושית
ורק חסרה הייתה לי הטכנולוגיה
שתהפוך את העצמות שלהם
להלוגרמה תלת מימדית.

סבתא בישלה דייסה
נתנה לזה
נתנה לזה
נתנה לזה
ולמוישלה לא נשאר.
הלכה הלכה
ירדה סבתא לשאול
פגשה את לוציפר
לקחה דייסה
ונתנה למוישלה.
עכשיו מוישלה יאכל כל יום
את הדייסה
של סבתא.

הכל נראה לי פשוט כל כך.
פעם רציתי להבין.
היום אני משליכה את הרצון
ואומרת:
אי אפשר להבין.
לפעמים הכלב שלי לוחש לי משהו
בתוך האוזן
ואז נדמה לי שאני מבינה.
אבל הכלב שלי
רק בא לספר לי
שהעורקים הראשיים
עובדים לפעמים על ריק
והמוח
לפעמים
הוא כמו לפת
אין לו טעם של ממש
והנהר
הנהר האהוב עלי
ממשיך לזרום
אפילו שאין בו מספיק מים
ואני עונה לכלב שלי
שלא נותר לי
אלא לסגוד ליופי
ולשים קצת מהרוק שלי
על כף היד היפה
שמושטת אלי
בזה הרגע
וכאילו אומרת לי,
את לא לבד עכשיו.

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.