ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

אני כותבת לכם ממקום
שאין לי שם גדרות
ולא מעקות
ממקום
שאפילו הדבורים עושים בחפצי כבשלהם.
הציפור השחורה
בנתה אצלי קן
ויש לה כבר גוזלים
והיא עושה את זה אצלי
כדי שאני אוכל להמשיך לחיות.
הציפור השחורה לא תבגוד בי
וגם לא היער הגדול
וגם לא פעמוני הכנסיה
שאני שומעת מקרוב.
אני רק מתאבלת על התמימות שלי
שאבדה
ונצלבה על צלב
ואפילו הצפרדעים שבברכה
יודעים את זה
ורואים
את הסטיגמטה שיש לי
בכל הגופים
ולכן הם שקטים
אפילו שהיו צריכים לעשות רעש גדול.
אתמול ראיתי בעיני רוחי
נמרים ואריות
בתוך היער שלי.
אני לא פחדתי מהם
כי הייתי כמו דניאל בגוב האריות
וזה התרחש ביער הגדול.
פעם נולדתי באיזשהו מקום
ומטוס של אל על לקח אותי למקום אחר.
אז אני כותבת לכם מהמקום
שהמטוס הביא אותי אליו
ויש במקום הזה שמיים גבוהים
ושמיים בהירים בלילה
כי המקום שאני כותבת ממנו
אוחז במזבח
כמו שאוחזים בקרניים של השור.
המטוס של אל על
חזר למקום שהוא לקח אותי משם
וחשבתי על הטרנספר שעשו לסבתא שלי
כשהביאו אותה לגטו ורשה.
אבל סבתא שלי הייתה תמימה
ואני מתה לי התמימות
נותרתי רק עם מבט
של חיית פרא בעיניים,
שרצה כל היום בערבות
ושיעז
משהו
שיעז
להתקרב אליה.

המציאות הזו כל כך אבסורדית
שרק הריחוק
גורם לך
לרצות להתקיים במי הקיום.
הבאר שלי
יצוקה בתוך אדמת בזלת
ומימיה
המגיעים מתחתית
נבכי תת ההכרה
מביאים אותי אל מחוזות
שמה שמתקיים בשדותיהם
הוא אמבט קצף
עם ריח הורמונים
כאילו התפרצו להם לפתע
מתוך איזה שיר
או פרוזה כתובה
או מנשמתו של האחד
שכל מהותו הוא פרץ גועש
של זרע מאוהב
הלקוח מהרפתקה רוחנית
של האחד.
המציאות הזו היא הר געש של סוראליזם.
מבט לעברו מגלה עולם
השואב את עצמו לחור שחור
שם הבלתי אפשרי מגשים את עצמו
ומכה בכל אתיקה אפשרית.
עולם זה הולך ונעלם ממני
ואני שוב
מתכנסת יותר ויותר בתוך
מרחבי ההכרה שלי
נוגעת במקומות עדינים
משל היו
זיונים של מלאכים.
מסלקת כל עביות צורה
שמתקיימת בתוך אימפוטנציה רוחנית
כאילו היו קטועי אברים.
שמה שמיכת פוך על פני
להדוף את כל מה שגורם לי
לאי נחת.
רוצה לצפות בהתרגשות
במי הנהר הזורם
בפנים נאצלות ויפות
ולמרוח עצמי
בשמן הסטיגמטה
של המיגדלית.

משוטטת לי בכל המרחבים האפשריים
מחפשת מקום
כמו היווני ההוא
שביקש שלא יסתירו לו את השמש.
המקום שלי הוא שטח הפקר.
המקום שלי נמצא במדינה
ללא אדמה ודגל
כי הסימנים שלנו חרוטים
על לוח ליבותינו
והדגל שלנו
מקועקע במקום סודי
שאי אפשר להכניע אותו.
היום המגדלית הושיטה לי מגש
עם ביצים מבושלות.
לפני שחייכתי אליה
מרחתי על שפתי אודם אדום.
אין לי ספק שהמגדלית נועדה לגדולות.
הנחתי ראשי על כתפה
ונוצת מלאך עפה לעברי מהחלון.
אני גורשתי מאדמת נכר
והתישבתי במקום
ללא אדמה
רק סדין נקי ומגוהץ
מונח
בתחתית גופי.
במדינה שלי
עושים כל יום אמבטיית בוץ
ומשרים את הרגליים בלבה
שנוזלת ישר מראש הר הגעש
כי החיים שלי הם מסעות
בתוך ניחוחות של סאקה
מיוצר על ידי סמוראי
בחדר צדדי
מאחורי הר האיסורים.
על חוף הנהר ממתינה לי סירה
שם יושבת המגדלית
ומחזיקה בידה
אלבסטר
המכיל את
אש הזעם.

אני פריקית של מיתוסים.
כל ספינות החוכמה
העולות ממצולות ים
מביאות עמן את משב הרוח
של הסיפור המיתי.
האמת כולה זוהרת
בשמי המרומים של המיתוס
המתגלה בפנינו כמצפין את סודות היקום.
האמיצים
עומדים נכוחה
מול הסיפור המיתי
ועוז רוחם אינה פוחדת
מאותה אמת לוהטת
כי עדיף להיות נווד נודד
עם תיק פיוטים על הכתף
מטיפש גמור
שיכור ועוור
הקשוב לקסמי השווא
הנושבים ממבטה המאבן של המדוזה.
הגרוגונות הן הנשים המפלצתיות
שהרעל הקטלני נוזל מעומק נשמתם.
שערם עשוי נחשים חיים וארסיים
ומהותם הרס ונקם.
אבינו שבשמיים
הסר מאתנו את קללת המיתוס.
אנו נושאי הלפיד המסרב לשאת
את קללת אתנה על מדוזה.
הגורגונות נושאות את רצון הרג
מקורות החוכמה
והאהבה.
אני רוצה לשוטט בין מקומות הדממה
ולשאת את קולה של אתנה
אלת החוכמה
ולחיות למען הציפור השחורה
שמכה בכנפיה
ונותנת לי נוצה ידידותית
המגנה מפני נחשיה של הגורגונה
הלוכדת בעזרתם את נשמתם של
עלמים צעירים
אנשי דעת
ואהבה.
פרסאוס הוא אבירנו
וחומותינו מלאות
בשיחי פירות יער וציפורי שיר.

אני כותבת לכם ממקום
שהחידות מפלסות אלי מקום
במשך אלפי שנים.
אני כותבת לכם ממקום
ששם אני פוסעת יום יום
בתוך חיי שלי
הולכת בגפי לתוך חשכת הליל
וטומנת את מחשבותי בתוך
סלעים מקומיים
שחוו כבר חוויה או שניים
וידעו עלומים של ידיעה
ועלומים של חופש
ועדיין שומרים סודותי
ויום יום אני ממהרת לעבור דרכם
לכסות סלע אחד או שניים
בג'קט שלי
כאילו היה הסלע המלתחה של חיי
יושבת עליו
וחושבת על כל האידיוטים
שעושים מעשה צחוק ונבלה
ממחשבה טהורה
ואז
מרגישה את הדם שזורם בעורקי
ותובע ממני
לא להיכנע
למחשבות ייסורים
ולא לחשוב מחשבות צער
בגלל מוגי לב
ושוב אני מחליטה לי
להיפרד לצמיתות
מכל המחשבות המחללות
ומכל הגופים המצורעים
ומטפסת לי במעלה ההר
מסמנת את הגבולות שלו בעיניים
מתפללת לגשם
וכשהרעם מגיע
ממששת את גופי
ומחליטה להיות
איפה שרק צריך באמת
מתוך כבוד של היות
כי המציאות החדשה
היא קתדרלה של העתיד
ושם אנחנו אוחזים
בכנפי הציפור השחורה
ועפים
אל עבר הגבולות
ששם המנהיג הוא החוואי
שוחט הבשר של הנזירים
השוכנים בקפלה
התת קרקעית
שבה כל המסלולים
מוליכים תמיד
למזבח המרכזי.

אני בכלל איננה
אני לא קיימת
אני חיה לי בפרדס
אוכלת רימונים
מחכה לקציר חיטים.
אני לא רוצה לדעת מה קורה
אני לא יודעת מה קרה
אני מחכה למרכבתו של חנוך
ורוצה לטייל עמו במרחבי היקום
וללמוד את הסדרים הקוסמיים.
אני רוצה נוכחות מלאכית לידי
שיודעת שאני איננה
שיודעת שאני לא קיימת
אני אוסרת על השתתפות זרים בחיי
רוצה להמצא במעון קודש
ולשרת את היכלי הצדק.
רוצה לשתות מיץ פטל בזבול ולנדור נדרים
ולהגיד:
היא לא קיימת יותר.
לכו חפשו אותה
בלהט החרב המתהפכת
לכו תקשיבו לקולות הליטורגיים
ואולי תשמעו את קולה
כי בזמן הזה
היא עבורכם שם נעלם
ואתם עבורה
מיתולוגיה נשכחת.
כי השם הנעלם שלה
נעלם בשבועתה
ובנדריה
והוא חוצץ
בין עולמה
לבין קיומכם.

היום האדמה דיברה אלי
דרך שדות של שיבולים
לאור הדרך ממקומי
לשוק הדגים.
קרפיונים לא מצאתי שם,
כי הם עדיין משייטים להם
באמבטיה
וממתינים לקבל מכה על הראש
ולהפוך לגעפילטע פיש.
אני אף פעם לא אהבתי את הגזר
ששמו בתבשיל
אבל אהבתי אותם חמים
לאחר הבישול
לפני שהם הופכים לקציצה בג'לי.
יש דיסהרמוניה בכל מקום,
מצד אחד הכל זורם
ומצד שני אי אפשר להכנס פעמיים
לאותו הנהר.
וזה יוצר אצלי מצבים של
תהייה
כמו העברית שהיא השפה שלי
אבל תל אביב היא לא העיר שלי.
היו שאמרו שאי אפשר להכנס
לאותו נהר אפילו פעם אחת.
אני לא רוצה להתרוקן
מכל הדילמות האלה
כמו הדילמה של הגזר בדגים.
כמו הפרדוקס של הכניסה לנהר.
אני רוצה לתפוס את כל הניגודים
וגם את השלם באותו הזמן
אני רוצה לתפוס את הזהה והבלתי זהה
ביחד.
עבורי חוק הזהות הוא חוק הניגוד
כי איך שלא נסתכל על זה
הכל אבסטרקטי בסוף.
כי כנראה העוולות הכי גדולות
נעשות כדי שנדע מהו צדק
והגזר בגעפילטע פיש בא
כדי שנבין שמסורת היא לא תמיד
בטעם של עוד.
וכנראה שמה שבאים ללמד אותי
בחיים האלה
זה לראות לא רק את
התהוותם של העולמות
אלא גם את אובדנם
ולכן כל שינוי הוא שינוי
וכל שינוי
הוא לא באמת ממשי.
אבל פה אין קרפיונים
יש רק דגי קוי
והם יפים
ושוחים בבריכה.

אלה הם החיים היומיומיים שלי.
קמה
שותה 4 כוסות קפה
עוד כוס קפה
אלה הם החיים היומיומיים שלי.
אם הייתי סינית
בטח במקום קפה
הייתי מעשנת אופיום
ככה הייתי מצליחה להשקיט
את הנשמה שלי.
יום יום אני צועדת בשיירה
לאיזשהו מקום
אפילו שאין שיירה
ואין מקום
כי אלה הם החיים שלי.
אני אומרת ללב שלי:תרגע
ומנסה לקרר את החום שלו
על ידי מחשבות על אנשים
שהם
פריג'ידר.
הלב שלהם הוא כמו קרחון
בקוטב הצפוני.
אז הלב שלי נרגע
מעשנת סיגריה גלואז
וחושבת
כי אלה החיים שלי.
אחר כך גוזרת את הציפורן החודרנית
מגרדת בכל המקומות
שהזבובים הצהובים
עוקצים אותי
ומתחילה לסכם את היום שלי
עד הצהריים.
אפילו שזה נשמע בנאלי נורא
אני,
אין לי חיים של אדיוט
והגוף שלי לא ממעט את הנפש שלו.
כי אלה החיים שלי
ואני בשעה הזו
עם כוס של יין ביד
מחבקת את הכלב שלי
קורצת לדגים
אומרת להם שלום
תולה את הז'קט שלי על קולב
אפילו שאני היום לא לובשת ז'קט
ואין לי בעצם מלתחה.
אבל אני אוהבת לחיות
עם מונולוג פנימי
ולשחק את החיים בנונשלנטיות
כאילו יש לי שולחן של ברידג'
וכאילו החיים שלי מתגלגלים
בדיוק כמו שאני רוצה.
ואז בנקודה מסוימת
נופל עלי גוש של חרה.
אני זזה הצדה
אוטמת אוזניים
ולא מקשיבה לאף אחד
כי בשניה הזאת
הגוף שלי זר.
כשאני מתחילה להתפתל
לוקחת עוד גלואז
חושבת באיזה עולם אני חיה
מחזירה לי את הדם לורידים
וכותבת:
אלה החיים שלי.

אני נוסעת ללנדוק
כדי להתחבר לטעם של הבגידה.
יצאתי בלילה ליער בלנדוק
וזעקתי זעקה גדולה אל תוך הלילה.
אני מחפשת את הקבר המשותף
של כל הכופרים.
אני קוראת לכל הכופרים
שהעלו אותם על המוקד
לבוא אלי
לבית שלי, לגינה שלי, לנהר שלי,
לכרם שלי,
לעננים שלי
אנחנו יחד נהיה כת של גיבורים
שקוראים יום יום את שמותיהם של הכופרים
נחזיק בידיים שלנו
את כל הצלמיות שבעולם
נחזיק בקרנות המזבח
ונאמר יחדיו:
"אלוהים מה רבו נפלאותיך".
אנחנו לא יורקים על ספרים
ולא יורקים על מילים
ולא שורפים מקדשים
כי אנחנו בצד של הכופרים
ולא של המלשינים.
האלון שלי מרשרש עכשיו
והעלים שלו נושמים את חגווי הסלע
והמצודה שראיתי היום
היא מצודה פנימית
שצועקת אתי בחשכת הליל
ומבכה את התמוז
יחד עם המקוננות
על אלה שהלכו במסלול
של ייסורי אהבה
והמלשינים הפכו אותם
לנחיל דבורים
שיש לרססו
באחד מה"סנו" הרבים.
כי הזמן חוזר.

אתמול בלילה
הסתכלתי על החושך
ושמעתי את הלילה מנגן לי
איזו סימפוניה.
אחר כך
בראי
באור של מנורה
גיליתי עוד פעם
את הקמט בזוית הפה
שלא עזב אותי
כאילו מסמן איזו הטבעה של עצב
ומדגיש
את הזמן חסר הרחמים.
אני לא רואה את הציפור השחורה בלילה
כי בלילה היא שחורה כמו הלילה
ובלילה אני חושבת על אמא שלי
כי זה זמן טוב לדבר עם המתים.
אני לא מתאבלת על אף אחד
אפילו לא על העץ ששתלתי
והוא מת לי
וגם דג אחד מת לי.
אני רוצה שדה של מדוזות
שישמרו על הדגים שלי
ועל השדות שלי.
אני לא הולכת עם אבנים למזל
כי אבני החן שלי
הם פנסי הרחוב הדולקים בפריס
ובלילה אני מטיילת לי בעיר עם פנסים
או בשדות עם מדוזות
ויודעת שממילא הכל אבסורדי
גם השיער הלבן שצריך כבר צבע
וגם החשכה שמסתירה אותו.
כי אני המזל שלי דגים
ולכן אני יודעת ללקק את הפצעים שלי
ולהסתתר בתוך החומה
שאהוב לבי בנה לי היום.