הצלם אדם וויסמן מתעד את המבנים המשעשעים שנבנו באופן חופשי במרחבים הפתוחים של מקסיקו, ללא התייחבות לתקני בניה, או רעיונות קלאסיים של יופי בארכיטקטורה.
מקסיקו ידועה באופן האינסופי בו חוקים יכולים להתפרש או לא לקבל התייחסות כלל. הנכונות לקבל חוסר חוק וסדר מביאה עימה לא רק צרות אלא גם אפשרויות. לרוב בניינים אלה מתחילים ללא תכניות כלל. הבעלים בונה יסודות ומשאיר את האפשרות העתידית להוסיף קומות, חדרים, מגדלים או כל צורה אחרת לפי הצורך והיכולת. רבים מהפועלים מיומנים בצורה מעוררת הערצה בעבודה עם בטון ומייצרים מבנים מורכבים ועמידים.
הצורה המתקבלת מזכירה פעמים רבות טירות, או מבנים הלקוחים מסרטי דיסני. ולמתכנני הבית לרוב אין כל הכשרה בארכיטקטורה. במקום זה הם מעצבים את ביתם בעזרת רישומי עיפרון, צילומים של בית שאהבו, או חיפושים בגוגל אחר סגנון.
וויסמן מודה שניגש לפרוייקט עם מבט מתנשא - מבט המקובל עם רוב בני המעמד הגבוה במקסיקו שרואה במבנים אלו כתופעות אקסטרוגנטיות וחסרות כל טעם. הוא חיפש להציג עד כמה רחוק אפשר ללכת - זו היתה אישתו אנושקה שעזרה לו לראות אותם כיצירות אשר הן חלק משמעותי בארכיטקטורה העכשווית המקסיקנית.
מבנים רבים ממומנים מכסף של מהגרים מקסיקנים השולחים אותו חזקה למקסיקו. רבים רואים במבנים אלה כמו אנדרטה המנציחה את ההצלחה של זה שאינו מתגורר בבית יותר. פעמים רבות גם המשפחה שנשארה בוחרת לא לגור באנדרטאות בטון אלו ומשתמשים רק בקומה התחתונה כשטח מסחרי כלשהוא.
הצלם אדם וויסמן מתעד את המבנים המשעשעים שנבנו באופן חופשי במרחבים הפתוחים של מקסיקו, ללא התייחבות לתקני בניה, או רעיונות קלאסיים של יופי בארכיטקטורה.
מקסיקו ידועה באופן האינסופי בו חוקים יכולים להתפרש או לא לקבל התייחסות כלל. הנכונות לקבל חוסר חוק וסדר מביאה עימה לא רק צרות אלא גם אפשרויות. לרוב בניינים אלה מתחילים ללא תכניות כלל. הבעלים בונה יסודות ומשאיר את האפשרות העתידית להוסיף קומות, חדרים, מגדלים או כל צורה אחרת לפי הצורך והיכולת. רבים מהפועלים מיומנים בצורה מעוררת הערצה בעבודה עם בטון ומייצרים מבנים מורכבים ועמידים.
הצורה המתקבלת מזכירה פעמים רבות טירות, או מבנים הלקוחים מסרטי דיסני. ולמתכנני הבית לרוב אין כל הכשרה בארכיטקטורה. במקום זה הם מעצבים את ביתם בעזרת רישומי עיפרון, צילומים של בית שאהבו, או חיפושים בגוגל אחר סגנון.
וויסמן מודה שניגש לפרוייקט עם מבט מתנשא - מבט המקובל עם רוב בני המעמד הגבוה במקסיקו שרואה במבנים אלו כתופעות אקסטרוגנטיות וחסרות כל טעם. הוא חיפש להציג עד כמה רחוק אפשר ללכת - זו היתה אישתו אנושקה שעזרה לו לראות אותם כיצירות אשר הן חלק משמעותי בארכיטקטורה העכשווית המקסיקנית.
מבנים רבים ממומנים מכסף של מהגרים מקסיקנים השולחים אותו חזקה למקסיקו. רבים רואים במבנים אלה כמו אנדרטה המנציחה את ההצלחה של זה שאינו מתגורר בבית יותר. פעמים רבות גם המשפחה שנשארה בוחרת לא לגור באנדרטאות בטון אלו ומשתמשים רק בקומה התחתונה כשטח מסחרי כלשהוא.
הצלם אדם וויסמן מתעד את המבנים המשעשעים שנבנו באופן חופשי במרחבים הפתוחים של מקסיקו, ללא התייחבות לתקני בניה, או רעיונות קלאסיים של יופי בארכיטקטורה.
מקסיקו ידועה באופן האינסופי בו חוקים יכולים להתפרש או לא לקבל התייחסות כלל. הנכונות לקבל חוסר חוק וסדר מביאה עימה לא רק צרות אלא גם אפשרויות. לרוב בניינים אלה מתחילים ללא תכניות כלל. הבעלים בונה יסודות ומשאיר את האפשרות העתידית להוסיף קומות, חדרים, מגדלים או כל צורה אחרת לפי הצורך והיכולת. רבים מהפועלים מיומנים בצורה מעוררת הערצה בעבודה עם בטון ומייצרים מבנים מורכבים ועמידים.
הצורה המתקבלת מזכירה פעמים רבות טירות, או מבנים הלקוחים מסרטי דיסני. ולמתכנני הבית לרוב אין כל הכשרה בארכיטקטורה. במקום זה הם מעצבים את ביתם בעזרת רישומי עיפרון, צילומים של בית שאהבו, או חיפושים בגוגל אחר סגנון.
וויסמן מודה שניגש לפרוייקט עם מבט מתנשא - מבט המקובל עם רוב בני המעמד הגבוה במקסיקו שרואה במבנים אלו כתופעות אקסטרוגנטיות וחסרות כל טעם. הוא חיפש להציג עד כמה רחוק אפשר ללכת - זו היתה אישתו אנושקה שעזרה לו לראות אותם כיצירות אשר הן חלק משמעותי בארכיטקטורה העכשווית המקסיקנית.
מבנים רבים ממומנים מכסף של מהגרים מקסיקנים השולחים אותו חזקה למקסיקו. רבים רואים במבנים אלה כמו אנדרטה המנציחה את ההצלחה של זה שאינו מתגורר בבית יותר. פעמים רבות גם המשפחה שנשארה בוחרת לא לגור באנדרטאות בטון אלו ומשתמשים רק בקומה התחתונה כשטח מסחרי כלשהוא.
הצלם אדם וויסמן מתעד את המבנים המשעשעים שנבנו באופן חופשי במרחבים הפתוחים של מקסיקו, ללא התייחבות לתקני בניה, או רעיונות קלאסיים של יופי בארכיטקטורה.
מקסיקו ידועה באופן האינסופי בו חוקים יכולים להתפרש או לא לקבל התייחסות כלל. הנכונות לקבל חוסר חוק וסדר מביאה עימה לא רק צרות אלא גם אפשרויות. לרוב בניינים אלה מתחילים ללא תכניות כלל. הבעלים בונה יסודות ומשאיר את האפשרות העתידית להוסיף קומות, חדרים, מגדלים או כל צורה אחרת לפי הצורך והיכולת. רבים מהפועלים מיומנים בצורה מעוררת הערצה בעבודה עם בטון ומייצרים מבנים מורכבים ועמידים.
הצורה המתקבלת מזכירה פעמים רבות טירות, או מבנים הלקוחים מסרטי דיסני. ולמתכנני הבית לרוב אין כל הכשרה בארכיטקטורה. במקום זה הם מעצבים את ביתם בעזרת רישומי עיפרון, צילומים של בית שאהבו, או חיפושים בגוגל אחר סגנון.
וויסמן מודה שניגש לפרוייקט עם מבט מתנשא - מבט המקובל עם רוב בני המעמד הגבוה במקסיקו שרואה במבנים אלו כתופעות אקסטרוגנטיות וחסרות כל טעם. הוא חיפש להציג עד כמה רחוק אפשר ללכת - זו היתה אישתו אנושקה שעזרה לו לראות אותם כיצירות אשר הן חלק משמעותי בארכיטקטורה העכשווית המקסיקנית.
מבנים רבים ממומנים מכסף של מהגרים מקסיקנים השולחים אותו חזקה למקסיקו. רבים רואים במבנים אלה כמו אנדרטה המנציחה את ההצלחה של זה שאינו מתגורר בבית יותר. פעמים רבות גם המשפחה שנשארה בוחרת לא לגור באנדרטאות בטון אלו ומשתמשים רק בקומה התחתונה כשטח מסחרי כלשהוא.
רות גדלה בהוליווד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. את מצלמתה הראשונה קיבלה בגיל 10 ומיד החלה לצלם את מוריה וחבריה. אורקין היתה מלאת תקווה להפוך לצלמת קולנוע באולפני mgm, אך לאחר לימודי קולנוע נתקלה בארגון הצלמים שמנע מנשים להמנות כחלק מחבריו.
לאחר ניסיון שני שנחסם עקב ארגוני עובדים שובניסטים, פנתה אורקין למסלול של צלמת עיתונות ״לא היה איגוד עובדים שיכול למנוע ממני לצלם״ אמרה לאחר שנים.
תמונתה המפורסמת ביותר היא של ג׳ינקס אלן, חברה אמריקאית שפגשה מטיילת לבדה באיטליה.
מכירה פומבית חדשה מציינת מאה שנה להולדתה של הצלמת רות אורקין.
רות גדלה בהוליווד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. את מצלמתה הראשונה קיבלה בגיל 10 ומיד החלה לצלם את מוריה וחבריה. אורקין היתה מלאת תקווה להפוך לצלמת קולנוע באולפני mgm, אך לאחר לימודי קולנוע נתקלה בארגון הצלמים שמנע מנשים להמנות כחלק מחבריו.
לאחר ניסיון שני שנחסם עקב ארגוני עובדים שובניסטים, פנתה אורקין למסלול של צלמת עיתונות ״לא היה איגוד עובדים שיכול למנוע ממני לצלם״ אמרה לאחר שנים.
תמונתה המפורסמת ביותר היא של ג׳ינקס אלן, חברה אמריקאית שפגשה מטיילת לבדה באיטליה.
מכירה פומבית חדשה מציינת מאה שנה להולדתה של הצלמת רות אורקין.
רות גדלה בהוליווד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. את מצלמתה הראשונה קיבלה בגיל 10 ומיד החלה לצלם את מוריה וחבריה. אורקין היתה מלאת תקווה להפוך לצלמת קולנוע באולפני mgm, אך לאחר לימודי קולנוע נתקלה בארגון הצלמים שמנע מנשים להמנות כחלק מחבריו.
לאחר ניסיון שני שנחסם עקב ארגוני עובדים שובניסטים, פנתה אורקין למסלול של צלמת עיתונות ״לא היה איגוד עובדים שיכול למנוע ממני לצלם״ אמרה לאחר שנים.
תמונתה המפורסמת ביותר היא של ג׳ינקס אלן, חברה אמריקאית שפגשה מטיילת לבדה באיטליה.
מכירה פומבית חדשה מציינת מאה שנה להולדתה של הצלמת רות אורקין.
רות גדלה בהוליווד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. את מצלמתה הראשונה קיבלה בגיל 10 ומיד החלה לצלם את מוריה וחבריה. אורקין היתה מלאת תקווה להפוך לצלמת קולנוע באולפני mgm, אך לאחר לימודי קולנוע נתקלה בארגון הצלמים שמנע מנשים להמנות כחלק מחבריו.
לאחר ניסיון שני שנחסם עקב ארגוני עובדים שובניסטים, פנתה אורקין למסלול של צלמת עיתונות ״לא היה איגוד עובדים שיכול למנוע ממני לצלם״ אמרה לאחר שנים.
תמונתה המפורסמת ביותר היא של ג׳ינקס אלן, חברה אמריקאית שפגשה מטיילת לבדה באיטליה.
מכירה פומבית חדשה מציינת מאה שנה להולדתה של הצלמת רות אורקין.
כשנשאל על ידי המנהל שלו מדוע הוא לבוש בשמלה של אישה, ענה זמר הרוק האגדי כי ״אני לא לובש שמלה של אישה, אני לובש שמלה של גבר״.
איגי פופ הצטלם לפני מספר שנים לקמפיין אופנה עבור המגזין דיור. שם נראה רוקד בשמלה בצילומי שחור לבן מרהיבים של הצלם מיכאל יאנסן. מתמונה נוספת נראה איגי עומד עם פנים רציניות מול המצלמה, שריריו בולטים מתוך שמלת משי בצבע טורקיז והוא אוחז בידו תיק יד מעור נחש של דיור. המבט על פניו ביחס לכל התמונה מרהיב.
הצילומים כולם התפרסמו בספרו של יאנסן.
כשנשאל על ידי המנהל שלו מדוע הוא לבוש בשמלה של אישה, ענה זמר הרוק האגדי כי ״אני לא לובש שמלה של אישה, אני לובש שמלה של גבר״.
איגי פופ הצטלם לפני מספר שנים לקמפיין אופנה עבור המגזין דיור. שם נראה רוקד בשמלה בצילומי שחור לבן מרהיבים של הצלם מיכאל יאנסן. מתמונה נוספת נראה איגי עומד עם פנים רציניות מול המצלמה, שריריו בולטים מתוך שמלת משי בצבע טורקיז והוא אוחז בידו תיק יד מעור נחש של דיור. המבט על פניו ביחס לכל התמונה מרהיב.
הצילומים כולם התפרסמו בספרו של יאנסן.
כשנשאל על ידי המנהל שלו מדוע הוא לבוש בשמלה של אישה, ענה זמר הרוק האגדי כי ״אני לא לובש שמלה של אישה, אני לובש שמלה של גבר״.
איגי פופ הצטלם לפני מספר שנים לקמפיין אופנה עבור המגזין דיור. שם נראה רוקד בשמלה בצילומי שחור לבן מרהיבים של הצלם מיכאל יאנסן. מתמונה נוספת נראה איגי עומד עם פנים רציניות מול המצלמה, שריריו בולטים מתוך שמלת משי בצבע טורקיז והוא אוחז בידו תיק יד מעור נחש של דיור. המבט על פניו ביחס לכל התמונה מרהיב.
הצילומים כולם התפרסמו בספרו של יאנסן.
כשנשאל על ידי המנהל שלו מדוע הוא לבוש בשמלה של אישה, ענה זמר הרוק האגדי כי ״אני לא לובש שמלה של אישה, אני לובש שמלה של גבר״.
איגי פופ הצטלם לפני מספר שנים לקמפיין אופנה עבור המגזין דיור. שם נראה רוקד בשמלה בצילומי שחור לבן מרהיבים של הצלם מיכאל יאנסן. מתמונה נוספת נראה איגי עומד עם פנים רציניות מול המצלמה, שריריו בולטים מתוך שמלת משי בצבע טורקיז והוא אוחז בידו תיק יד מעור נחש של דיור. המבט על פניו ביחס לכל התמונה מרהיב.
הצילומים כולם התפרסמו בספרו של יאנסן.
הצייר קים צ׳אנג-יול נולד במה שהיום צפון קוריאה בשנת 1929. במשך חמישים שנות עבודתו צייר ללא הרף ציורים היפר-ריאליסטים של טיפות מים בתקריבים. האובססיה של ציורים אלו נבעה בטראומת ילדות אותה הוא נושא מימי מלחמת קוריאה בשנת 1953, במהלכה לקח חלק כחייל מהשורה. ציוריו הביאו אותו להיות הצייר הקוריאני מהמוכרים בעולם כולו.
לאחר שנמלט מאזור מגוריו עקב הכיבוש היפני, שהאכזריות שהתרחשה עדיין מקור לעוינות בין שתי המדינות עד היום, ולאחר מכן ספג קשיים תחת הכיבוש הסובייטי - מצא עצמו בצד הדרום קוריאני של המדינה.
את לימודי האומנות החל באוניברסיטת סיאול, ולאחר מכן המשיך לניו-יורק שם פרצה למודעות אומנות הפופ - השפעה שניכרת עד היום בעבודותיו. לבסוף מצא עצמו קים בצרפת שם התגורר למעלה מארבעים שנה וייצר את מירב עבודותיו. טראומת המלחמה מילדותו הניעה את עבודותיו, וציור טיפות המים אלו הם הפצעים שלו והחיים שלו.
התערוכה הגדולה הראשונה בהשתתפותו היתה הביאנלה בפאריס של שנת 1961. את תואר האבירות של האומנות קיבל מטעם ממשלת צרפת בשנת 2012. בקוריאה הוקם מוזיאון המוקדש רק לעבודותיו לפני שנים ספורות.
קים נפטר בביתו בתחילת החודש.
הצייר קים צ׳אנג-יול נולד במה שהיום צפון קוריאה בשנת 1929. במשך חמישים שנות עבודתו צייר ללא הרף ציורים היפר-ריאליסטים של טיפות מים בתקריבים. האובססיה של ציורים אלו נבעה בטראומת ילדות אותה הוא נושא מימי מלחמת קוריאה בשנת 1953, במהלכה לקח חלק כחייל מהשורה. ציוריו הביאו אותו להיות הצייר הקוריאני מהמוכרים בעולם כולו.
לאחר שנמלט מאזור מגוריו עקב הכיבוש היפני, שהאכזריות שהתרחשה עדיין מקור לעוינות בין שתי המדינות עד היום, ולאחר מכן ספג קשיים תחת הכיבוש הסובייטי - מצא עצמו בצד הדרום קוריאני של המדינה.
את לימודי האומנות החל באוניברסיטת סיאול, ולאחר מכן המשיך לניו-יורק שם פרצה למודעות אומנות הפופ - השפעה שניכרת עד היום בעבודותיו. לבסוף מצא עצמו קים בצרפת שם התגורר למעלה מארבעים שנה וייצר את מירב עבודותיו. טראומת המלחמה מילדותו הניעה את עבודותיו, וציור טיפות המים אלו הם הפצעים שלו והחיים שלו.
התערוכה הגדולה הראשונה בהשתתפותו היתה הביאנלה בפאריס של שנת 1961. את תואר האבירות של האומנות קיבל מטעם ממשלת צרפת בשנת 2012. בקוריאה הוקם מוזיאון המוקדש רק לעבודותיו לפני שנים ספורות.
קים נפטר בביתו בתחילת החודש.
הצייר קים צ׳אנג-יול נולד במה שהיום צפון קוריאה בשנת 1929. במשך חמישים שנות עבודתו צייר ללא הרף ציורים היפר-ריאליסטים של טיפות מים בתקריבים. האובססיה של ציורים אלו נבעה בטראומת ילדות אותה הוא נושא מימי מלחמת קוריאה בשנת 1953, במהלכה לקח חלק כחייל מהשורה. ציוריו הביאו אותו להיות הצייר הקוריאני מהמוכרים בעולם כולו.
לאחר שנמלט מאזור מגוריו עקב הכיבוש היפני, שהאכזריות שהתרחשה עדיין מקור לעוינות בין שתי המדינות עד היום, ולאחר מכן ספג קשיים תחת הכיבוש הסובייטי - מצא עצמו בצד הדרום קוריאני של המדינה.
את לימודי האומנות החל באוניברסיטת סיאול, ולאחר מכן המשיך לניו-יורק שם פרצה למודעות אומנות הפופ - השפעה שניכרת עד היום בעבודותיו. לבסוף מצא עצמו קים בצרפת שם התגורר למעלה מארבעים שנה וייצר את מירב עבודותיו. טראומת המלחמה מילדותו הניעה את עבודותיו, וציור טיפות המים אלו הם הפצעים שלו והחיים שלו.
התערוכה הגדולה הראשונה בהשתתפותו היתה הביאנלה בפאריס של שנת 1961. את תואר האבירות של האומנות קיבל מטעם ממשלת צרפת בשנת 2012. בקוריאה הוקם מוזיאון המוקדש רק לעבודותיו לפני שנים ספורות.
קים נפטר בביתו בתחילת החודש.
הצייר קים צ׳אנג-יול נולד במה שהיום צפון קוריאה בשנת 1929. במשך חמישים שנות עבודתו צייר ללא הרף ציורים היפר-ריאליסטים של טיפות מים בתקריבים. האובססיה של ציורים אלו נבעה בטראומת ילדות אותה הוא נושא מימי מלחמת קוריאה בשנת 1953, במהלכה לקח חלק כחייל מהשורה. ציוריו הביאו אותו להיות הצייר הקוריאני מהמוכרים בעולם כולו.
לאחר שנמלט מאזור מגוריו עקב הכיבוש היפני, שהאכזריות שהתרחשה עדיין מקור לעוינות בין שתי המדינות עד היום, ולאחר מכן ספג קשיים תחת הכיבוש הסובייטי - מצא עצמו בצד הדרום קוריאני של המדינה.
את לימודי האומנות החל באוניברסיטת סיאול, ולאחר מכן המשיך לניו-יורק שם פרצה למודעות אומנות הפופ - השפעה שניכרת עד היום בעבודותיו. לבסוף מצא עצמו קים בצרפת שם התגורר למעלה מארבעים שנה וייצר את מירב עבודותיו. טראומת המלחמה מילדותו הניעה את עבודותיו, וציור טיפות המים אלו הם הפצעים שלו והחיים שלו.
התערוכה הגדולה הראשונה בהשתתפותו היתה הביאנלה בפאריס של שנת 1961. את תואר האבירות של האומנות קיבל מטעם ממשלת צרפת בשנת 2012. בקוריאה הוקם מוזיאון המוקדש רק לעבודותיו לפני שנים ספורות.
קים נפטר בביתו בתחילת החודש.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.