ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

פעם עפתי.
גם היום אני מתעופפת
וגם מתופפת.
כי יש לי איזה חוט שמחבר אותי
עם מה שקורה באיזשהו מקום
וכשאני מניפה דגל
אני נוטשת את כוח המשיכה
ועפה עם החוט לאן שאני רוצה.
כל הזמן יש לי איזושהי ערגה
אני עורגת
וגם אורגת
אבל בעיקר עורגת
והערגה הזו גורמת לי לסחרור
ואז אני מבינה
שאני לא שייכת לאף אחד
רק לערגה
ורק לדם שזורם לי בתוך הורידים
ולעצמות שנושאות אותי
ולא לשום דעה קדומה על שום דבר.
אני אורגת מני שטיחים
שתי וערב של מילים
וכל השורות
הם כמו פרדות
כל היום נפרדת
ואחרי זה נודדת
ונפרדת מהפרדה
ואז עושה זוג או פרד
ומחליטה ממי נפרדת
כי השפה שלי היא שפה של מתעופפת
של עוגבת
אז לעזעזל
למה תמיד המחשבות שלי
נודדות
למקומות רחוקים?

אני מתבוננת פה
יום יום בחורף
ואין מילים לי
ברגע זה
להגיד.
וגם שכך
יש את התפיסות שלי
אותם אני מזמנת כל הזמן
והם מולידים לי
מציאות פיוטית
שמעצבת את הערכים
וגם שהם מוזרים כימהה
הם תמיד מרחיבים את דעתי
ומרוממים את רוחי
ודואגים לי
שלא אשקע במקום כלשהו
שמנוגד לחלוטין
לכל תחושה של חיים
כי חתך הזהב
מגדיר לי את המשוררות
של החירות שלי
ושל הפיוט הצלול
שמגדיר את פריסת תשוקותי
ורגשותי
שניצבים במשקל שירה
ואני עדיין רק חולמת
ורק רוצה
שלא תתפוגג לי הנפש
שמתחקה אחרי
הרמוניה קיומית
ומבקשת רק להרגיש
את כל הטקסטים
אותם היא
מפייטת.

אתה לימדת אותי
שהחיים הם נצחון הנפש
על שעמום הבשר.
אתה שהחזקת אותי במים
כדי שלא אמצא את הקרקע
לימדת אותי
שהאדמה היא המקום של
ההצמדות לעיקר
וללב
והריקנות היא
מוות שלא שואף לחיות.
אני הסתבכתי אתך
כל נסיון שלי להגיגים
אחרים מלבדך
הפכו אותי לאש יוקדת
ואז נכנעתי
וכל שנותר לי הוא
ללטף את מהותך
ואת גופך
ולהצהיר
שאני מפקירה את עצמי
בפניך
ושאתה הוכחה לקיומי
ואני אעשה מעשה טרוף
לפחות פעם אחת ביום
ותמיד אהיה מחויבת.
גם כשצעקתי לך
“שלום”
כל שאמרת הוא
שיש לי
דם פרא.

הדברים האמיתיים
מתקיימים בתוך לשד העצמות
במקום שצפונות בו
חידותי ושאלותי
מחופים ברזים אינסופיים
של פולחני תשוקה
ורק הדומיה החיצונית
היא לי מגן
מפני הפרוק הקטרטי
שמתהלך בינות הוודו
בכל מקום מותר
מתפרק ומדשן את עצמו
בלחות של יצר
ואני מחזיקה
קתרוס בידי
מתהלכת בתוך סמטאות הפולחן
עטורה בפרחי יסמין
עטורה בחשקים
ושרה
למי שאינו בורח לשחקים
כדי להסתיר
את מה שמתחולל
בין קפלי הנפש.

צופה במרחקים
מנסה למצוא את הקו
שאולי הוא האופק
ששם מתחברים להם
המצולות עם רום שמיים
ורק רוצה לגעת במקום
שבו אני ערה לחלוטין
מושיטה את ידי
ותופשת חפץ
שבא מהמימד האחר
אולי אפילו איזשהו תפוח אדמה
שקולף והכין את עצמו
להיות תוספת לקדרה
שמכילה נתח אחד של בשר
שעשה דרך ארוכה מהעתיד
כדי למצוא לו מקום בצלחת שלי
כי אני
עושה לי מיני רישומים
בעזרת הדם הניגר מבשרו
רר לגמרי
חי כמעט כחול
עם רוטב ברניאז
נאבקת על חיי
עם קמטי דאגה על המצח
כי העולם שלי מרחף מעלי בריקוד של צלמיות
ורק חסר לי עוד נתון אחד
כדי להשלים את התמונה
במשבצת הספינה
של מארי מגדלן.

אני מכושפה
באין שליטה על אינגרם הגוף שלי
שמחולל לו בסערה
קרב שוליים עם הסטוריה ישנה.
וכל אימת שצפונות הסוד
מטיילים בינות צעדי
מוקסמת מהכשוף
שמכיל תוגה שקטה כל כך
בין ציפורניים כסוסות
שמכילות רטט של עצב
אך מכסות בכסותם על
פילה דשנה
שמשוטטת בכנפיה
בין תכלת לטורקיז
בין אדום לסמוק
והגוף הדואב
הוא רק פתוי
ולא יעצור את הכנף
מטיסת רקיעים
אל עבר שמיים
מבושמים בהילולת חג
במקום הכשוף
החשוף
היוקד.

בסוף הלילה
בנקודת המפגש של השיח הפנימי
כאילו כמעט בסוף העולם
נעמדים להם הכוכבים
באיזושהי שורה
מיליוני מייל ביני ובינם
והם שם בשבילי
מתנהלים להם
מספרים את הסיפור
שיגרום לי אחר כך לנדודי שינה
וחושי נאנחים
ושוב איני נרדמת
ורק מושיטה יד מעל המים
תופסת בחדק הפיל
שיסיע אותי אל תוך החלום
כי כח הוויתי מתקיימת לה
על יצועי
שואפת לטוס על כנפי הפילה
שהיא כולה פרי צהלת הרגש
ושם אני נסה אל נפשי
מונעת מכוח האהבה
כי ענוג הוא החלום
חופן בתוכו מזמורים של תקווה
ושלא אשקע שנית בנדודי שינה
אלא אחלום לי
על לחישה דוממת
שהיא כולה
פרי תשוקה
ושרק לא
אזנחנה.