ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

אני זוכרת,
כשהייתי קטנה,
היינו משתמשים בסיכות בטחון
וגם תופרים מכפלה לחצאית
וגם מתקנים גרבי ניילון.
יש זכרונות
שהם כמו בית רדוף רוחות
יש זכרונות שמעייפים אותך
יש זכרונות שאתה מצטער עליהם
ויש זכרונות שיש להם ריח של טחב.
אני רוצה להיות בלי זכרונות בכלל
כמו שהייתי כשנולדתי
כי יש לי בראש תמונות של אנשים
שהם מפלצות
והם לא יצורים אנושיים
ואותם אני רוצה לטאטא מתחת לשטיח.
אני זוכרת שפעם היינו הולכות עם בריות
והיינו שולחים גלויות עם בול
ואני זוכרת שהיו אומרים לי:
"אשכנזים אוכלים דג מלוח עם סוכר".
אבל יש אנשים
כשאני חושבת עליהם
אני רואה רק חושך
ומרגישה כאילו עוקרים לי שן
החושך שלהם
זה הצבע של הבגידה
והם מעוותים כמו
המוטציות
בסרטים אפוקליפטיים.
כשהייתי קטנה
קראו לזה "לעשות גרידה"
ואז עושים גם נרקוזה.
אבל פה
בפריס
אני מחפשת את הזכרון
במרומי השמיים
בינות ליופי
של
הפרצופים התוהים
ואומרת:
ברוך ה'
שככה אני.

סבתא בישלה דייסה
נתנה לזה
נתנה לזה
נתנה לזה
ולמוישלה לא נשאר.
הלכה הלכה
ירדה סבתא לשאול
פגשה את לוציפר
לקחה דייסה
ונתנה למוישלה.
עכשיו מוישלה יאכל כל יום
את הדייסה
של סבתא.

הכל נראה לי פשוט כל כך.
פעם רציתי להבין.
היום אני משליכה את הרצון
ואומרת:
אי אפשר להבין.
לפעמים הכלב שלי לוחש לי משהו
בתוך האוזן
ואז נדמה לי שאני מבינה.
אבל הכלב שלי
רק בא לספר לי
שהעורקים הראשיים
עובדים לפעמים על ריק
והמוח
לפעמים
הוא כמו לפת
אין לו טעם של ממש
והנהר
הנהר האהוב עלי
ממשיך לזרום
אפילו שאין בו מספיק מים
ואני עונה לכלב שלי
שלא נותר לי
אלא לסגוד ליופי
ולשים קצת מהרוק שלי
על כף היד היפה
שמושטת אלי
בזה הרגע
וכאילו אומרת לי,
את לא לבד עכשיו.

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.

המקום שהכי קרוב אלי
הוא המקום שהנהר פוגש אותי
ואז אני נשרטת
מענף של עץ גדה
שמנסה ללחוש לי
את מה שכל האחרים יתאוו ללחוש
אבל אמרו בקול
ללא לחש.
המקום הכי קרוב אלי
הוא המקום שבו אוזני שומעות
את תפוף הצעדים
של קבקבי העץ
אותם לובשים מחוסרי השינה
ואלה שאין ערפילית של טמטום
נסוכה על פניהם
אלא שקשוק צעדים
במסדרונות של מנזר המונח
בשדותינו
המשייטים בינות לשריקת הגברים
שמסמנים את הדרכים
של תפוף צעדי העץ
בדרך לאמבטיית קצף
ממנה מתגנבים להם זוג שדיים
שרוחצים את עצמם
עם לבנדר
המריח
ריח של פרישות,
תשוקה עקשנית
שניתקה את עצמה ממנעמי העולם
ושמלה שקופה
שמגלה שפעת יופי ומסתורין
של בתולה קדושה
בתוך זוג עיניים
שרק מארי מגדלן יודעת לקרוא.
השבילים שאני הולכת
הם המקום הכי קרוב אלי
והאושפיזין בסירתי
לובשים מחלצות של נוצות
שנשרו מכנפי מלאכים
שסמנו לי עם מנגו
את דרכי במבוך.marie

היה חם בתל אביב.
קצר
מהיר
חם
אני מהבילה.
שתי גדות לעיר הזו
שתי גדות לירקון
שתי עולמות
אני
תל אביב.
בסוף הייתה איזושהי רייקנות
הנשמה כוסתה באבק.
מפתח הלב
עדיין לא מכיל את העיר.
יש חופים.
לחות בלתי נסבלת.
אתה שוחה בתוך עצמך
טובע עמוק במי רותחין.
מזל שיש מגדלור בשטח
מראה לך את הדרך ליציאה.
העיר הזו
נראית לי מפה כמו טפט שחוק
שהתקלף מזמן.
חם שם.
המשקפיים הפריזאיות
מלאות באדים תל אביביים
והגעגועים משם
הם
למקום האחד והיחיד
ששם השמיים כחולים
ונושקים לאדמה בכל פינה.
אני שמה רוז' על הלחיים
ולא מזיז לי שום דבר
כי העיקר
שאני רחוקה כל כך
מגגות תל אביב.

ברגע האחרון
מאוחר בלילה
החלטתי לנחות על שולחן הכתיבה שלי
ולכתוב משהו.
הייתי בטוחה שהיום אני חדלה מלכתוב.
אחרי הסיגריה השנייה
התחילו להתדפק במוחי
רעיונות מספר
בעיקר חלפו לפני
הצלבים כולם
שמונחים כמו מנחות שמיים לאורך השבילים הכפריים.
ועדיין לא כתבתי דבר
צעדתי בחדרי הלוך ושוב
מתבוננת לכוון היער
שכבר היה שחור לגמרי.
הרגשתי כמו בתוך תצלום
שנעשה במצלמת קרטון עבודת יד
ומילים עדיין מסתתרות מפני
והדיו שנשפך מהעט מייצר רק כתמים
ולא מילים.
ותוך כדי נגוב כתם בשמלה
אני מגלה בה חור
וגם חור בהשכלה
על הרבה סרטי קאלט
שטרם ראיתי
וגם חור בלבנה
ולבנה זה פנס רחוב מתחת לחלון
שיאיר את היער
שאולי בכלל שינה כיוון.
וגם הנהר שלי
זורם היום בכוון ההפוך
והציפור השחורה בלילה לבנה
והמילים שמסרבות לגעת בדף
אולי כתובים כבר על הכביסה
שתליתי בחוץ
ורק החושך הזה מונע ממני לקרוא את האותיות.
אם היה לי לוח סיאנס
אולי הייתי מעלה באוב את שלמה המלך
שיכתוב לי שורה או שתיים
ואני אהיה לדודי ודודי לי
אפילו שאין לי דוד.
הרי בסוף רק הקריזה מחזירה אותי לחיים
אני מתירה עוד קשר אחד
וצועקת הללויה בקולי קולות
כי לצעוק אפשר גם בחושך.
ואולי אני רק אטב כביסה
ואולי איש גלידה מגלידה ויטמן באלנבי
ואולי הדיו שנשפף על הדף ועל השמלה
אולי הוא רק דמעה
בבכי האחרון שלי.

סוקרטס פתח לי את העיניים
ושטף את מוחי.
אני חייה כשטופת מוחין
בין שטף כתביו של אפלטון
ומקיימת חיי בתוך
דיאלקטיקה צרופה ובהירה.
אני עושה דיאלקטיקה אתכם
כמו מתנה אבהבים
עם שירה
שהיא דיאלוג
שמרחף בין פה ופה
בין פה לאין סוף מקומות
לאין סוף יקומים
טובלת עצמי בשלולית של יקום אחד
מדליקה סיגריה
על כסא בבר ביקום מקביל
אני הדיאלקטיקה
השטופה במי הדיאלוג הסוקרטי
השטוף בניחוח אפלטוני
ובוכה מגעגועים
למקום הרחוק ששם
הירח נצלב על צלב החלל
וארבעת רוחות השמיים
הם סטיגמטות נוטפות דם
שמשחררות את מחשבותי
ומנהלות ביניהם דיאלוג סוקרטי
שטוף מוח
עם היקום כולו.
כשכוכב נופל
אני מבקשת משאלה
שטופת מוח.
כשפריס שטופת שלג
אני שוטפת עצמי בלבן שטוף
ומשטופפת
מתמונה אחת לתמונה שנייה
עם סבון
או אלכוהול
העיקר ששוטפת משהו.
אפשר גם לעשות שטיפות בנרתיק
אבל בעיקר לשטוף ריצפה.
אני מניחה כובעים על המוח
מציצה עם העיניים מתחת לכובע
וחושבת במוחי השטוף
שהעיקר זה בעצם אהבה אין סופית
שמנותקת מהגוף השטוף
וכל עוד הגלואז בוער
והאלכוהול שוטף את הדם
אני שותתת מוחיטוס
והלב שלי חופר וחופר וחופר
ומוצא את דרכו בשטיפה
ואני נכרכת סביב אהבותי השטופות מוחין
או מוחיטוס
כי אהבותי הם עבורי
כמו שהכתיבה עבורי
היא גן עדן
ודיאלוג סוקרטי
לכל מי שאוהב סוכריות טופי
ושונא סוכריות מנטה
לכל מי שאוהב את הציפור השחורה
ושונא חיקויים.
כי שירה קוראים עם לב
ולא עם אובססיה
הגות ושירה
לא מופיעים כמתדיינים
בשום בית דין
לא של מעלה ולא של מטה.

לכל המציצנים
מתוך חור המנעול,
היום כתבתי את הבלוג מאוחר.
אתם מנסים לגעת בי דרך
המציצנות החולנית שלכם
בעינכם.
אך עינכם נושאות את להט הקנאה
ומתחרים באלה שבעיניהם
להט התשוקה
ואלה נגעו בי בשפתיהם.
מאוחר,
עוד מעט אשמע את נשימותי
מתחת לשמיכה.
ארחף לי לתוך חלום
ואולי אחלום שיש לי אחות תאומה.
כי באמת אני חושבת
שבאיזשהו מקום
יש לי אחות תאומה.
אחותי יושבת עכשיו
בצילם של אלונים גבוהים
ומסמנת את אותם רפי שכל
המתמוגגים מסדקים במוחם.
עוד מעט לפני החלום
אשמע את התשוקה שלי
מדברת אתי בטלפון
ואז אלך אתה לפגישה
ואצלם אותה בלי מצלמה
כי יש לי לייקה
בלי לייקה
וכל הדרכים שלי מובילות
להר הפוג'י
ולרקוויאם של ברהמס
ולרגש שלי שמנסה לחדור
מעבר לבשר.
איזה כייף לישון ביחד.

יש לי את הזכות הבלעדית
להיות אחראית
על המילוליות שלי.
היום בבית מלון אחד
בעיר שלי
ישבתי לי עם מגדיר השפה שלי
כי פה מצאתי לי פינה
שהיא הסנט פטרסבורג שלי
והריח שלה הוא כמו מי קולון
של ספרמה טרייה.
פה החלטתי עם עצמי
שהמילים שלי הם דברי שירה
ובכלל כל המחשבות שלי מתבדלות
מכל הסוציאליזם
קומוניזם
ימין שמאל
אוונגרד
סוראליזם
שינוי מין
בעד
נגד
כי ההתבדלות שלי
יוצרת ז'אנר
שכל דבר שאכתוב או אגיד
ישמש נגדי.
זה לכשעצמו מייצר סוג של אפליקציה חשבתית
המעבדת מילה או רעיון
לכדי ספרות גאונית כמעט.
המילוליות מתהפכת בקרבה
והופכת להיות
הארץ המובטחת.
הז'אנר מייצר סוג של מציצנות
פיפ שופ של עיניים נוורוטיות
המחפשות אחר המוחיטוס
והברמן שהכין אותם
כאילו הרום הוא סמן גאוגרפי
להמצאותי ההרמנויטית על פני הפלנטה.
אני שותה פה מוחיטוס
מעשנת גלואז
ומצליחה לגעת
בכל ההעזה האפשרית
שאפילו גורמת לי להחנק מדמעות
ומאושר צרוף
על ההעזה האמנותית
ועל הייצור של ספורי המיתוסים
המחזירים אותי תמיד למצלמה
שהופכת להיות מצפן עבורי
ומראה לי את הצפון
שם אני מגלה פנים של פנים
ולא המצאה של איזה מותג
או חדלון
או מכשיר החייאה הרוס.
ככה זה
זה המסלול שלי
ולי הזכות הבלעדית
לכתוב לצטט
לפרש את המילוליות שלי.
הרגשות שלי
הם זכות היוצרים שלי.

התשוקה נושאת אלי פניה
ואני ממריאה בתשוקותי
על כנפי המלאכים
המשיקים כנפיהם בעורי
ומושחים אותו בשמן הארוס
המרטיט את עולמי
ומעניק לו ימים ארוכים
של צפיה לרגע מיוחל
שמפיק את אפרודיטי
כמו שמן המור
בפרדס רימונים.
אני צופה בנצח
יום יום
שעה שעה.
הנצח בוער בקצות אצבעותי
ואני נוגעת בם
בעור המתוח שניצב מולי
נטול עייפות
נטול עצלות
במבט ישיר
שחש על עורו
את מגע החיים.
היצירתיות שלי
היא התשוקה
המייצרת זווג
בין המילים הכתובות
בתוך פאי תפוחים של ארוטיקה
טארט טאטאן
של זיונים.
זהו הלחן שלי לאהוב
או לאהובה.