ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

באסטר קיטון היה מאגדות הקולנוע האילם האמריקאי ביחד עם ידידו הטוב צ'ארלי צ'אפלין. התפיסה הקולנועית אותה המציא השתרשה כה עמוק בתרבות עד כי כמעט בלתי אפשרי לזהות סרט חדש שאינו מושפע מעבודתו של אמן זה.

קיטון היה הראשון להבין שקולנוע צריך להעביר את המסר על ידי תנועה ולא על ידי טקסט. סרט אילם באותם ימים הכיל בממוצע 240 כתוביות, בעוד באסטר וצ'ארלי התחרו ביניהם מי יצליח להעביר את המסר בעזרת הכמות הקטנה ביותר של מסכים עם מילים - "צ'אפלין ניצח אותי עם 21 בעוד לי היו 23" מתבדח קיטון.

באסטר ידוע ביכולת האלתור שלו, כאשר היה מגיע לסט עם רעיון איך להתחיל את הסיפור, אך לעולם לא עם ידיעה איך יסתיים. "הרולד לויד, צ'ארלי צ'אפלין ואני, מעולם לא עבדנו עם תסריט" מספר בראיון. חמישים אחוז מהבדיחות נרקמו תוך כדי עבודה.

קיטון ידוע כמי שמעולם לא זייף דבר על הסט. את כל הפעלולים ביצע בעצמו, ותמיד רק פעם אחת. אם בפעם הראשונה זה לא עבד - זה לא מתאים לסרט, תמיד נהג לומר. אם קיטון נפגע בפעלולים או אחד מהשחקנים לא נדע, כיוון שלמרות תלונות רבות כלפיו תמיד הוכיח לרשויות שלא נשברו עצמות ולא היו חבלות במהלך הצילומים.

עבודותיה מחולקות למספר סדרות, ביניהן על תוכים, ציפורי טרף, יונים ועוד.
היא אינה מתמקדת רק בציפורים נדירות ובסכנת הכחדה אלא אף מעוניינת להציג את אלו שאנו רואים יום-יום בדרכנו לעבודה באור שונה וחדש.
צילומי הטבע שלה מבוססים על טכניקות שפותחו לצילומי פורטרטים.
עבודותיה רציניות ומעלות חיוך בעת ובעונה אחת. אהבתה לציפורים, כישרונה הטכני, גישתה לצבע וצורה כולם תורמים לתוצאות יוצאות דופן.
עם הזמן רבים ניסו לחקות את סגנונה אך עבודותיה עולות על כולן.

בשנות השבעים עיתון שולי הודפס על ידי ממשלת ארצות הברית, וחולק לקוראים בברית המועצות. שמו של העיתון היה "אמריקה". עורך העיתון שכר את שירותיו של הצלם יליד ניו-יורק דיוויד אטי לצלם את מאחורי הקלעים של סדרת טלויזיה חדשה, שהיתה במהלך צילומי העונה הראשונה שלה - "רחוב סומסום".

בעליית הגג של דיוויד, מצאה בתו כ-500 צילומים שלא התפרסמו מעולם, ומאה וחמישים מהם יוצאים עכשיו לאור במסגרת ספר חדש המלווה תכנית דוקומנטרית בשם ״חבורת רחוב״.

אביו של אוגוסט סנדר היה נגר במכרה, ואחר-כך פנה לחקלאות. זה היה במכרה כאשר סנדר עזר לצלם של החברה לסחוב את הצילום הכבד כאשר נחשף לראשונה לעולם הצילום. לאחר שנים נודע כאחד הצלמים החשובים בכל הזמנים.

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל סנדר באחד בפרוייקטים השאפתניים ביותר שלו - האנשים של המאה העשרים. כוונתו היתה לתעד את גרמניה בעזרת פורטרים המציגים את כל שלל האוכלוסיה. הצילומים קוטלגו לשבעה נושאים עיקריים - החקלאי, בעל המלאכה, האישה, מעמדות ומקצועות, האמן, העיר, האנשים האחרונים.

בצילומיו תיעד גם את עליית הנאציזם וגם את אלו הנרדפים מאותו הממשל - התמונה העולה מעבודותין מעבירה את חוסר הודאות של גרמניה באותה התקופה. פרץ של אומנות מעורבב במערבולות פוליטיות. ביום לעבודותיו ערך היסטורי לא פחות מערכן האומנותי.

סנדר לא עבר למצלמת הלייקה המודרנית שהומצאה באותם הימים, אלא נשאר נאמן ללוחות הזכוכית המסורבלים של המצלמות הכבדות והישנות. זה איפשר לו לתפוס פרטים שלט היה ניתן בכל טכנולוגיה חדישה אחרת. עבודותיו אנונימיות, עם רקע אחיד, ומתועדות רק עם שם המקצוע ולא שם האדם המצולם - התמונה מדברת בעד עצמה, אהב לאמר.

מסירותו לאיכות ולמגוון האוכלוסיה אותה תיעד הפכו אותו לאחד הצלמים החשובים בכל הזמנים. גדולי הדור כמו ווקר אוורנס ודיאן ארבוס מציינים אותו כדמות מפתח בקריירה שלהם.

לאחרונה זכה הצלם דיוויד פריצ'ארד בפרס טיילור היוקרתי בסדרת צילומיו של נשים ילידות צפון אוסטרליה, רובן עובדות למחייתן בחוות בקר. זמן רב מחייהן מעבירות נשים אלו על גבי סוסים. החווה בה צולמו הצילומים היתה מרכז למכירת עבדים לפני כמאתיים שנה בלבד.

ארבע הנשים אותן צילם רואיינו כחלק מהעבודה. כולן התחילו את עבודתן בחווה משחר נעוריהן, ולרוב התמודדו עם יחסים קשים מהחוואים עצמם.

פריצ'ארד מודה לנשים אלו על האמון שנתנו בו, ומעיד שהוא נמצא שם רק בכדי לספר את סיפורן. זוהי קהילה שדובר בה רק במעט במרוצת השנים. העבודות מוצגות בלונדון עד 2/1/2022.

"אני מתייחס לחלל כחומר. הדיבור של החלל לוקח עדיפות על פני כל שיקול אחר. אני משתמש בצורות פיסוליות בכדי לאפיין את החלל" אומר הפסל האמריקאי ריצ'ארד סרה לרגל תערוכה חדשה בגלריית גגוסיאן, רטרוספקטיבה של עבודות וידאו במוזיאון הפומפידו בפאריס.

סרה הוא אחד האומנים החשובים ביותר בדורו. עבודותיו מגדילות את המינימליזם למימדי ענק. פסליו המאופיינים על ידי ברזל חלוד בגדלים עצומים הם איקונות של המאה העשרים. מוזיאונים רבים וחשובים בעולם הרחיבו את המבנים רק בכדי שיוכלו להציג את עבודותיו.

סרה נולד בסן פרנסיסקו, שם למד ספרות אנגלית. את לימודיו מימן בעבודה במפעל ברזל באזור מגוריו. לאחר שסיים לימודי אומנות בתחילת שנות השישים, עבר למנהאטן שם פתח חברת הובלות ביחד עם המוזיקאי פיליפ גלאס.

עבודותיו של סרה מצריכות הפקה עצומה. לא מדובר באמן העובד בחדר עבודה. יצירותיו מצריכות שיתוף פעולה עם מהנדסים, חרשי ברזל, פועלי בניין, מפיקים, אוצרים, וצופים. "הדרך בה העבודה משנה את החלל בה היא מוצגת זה חלק משמעותי בכל העניין" מעיד סרה "ולא הפרסונה של האמן".

עבודתו הידועה ביותר של סרה היא "קשת מוטה". מדובר בעבודה שהוזמנה לכיכר בדרום מנהאטן והותקנה בכיכר בעיר בשנת 1981. פלטת מתכת עצומה חצתה את הכיכר לשניים. יום למחרת כבר התחילה תרעומת של עובדים במקום שהתלוננו כי העבודה מצריכה לעשות עיקוף בכדי להגיע לעבר השני וביקשו למצוא לה מקום תצוגה חדש. ריצ'ארד הגן על היצירה מספר שנים בבית משפט בטענה שהעיקוף סביב היצירה הוא מהותה, בהגדרה המחודשת של החלל. ושאם תועבר למקום חדש היא תחדל להיות עבודת אומנות ותחזור להיות פיסת מתכת חסרת משמעות.

לאחר חמש שנים של מאבק ובניגוד לרוב הקולות, נחתכה העבודה לשלושה חלקים ונשלחה לבית מסחר בגרוטאות.

המטרה של אלכס מולצאנוב, הצוללן החופשי הטוב בעולם, היא מאוד פשוטה - לצלול לעומק מירבי ולהצליח לחזור חזרה למעלה בלי להתעלף ובלי למות בעזרת נשימה אחת.

לאחרונה נפגשו באיי הבאהאמס 42 הצוללנים החופשיים הטובים בעולם, סביב חור טבעי באוקיינוס בעומק של 200 מטרים. המקום נחשב לאתר הטוב ביותר לתחרות זו.

האנשים הלוקחים חלק בתחרות זו הם כמו כת. הם מגיעים מיוון, ניו זילנד, מצרים או פרו - אך כולם מכירים היטב אחד את השני. הם מסתובבים יחדיו בעולם, שוכרים יחדיו חדרים ורכבים, פעמים רבות ישנים יחדיו ואפילו מתחתנים ביניהם. הם מקצוענים אך אינם מרוויחים כסף מספורט שוליים זה - הם כאן בשביל משהו אחר, משהו מעבר.

הצלילה החופשית מחייבת חיווט מחדש של הגוף ושל המיינד. הצוללן מאמן את הריאות שלו כמו את התפיסה שלו. בסופו של דבר הם הופכים לא רק לצוללנים טובים יותר אלא גם לאנשים טובים יותר. התפיסה את המציאות משתנה, הם מעידים. המבט בעיניים של מי שהגיע עמוק במיוחד - דומה למבט של מי שהיה על הירח, או מת וחזר חזרה אל בין החיים.

כדי להצליח להגיע למעמקים אלה נדרשת שליטה אדירה בגוף, אך גם מציאה של מצב תודעתי הנדרש להתמודד עם עומקים אלו. זהו מצב העוזר גם בענפי ספורט אחרים, במערכות יחסים, ובעבודה וחיים גם מחוץ לאוקיינוס.

אלכסיי מוכשר בדברים רבים - אך אולי הכישרון הגדול שלו המביא אותו להצליח בספורט זה, זה יכולתו לצמצם את הפוקוס שלו לנקודה אחת קטנה אשר נמצאת מולו, באותו הרגע היא העולם כולו. חלומו של אלכסיי לפתוח בתי ספר לצלילה חופשית בערים הגדולות בעולם - היכן שאנשים זקוקים ביותר ליכולת ריכוז נדירה זו.

השבוע הסתיימה התערוכה האחרונה של ז׳אן קלוד וכריסטו, לכרוך את שער הניצחון בשדרות השאמפ-אליזה בפריז. זו עבודה שהזוג דמיין בפעם הראשונה עוד בשנות השישים וכריסטו סיים את השרטוטים עשור לאחר מותה של ז׳אן קלוד, בטרם מותו בשנת 2020. משאלתו היתה כי הפרויקט ייצא לאור.

הפרויקט הגרנדיוזי מומן באופן פרטי על ידי כריסטו ללא כל עזרת הציבור. הכסף נאסף ממכירה מוקדמת של השרטוטים, התכנונים, מקטים, ועובודת נוספות מהעשורים הראשונים של עבודתו.

לאחר שבועיים של תצוגה, עשרים וחמישה אלף מטרים רבועים של בד הוסרו בפעם האחרונה. במשך שבועיים הגיעו המוני אדם לצפות במראה יוצא דופן זה.

היום עבודה זו נשארה רק בזיכרון לאחר שפירוקה הסתיים, והיא תמצא את מקומה לצד עבודות נוספות כמו העטיפה המפורסמת של גשר "פונט נף".