ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

במעמקי האגם
במקום בו נרדמתי
את תרדמת האהבה שלי
חיפשתי עיקבות
לאיזושהי ידיעה
סימן
תו
ואתה רק מטפורות נתת לי. ביקשתי טרפים
נתת לי צלם. אל "פה הדובדבן שלך"
פנית
ורצית לשמוע
את הניב המוזר שיוצא ממנו
באוזנך.
אני נשמעתי לך
כמו איזו הזיה של דבור. עדיין מחכה לטרפים
ואתה מתעקש על הצלם.
זה זמן לאהבה,אתה אומר
זמן לגוף ולנפש
ואני דבקה בצלם
כמו במטה קסמים. אתה רק רוצה את
טרופי הדעת שלי
ואני רק רוצה לפענח
את החזיונות שלך
שמטילים בי חשק ואימה
המלהטים את
גופי
ונפשי
באש
יוקדת
כל
כך.

אז מה הסיפור שלכם?
אני שואלת
וטובלת את תודעתי בכוס קפה.
הסיפור שלי הוא דיאלקטי
אמנות הדו שיח
מחפשת את הסיפורים שלי
ואת שלכם
ואת הסיפור בתוך הסיפור
וזה המחווה שלי לאלים
אבל לאלים שלי
ולא לאלוהויות שנותנים לגרגונה לחיות.
כי הגרגונה היא לא בסיפור שלי
היא out of my story
out of my life.
היום בלילה
אצא לי אל היער
ואשיר טרללללה טרללללה
המוח שלי ישנה את הגורל שלו
וישיר לציפור השחורה
גרגונה מתה גרגונה מתה.
כי הרבה דברים טובים
שהיו בסיפור שלי כבר אינם
אבל התפילה שלי מחזירה אותם
בצורה של חיים
ולא בצורה של אנדרטה.
טרלללללללה.
בסיפור שלי
האניה של המגדלית
לא טובעת אף פעם
במים העמוקים של הים
או של האוקינוס
שם אנחנו שטות
ויש לנו מפתח עם הסוד
שיודע את הסיפור שלנו
ושם האינטימיות הכי גדולה
כי אתה והסיפור שלך
זה בצוע של חדירה רוחנית
לאן שצריך לחדור
כי מי שלא מבין על מה אני מדברת
הוא אדיוט מושלם
וחי באוניה שסוחפת אותו לחוף המת.
אני רוצה ספינה
בחופים מוריקי אדי אלכוהול
ששם המגדלית שמה לי את המסגרת
ואני צובעת את הבתוכו שלה
בסיפור שלי
בתוך ה frame
של המגדלית
טרללללללה.

הסיפור שלי
הוא הסיפור שלי.
הסיפור שלי הוא אביונה מתמשכת
ואין סופית
ואפילו מוות לא ינתק אותו ממני
כי בסיפור שלי
הלב מתלקח
והשפתיים טועמות טעם של מיסתורין
ושל חגים
ושל כאב
וצריך לאבד את העשתונות
ולעשות את מה שצריך
וזה תמיד בנגוד להגיון
כי ההגיון לוקח את ההוד מהראש
ונשאר השגרון
וזה מזכיר לי
את תולעי המשי שהיו לי כשהייתי קטנה
והם היו מגעילים
ולא ברורים
כמו הצד האפל של הירח
כי הסיפור שלי ממציא אינטימיות
כמו האינטימיות של הפחד
כשפחדתי מהמדוזה
אבל היא כבר מתה
וגם הצאצאים שלה מתים
ולמדוזה אין זרע
שימשיך ממנה את החיים
וגם זה סיפור אינטימי
אבל אני הופכת אותו לאמנות
ומקבלת גמול נאמן
לספר האמנות שלי
כי זה העיקר
להשבע לסיפור
ולהתפלל
שישמרו לך על הסיפור
ועל הגניחות
ועל ההגנות
כי יש פצעים יותר חמורים
מהפחדים שלנו
ואלה שייכים
לאלה שאין להם סיפור.
ביער שלי
מצאתי רמז
לפרוש
ולבקשה
להמשך הסיפור
שלי.

סתיו.
מה שמתרחש כאן
הוא כל מה שצריך
להתרחש.
אפילו הנצח
מראה לי סימנים
וממגנט אותי אליו
במאיץ חלקיקים
של גורל.
כל מה שבלתי נראה
בוער כאן מתחת
לסתיו
שמתחיל
להשיל את עליו
ועורך לו טקסים
כמו
חזרות תאטרליות
לקראת תרדמת חורף.
ההרפתקה היא לחם חוק עבורי
ואני לא מבזבזת זמן.
סתיו
האויר מתבשם לו בריח של
זרע
שטמן את עצמו באדמה
או בתוך חיקי
וסימן את הדרך
אל תוך פתחו של חלום
שיבוא עוד מעט
ויגרום לרטט המוכר
שיתחיל בראש
יסתיים ברגליים
ויגשים עצמו
בנקבוביות העור.
אני מדברת דרך הנקבוביות
לועסת מסטיק
וחושבת שאולי אני לועסת
את השמיים
ואת הכאב שלו
על שאני פה
והוא בלב ים.
הלואי והיה לי סולם
להגיע אליו
השמימה.

אז בסוף כל הסיפור הוא
לטבוע בתוך הסודות של עצמך
ולדאוג שהטביעה הזו
תשקף את כל השקיפויות
שנמצאות בעומק הקיום שלך
ואז לגלות את גורלך בבשר.
כי הגורל מתגלה בבשר
ורוח הקודש מתגלה אלינו מתוך הבשר
והטכניקה הפשוטה היא
להסיר את הניכור שלך מעם עצמך
ולהגיד את כל המילים שעולות על הדעת
ולפתוח מרחבים באותה
נקודת מסה אחת
שמקיימת את כל תשעת הקבין
של הסיפור
שירד לעולם
והסיפור הוא שלך
ושל מי שהוא הסיפור שלך
ולא של ירושליים
ולא של כל מקום קדוש אחר.
האם יש ברירה בכלל?
הסיפור שלי הוא הקמע של החיים שלי
כי אני לא אוהבת משגל נסוג
ולא אוהבת מזיקים
ורק רוצה לכשף את היצר האביוני שלי
כי ככה זה
גורל הוא גורל
וזה המתרומם מעל פני המוות
הוא זה שחזון הסיפור מרחף מעל ראשו.

yama-budo אסור שהעיניים יפסיקו לראות
ולא ידעך המראה
שכתוב בדיו אדומה
על אור הדמדומים
בגווע השמש
אל מאחורי אופק השקיעה
ואני מלטפת את המילים
שאמורות להיות עיניים לי
צל שלי
בצלמי
והמילים נוגעות בקצות מערכת העצבים
מגרות כל קצה וקצה
פוקחות את הבורות
וחלילה שלא אשקע בעוורון
ועומק המילה
מלטפת את העפעפיים
ונושאת על גבה כאב של עידנים
כלים שלובים של אהבה
מכמני סודות
הניגלים בקסמי העור
מקועקעים בנפש פנימה
וחלילה לי לזלזל בנדרים שלי
הכתובים עמוק כל כך על עורי
ביוגרפיה תת עורית
כי אין לי כוח לבלבול ביצים
מתקיימת בתוך הבועה
בועה אורגנית
נוחה לפתוי
אפילו האורגנום האלוהי
צובט לי בלחיים
ורוצה שאהיה סמוקה
כמו הדיו שלי
שכאילו הפך למזרק
שמזריק לתאים
ולמילים
סומק אדום
שטוף
זימה.

פעם עפתי.
גם היום אני מתעופפת
וגם מתופפת.
כי יש לי איזה חוט שמחבר אותי
עם מה שקורה באיזשהו מקום
וכשאני מניפה דגל
אני נוטשת את כוח המשיכה
ועפה עם החוט לאן שאני רוצה.
כל הזמן יש לי איזושהי ערגה
אני עורגת
וגם אורגת
אבל בעיקר עורגת
והערגה הזו גורמת לי לסחרור
ואז אני מבינה
שאני לא שייכת לאף אחד
רק לערגה
ורק לדם שזורם לי בתוך הורידים
ולעצמות שנושאות אותי
ולא לשום דעה קדומה על שום דבר.
אני אורגת מני שטיחים
שתי וערב של מילים
וכל השורות
הם כמו פרדות
כל היום נפרדת
ואחרי זה נודדת
ונפרדת מהפרדה
ואז עושה זוג או פרד
ומחליטה ממי נפרדת
כי השפה שלי היא שפה של מתעופפת
של עוגבת
אז לעזעזל
למה תמיד המחשבות שלי
נודדות
למקומות רחוקים?

אני מתבוננת פה
יום יום בחורף
ואין מילים לי
ברגע זה
להגיד.
וגם שכך
יש את התפיסות שלי
אותם אני מזמנת כל הזמן
והם מולידים לי
מציאות פיוטית
שמעצבת את הערכים
וגם שהם מוזרים כימהה
הם תמיד מרחיבים את דעתי
ומרוממים את רוחי
ודואגים לי
שלא אשקע במקום כלשהו
שמנוגד לחלוטין
לכל תחושה של חיים
כי חתך הזהב
מגדיר לי את המשוררות
של החירות שלי
ושל הפיוט הצלול
שמגדיר את פריסת תשוקותי
ורגשותי
שניצבים במשקל שירה
ואני עדיין רק חולמת
ורק רוצה
שלא תתפוגג לי הנפש
שמתחקה אחרי
הרמוניה קיומית
ומבקשת רק להרגיש
את כל הטקסטים
אותם היא
מפייטת.

אתה לימדת אותי
שהחיים הם נצחון הנפש
על שעמום הבשר.
אתה שהחזקת אותי במים
כדי שלא אמצא את הקרקע
לימדת אותי
שהאדמה היא המקום של
ההצמדות לעיקר
וללב
והריקנות היא
מוות שלא שואף לחיות.
אני הסתבכתי אתך
כל נסיון שלי להגיגים
אחרים מלבדך
הפכו אותי לאש יוקדת
ואז נכנעתי
וכל שנותר לי הוא
ללטף את מהותך
ואת גופך
ולהצהיר
שאני מפקירה את עצמי
בפניך
ושאתה הוכחה לקיומי
ואני אעשה מעשה טרוף
לפחות פעם אחת ביום
ותמיד אהיה מחויבת.
גם כשצעקתי לך
“שלום”
כל שאמרת הוא
שיש לי
דם פרא.