ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.

יאנוס, האל הרומאי, מייצג את הדו-פנים המסתכלים משני כיוונים הפכיים. ככזה, מייצג יאנוס התחלה וסופיות, מלחמה ושלום, שערים ודלתות, חיים פרימיטיביים וציוויליזציות, גדילה וקמילה של אנשים.

תפיסת הדואליות מתקיימת בתוך מערכת ההכרה של האני. היא מוצגת כאן כתפיסה הכרתית של מציאות הנתפסת כדואלית, ואין היא מייצגת דבר והיפוכו.

יאנוס מייצג את התפיסה הכוללת בשניות פניו הזהים לחלוטין. אנו תופסים את הדואליות המתקיימת במרחב הכרתנו שאיננה תפיסה של דבר והיפוכו, אלא תפיסה בין ההכרה ובין המוכר לה. תפיסה הרואה את האחד כיחידה כוללת וככוליות של כל חלקיו.

צמד הפנים של יאנוס תופסים את הכולל במבט אחד ואת החלקים המרכיבים את הכולל בפניו השניים. האחד מקבל פרדיקטים של אחד וריבוי בו זמנית. האחד תופס את האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוליות.

בתפיסה דואלית אנו תופסים שני מצבי הכרה בעת ובעונה אחת. אלה אינם מצבים הפכיים או סותרים כדוגמת תפיסת הטוב והרע המקובלת, אלא במצב דואלי זה, הבריאה וההכרה, החיים והמוות, יתמזגו כשתי יחידות זהות בתפיסתו של האני.

 האל שיווה הוא בעת ובעונה אחת הבורא וההורס של העולם, והוא מתואר כשהוא אוחז את תוף הבריאה בידו האחת ואת אש ההרס בידו האחרת. עם זאת האל שיווה ייצג גם את הלא כלום. שיווה הוא הריק המוחלט. הוא היקום הנברא והתגלמות העדר החיים.

הבריאה וההעדר, הסוף והאין-סוף, בריאת העולם יש מאין, אלה עומדים ביסודה של התפיסה הדואלית של האני. זוהי תפיסה המלכדת את ה'ריק' וה'יש' כמחוזות של אותה הוויה. חיים ומוות, טוב ורע, אלו מושגים ומחוזות שאינם הפכיים. הם דואליים בהכרתם. המוות מייצג את תחילת החיים, והחיים מכילים בתוכם את הווייתו של המוות. הבריאה וההרס מתמזגים לידי הוויה דואלית שבו האני תופס את הוויית האחד והריבוי, האל והיחיד, האל והאחר, כתפיסה מנצחת המכילה את בסיס קיומו.

הוויית האחד והריבוי היא בסיסית לתפיסתנו. האחד נתפס כאידיאה והרבים נתפסים כתופעות של העולם הגשמי. אלמלא היה קיים האחד -  בלתי אפשרי היה לדעת את הריבוי. הדואליות תופסת את ההרמוניה, את האחד כפרופורציה  מתמטית. התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוללות. הדואליות תופסת גם את הפרט, היחיד, כבעל הרמוניה פנימית ופרופורציה מתמטית.

עלינו להכיל את התפיסה הפיתגוראית שהייתה דואליסטית במהותה. זוהי התפיסה של האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוללות. האחד מופיע כיחידה, כאחדות, ובה בעת מופיעות אחדויות רבות השוות לו מבחינת תוכנן, אבל שונות מבחינת מיקומן הסידורי.

בנתינת זהות ל'אני' אנו קובעים ומזהים את כוליותו כיחידה אחת. קביעת זהותו של היחיד היא קביעת גבולו. האחד הוא אחד בקביעת גבולותיו. לעומת שורת המספרים שהם ריבוי, זהותה בהיותה בלתי מוגבלת. ניתן לומר כי שורת המספרים היא חסרת זהות, ומהווה חלקיקים סידוריים של השלם, וייחודה באין סופיותה. ככזו, אין זהותה מגדירה את גבולותיה כדוגמת האחד. האחד הוא הזהות הכוללת, בעלת הגבול. הריבוי הוא מכלול הזהויות. פרוק ה'אחד' יביא לפרוק הזהות ולפרוק האני.

אם אחד הוא בסכום חלקיו, הוא מצוי בתוך עצמו ככוליות. מכלול חלקיו של ה'אני' מזהים את עצמם בתוך פניהם של אחרים שאינם הוא. המכלול מתקיים באחר, בכל זהות אחרת. ה'אחרים' מהווים תסריטים של מכלול פניו המתגלים באחר. כל ישות וישות מהווה את תמונת החלק מתוך השלם בזהותו הכוללת של ה'אני'. מצב זה הוא סופר-פוזיציה של מצבים. מתקיימים פה שני מצבי תפיסה בעת ובעונה אחת, כדוגמת פונקצית הגל של האלקטרון הנמצא בפוטנציאל בשני מצבים נפרדים. כך תפיסתנו הדואלית. תפיסה של שתי אפשרויות. מצב של שני מצבים, כדוגמת החתול של שרדינגר. החתול 'חי' ו'מת' בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בין שני מצבים.

אנחנו מתקיימים בסופר-פוזיציה.

האני זהה, דומה, שווה, לעצמו ולאחר, ובו זמנית גם שונה, בלתי דומה ובלתי שווה לעצמו ולאחר. תפיסת השונה והדומה, בו זמנית, מהווה את בסיסה של התפיסה הדואלית בתפיסת המציאות ובתפיסת האדם את עצמו ואת האחר, האני הדואלי מזהה את הזהה והדומה לעצמו ולאחר, באותה נקודה הוא מזהה את הבלתי דומה והבלתי שווה לעצמו ולאחר. האני הוא יחידה שווה ולא שווה ליחידות אני אחרות, הדואליות היא תפיסת ההתהוות הכיליון בו זמנית. התפיסה הדואלית תופסת כי ה'אני'  קיים בזמן ולפיכך הוא זקן או צעיר או בעל כל גיל שווה לעצמו. כשהאני קיים בזמן הוא מזדקן בכל יום, אבל הזיקנה מקבלת משמעות רק ביחד לצעיר. בתפיסה הדואלית - ככל שמזדקן האחד הוא נעשה יותר צעיר. כיוון שהזמן נמשך עם הזדקנותו, הוא נשאר בעל גיל שווה לעצמו באין סוף הדו-קוטבי של הזיקנה והצעירות.

בתפיסה הדואלית, אנו תופסים קודם כל את תפיסת הכולל, האל. הכוליות נתפסת כאחדות אל מול הפרטים, האחד, האני. תפיסת האני את האל היא תפיסה כוללת של זהות אחת. האני, ה'אחד',  עומד אל מול פני הרבים האחרים, הנתפסים כמשתייכים  לעולם האין סוף, הטבע הוא אינסופי בסופיותו. האל הוא אינסופי בסופיותו. תפיסת ה'יש' כסופי, היישים בו, כסופיים, לעומת האין, הריק, האין סופיים, עומדים ביסוד התפיסה הדואלית.

הסוף והאין הן תפיסות דואליות העומדות במרכז ההוויה ההכרתית של היקום. הסופי הוא זה המכיל בתוכו את כל היישים, היישים הסופיים, האי נצחיים. היישים מתקיימים בתוך הריק, בתוך האין המרחבי, האין סוף והבלתי מתכלה. המרחב הנצחי מכיל  בתוכו את הזמני, את המציאות הסופית. התפיסה הדואלית מאמצת את ההנחה של פרמנידס כי התבונה היא הקנה מידה של הממשות. מה שאיננו עומד במבחן התבונה איננו יכול להיות ממשי. פעולת החשיבה, וזה שעליו חלה החשיבה -  היא הקנה מידה של הממשות. הריק האין סופי מתקיים בתוך תודעת יישים סופיים המתקיימים בתוכו. הזמני מגדיר את קיומו של האין סופי. הזמני חש בזמניותו וחש גם את אינטואיציות הכוליות והאין סופיות. הסופי זקוק לתחושת הנצח כדי להתקיים בזמניותו. זוהי תחושה סופית בנצחיותה.

עלינו לתפוס את הסופר-פוזיציה בין המיקרוקוסמוס - היישות, לבין המאקרוקוסמוס - היקום. אותם חוקי יסוד פועלים בעת ובעונה אחת הן ביישות והן ביקום. בלימוד היקום עולם היישים תומכים זה בזה. בלימודי היקום וחוקיו לומד האדם את עצמו, ובלימודי עצמו לומד הוא את חוקי היקום. סופר-פוזיציה של דעת.

התפיסה הדואלית באה לגאול את האדם מבדידותו. מיתוס הבריאה מייצג את התפיסה הדואלית כמרפא בקיום האל ובקיום האדם. הבריאה, המקיימת עצמה בתוך כל המציאות (לפי הקבלה הלוריאנית) נמצאת בתוך כל גבולות ה'יש' וממלאה אותו. קיומה הוא הכרת קיומה. אותו 'אור עליון' מתקיים בפני עצמו עם מבט לעצמו. אין הוא יכול עוד להתקיים ככזה. הבריאה מצמצמת עצמה בתוך המרחב האין סופי לידי נקודה אחת, ובמקומה נוצר חלל, מרחב, ששם כל היישויות הסופיות תוכלנה להתקיים. האל יוצר לו אחר בדמותם של עולמות שהוא בורא על מנת לגאול את הבריאה, האור העליון, מבדידותו. בריאת העולמות היא מלאכת בריאת פני האחר. האל בורא את פניו השניים של יאנוס כדי להתבונן על מרחבו מתוך עולם אחר, עולם של יישים.

מיתוס הבריאה עליה אנו מתקיימים, מציב את האדם הראשון כבריאה ללא אחר, כדוגמת האל במצבו הקדום. האל, המודע לבדידותו, הוא טוען על האדם אותו ברא, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא יוצר לאדם את אחרותו. הוא משלים, בדמותה של חווה, את הרגשות הדואליים אותם הוא חש.

הדואליות היא התפיסה הספונטאנית המתקיימת בתוך הבדידות. האל יוצר לו אדם בצלמו. האל מודע לצורך באחר, בפרטים, על מנת שאלה יתפסו את כוליותו. קיומו כדוגמת תפיסתו של פרמנידס, תלוי בתפיסת הפרטים את הוד כוליותו. זכר ונקבה עשה אותם. ה'יש' התופס את הכוליות מופיע בתוך הכרה של דו-פנים. היצר הבסיסי של אותו 'יש' הוא בהשתייכותו לאין סוף. הסוף והאין תופסים את הוויתו. האני האקזיסטנציאלי, הבודד, הסופי, עומד אל מול פני הנצח. המודעות הבלתי מתפשרת של היישות לסופיותו ולקיצו, היא מרכז נפשו ומודעותו. תחושת הסוף מתקיימת בהתכחשות לרגע המוות. אותה 'אי דעת' מרצון, יוצר בישות את חדוות החיים, או את אותו יצר בלתי ניתן לפענוח של הרצון לחיים. הרצון לחיים מממש את עצמו ביצריות אין סופית, מתוך נפתולי הקץ המתקיימים בגופנו ובמהותנו. רק ב'אין' וב'ריק' חסר ההגדרה והתפיסה, יכול הסופי (בעל טראומת הקץ) לממש את עצמו. הוא מקיים את גופו ונפשו מתוך אמונה בנשגב, באל, באותו 'דבר' המתקיים בתוך הנצח. בריק הנצחי הזה, באלוהיות, מתקיימת ההוויה הקוסמית, הפיזית והמטפיזית, ושם מקומן של כל ההתרחשויות הסופיות, האין סוף הוא הדואליות המתקיימת במרכז ההתרחשות האקזיסטנציאלית של היצורים בעלי ההכרה, המכילים בתוכם את הריק והמלא, החיים והמוות, הדלת והשער, הטוב והרע - הם יצירי מרפא של הבריאה, של ההכרה התודעתית הנותנת לנו את היכולת לחיות ולממש חיים של רצון. האל נתפס כיש בין הישים. יש המכיל ביישיותו את הישות שהוא היש. סובסטנציה יישית. מכל כיווני ההכרה של היצורים ההכרתיים, הן התיאולוגיים והן הפילוסופיים מדעיים, התפיסה הדואלית של כוליות לעומת ישים, נתפסת כמכילה את האדם כיחיד לעומת הכוליות שהיא מכלול כל הישים. הדואליות מייצגת את הכוליות בתוך עולמו של הסובייקט, את האחר בתוך עולמו של האני. האני מתגלה בזולתו. האחר מכונן את קיומי, ואני מכונן את קיומו של האחר בי. מהות הדואליות היא התפיסה המופיעה כתופעה אתית שבה האני תופס את קיומו בתפיסת אחרותו שמכוננת באחר.

האמנות היתה חלק בהוויית היחיד המתמודדת עם תפיסת המרחב הכולל. באמנות מנסה ה'אני' לחוש נגיעות קלות ברוח הנושבת מעולם האין סוף. הרגשת האחד, הטבע החובק כל, נותנת ליחיד את תחושת ההשתייכות לשלווה הכוללת המנסה לגאול אותו מבדידותו. האחד, הדואלי, הוא הישות המתבוננת התופסת את ההרמוניה, את האחרות, כפרופורציה מתמטית.

התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוליות. ההתבוננות הקוסמית מכילה בתוכה את התבוננות ה'אחד' בעולם ה'ישים'. זהו קיום דואלי המתקיים סימולטנית בעולמו של ה'יש' ובעולמו של ה'אחר'. התבוננות זו מכילה 'טיהור' של נשמת האני. הוא הופך ברגע ההתבוננות לחלק מתוך היש המושלם.

האמנות היא אייקון מתמטי של תפיסת האחד את יפי כוליותו. האמנות היא תפיסה מטאפיזית להכלת הזהויות של כל היישים.

התפיסה הדואלית אינה מתקיימת בתפיסת היישים בהפכיותם כדוגמת הטוב והרע. הכלת קיומם של הפכים אלה יוצר קרקע לקיומה שלדרך תפיסה פרטית בקיומו של הבלתי מוגבל, ה'אני' אינו עוד מספר בשרשרת הפרדיקטים האין סופיים. ה'אני' רוצה להכיל את ישותו בתוך אחדות אחת שהיא אחדותו, קרי, ישותו מתקיימת בטוטאליותו, באי דואליות תפיסתית. ישות זו מסרבת לראות באחר את עצמיותו. היא מכילה עצמה בתוך עצמה ולעצמה.

האמנות יכולה להתקיים ככלי 'הרס' כדוגמת כלי ההרס אותו אוחז האל שיווה בידו, הרס של הישות והאחד, על מנת לקיים את הוד רוממותו ה'אני'. האמן מכיל עצמו ביש המושלם מתוך אמונה טוטאלית ב'אניותו', חובק כל, המסרב להכיל את אחרותו, שאיננו הוא.

עליו להחיות מחדש את הוויית הדואליות. עלינו להכיל את ה'אמנות' - עולם הריבוי התפיסתי, אל תוך עולם היש המושלם, בצנעה של דואליות, המממשת את 'ההיות' בתוך אחרותו.

על האמנות להיות אייקון בתוך עולם היישים ומתוכה תתקיים תפיסה דואלית של אמן המתבונן ביש, דרך אחרותו, ולא מתבונן ב'יש' מתוך 'אניותו' כמרכז של יש טוטאלי.

תפיסת אפסיותו, כמממש ראיות ישים ואחדותם, מתקיימת באחרותו שאיננו הוא, וזו מסייעת לו בראיית הדואליות של כל הישים המתקיימים.

מעשה האמנות הוא אייקון של אני ואחר. אייקון להוד רוממותו האחד, הטבע, הכוליות המנצחת.

בתקופה האחרונה, יצא לי לעמוד במפגשים הזויים שכאלה, אל מול תופעת ה"פסיכופתיות". השימוש במושג "פסיכופת" נעשה מתוך מצוקה רגשית עמוקה אל מול התנהגותם הבלתי ניתנת להגדרה של אלה.

בחיפושי אחר הגדרה רשמית שמשמשת אורים ותומים למערכות הפסיכופתולגיות, לא נמצאה הגדרה מסוג זה, אך ברור לכל שמדובר בהפרעת אישיות קשה, שלוקח, כפי שלי לקח, זמן רב לעלות על איפיוניה וקיימת מורכבות גדולה וקושי רב בחשיפתה.

לא מדובר באדם הסובל מפסיכוזה, או נוירוזה. ההפרעה המדוברת שונה לחלוטין. אלה הצופים או היוצרים מגע עם בעלי ההפרעה הופכים להיות חלק מהמשחק המופרע שלהם, מבלי להרגיש בתוכו. תחילתה, בתלות גדולה של הפסיכופאתיים באנשים. תלות, ששורשיה דווקא בשנאה גדולה לאנשים בהם הם תלויים. הם מונעים מכל מה שנחשב לאתי וסוציאלי. ההפרעה שלהם נוגעת באנטי סוציאליות שלהם.

הפסיכופאתיים הם טיפוסים אגוצנטריים, אסרטיביים ומאוד אגרסיביים, הם בעלי כריזמה אישיותית חריפה ביותר, מקסימים, בעלי חוש הומור וחוש משחק, או, לחילופין שקטים, מלאכיים, אוהבי הזולת, בעלי חזות של קדושים. הפסיכופת נוהג לבחור לו תפקיד איתו הוא מזדהה ותלבושתו ותדמיותיו ניזונים מדמות זאת, זאת גם תלבושתו החברתית איתה הוא נע לאורך כל חייו.

אני פגשתי את הפסיכופת המקסים, המצחיק, החם והלבבי. זה היודע לעטוף אותך במילות של אהבה, בעל חוש הומור, אשר נותן תחושה שהוא לוקח חסות, שומר עלייך ועוד.

פסיכופאתית נוספת שהכרתי הציגה חזות מלאכית, המטפלת באחרים, עדינה שברירית, דואגת לאחר ומסורה.

שני בעלי ההפרעה האלה פועלים מתוך דחפים ויצרים טעונים מיניות. האנרגיות המיניות הן הנשק הפרוורטי, הלשוני, הרגשי, שעובר כחוט השני בכל פעילותם. שני הטיפוסים, באופן זהה, מגיבים בצורה אימפולסיבית לכל.

כשמשהו מאיים על שליטתם הפרוורטית, הם מאבדים את קור רוחם, המלאך מפסיק להיות מלאך והמצחיק הופף להיות אכזר. לימים התברר לי לגבי אותו טיפוס מקסים וכריזמאטי, שמאחורי המעטפת שסייעה לו ללכוד בהצלחה אנשים ברשתו, מסתתר אדם אכזר, חסר מצפון וסימפאטיה, טיפוס מניפולטיבי, שמנצל את כל הסביבה אותה הוא לכד על מנת להשיג את סיפוקו.

אותו פסיכופאת, למעשה, סובל מניתוק חברתי גמור והוא זקוק לאובייקטים בחברה בכדי להגשים את פנימיותו הפסיכופאטית, הוא תלוי לחלוטין בחברה על מנת להגשים את מטרותיו האישיות. מדובר באדם עם מנת משכל גבוהה מהממוצע , אינטליגנציה שכלית ויכולת וורבאלית, שגויסו ומשמשים לצורך  שכנוע ולכידת האחר, והם חלק ממלבוש השתלטן והכול יכול. עם כל החמימות שהייתה בו, היה אותו פסיכופת חסר עניין לחלוטין באחר.

יתרה מזאת, התגלה לפני אדם שעשה דברים קשים מאוד לאחרים ולעולם לא חש תחושת אשמה כלשהי. כשאני משחזרת זאת כעת, אני זוכרת שסבל מחוסר יציבות רגשית, מרגעים של מניה, כשכל העולם בידיו ועד לרגעים של דפרסיה עמוקה. אדם ללא ערכים, ללא תחושת הבדל בין טוב ורע, שתלטן, קנאי ותובעני.טיפוס שלא מסוגל לדחות שום סיפוק ריגעי. טיפוס פלרטטן, המדבר הרבה על מין, הומופוב מוחלט, שלימים התגלה כסובל מאימפוטנציה חמורה ובעל נטיות הומוסקסואליות ברורות. הפסיכופאת המדובר סבל מתחושת רדיפה של הזולת והיה בעל אובססיה להקליט אנשים ולשמור כל תיעוד או מסמך על אחרים.

הפסיכופתית,אותה מלאכית שהוזכרה, הינה דמות מתעתעת ואכזרית במלוא מובן המילה. אישה שהתעללה מינית בילדתה ומתעללת בכל גבר אותו היא פוגשת. מסרסת נשים וגברים, אך חברתית היא נחשבת למלאך, דמות שברירית עדינה. אנשים בקרבתה אינם מרגישים את שליטתה האכזרית והאגרסיבית. גם היא, שתלטנית, תובענית, קנאית ופתיינית, מניפולטיבית ונושאת פתולוגיה משפחתית קשה.

היא סובלת מהפרעות אישיותיות קשות, כשבכל פעם היא לובשת דמות אחרת, כדי להתאים את עצמה לשליטה על האחר. היא ניראית נורמאלית לחלוטין ורק הכרות מעמיקה איתה מגלה את מחלתה. אז כבר ניתן בקלות להבחין, שהיא מרוכזת בעצמה בצורה קיצונית, שקרנית פתולוגית ובעצם אינה אוהבת אף אחד. היא חיה ללא אשמה, מהות קיומה היא פגיעה והרס האחר.

מודעות עצמית

בשני המקרים אתם מוזהרים שלא להכעיס פסיכופתים. כשמרגיזים אותם הם הופכים לאלימים ביותר וקיצוניים בתגובתם. הם לא יהססו לפגוע באיש וזאת מבלי שירגישו זיק של רגשות אשמה.

ממחקר שעשיתי ומקריאת ספרות רבה בנושא הפסיכופתיה, מתברר כי הפסיכופתים חוו בשנותיהם המוקדמות חוויות של מין ואלימות בקרב המשפחה, ודווקא מאנשים שהיו צריכים לגונן עליהם. מתוך שכך הם הופכים להיות בחייהם למין טורפים אנושיים, המשתמשים בקסם האישי שלהם על ידי מניפולציה והפחדה, כדי לשלוט באחרים ולספק את צורכיהם. הם בעצמם שעברו חוויות קשות בילדותם, הופכים להיות דמויות עוגבות שאורבות לאחר בעגבנות יתרה.

חייו של הפסיכופת, בעצם, הוא מעשה נקמה כלפי האחר בעקבות תחושות של חוסר אונים, שיתוק וחולשה שהם חוו בגיל צעיר.

בהמשך למאמר הקודם בנושא פסיכופתים, נדגיש כי הפסיכופת לכאורה נראה ככל אדם, הוא יכול לעסוק בכל מקצוע שהוא, החל מאומנות, רפואה, עיתונאות פוליטיקה וכו. הפער המתקיים בין העולם הנורמטיבי שמקיים הפסיכופת לבין עמדתו הפרוורטית שבעולמו של הפסיכופת, הוא גדול. חשוב לציין, כי קשה למצוא הגדרות מקצועיות לנושא זה, אבל אפשר למצוא לו דוגמאות רבות בספרות ובקולנוע. 

הדוגמאות שהבאתי במאמר הקודם הן היו דוגמאות של אנשים מן היישוב שמנהלים אורח חיים נורמטיבי עם מקצועות חופשיים, נשואים עם ילדים. הצד האפל של אישיותם, מגדיר את הקצוות שבו הם מהלכים בחייהם, אלה קצוות מתגרים המתקיימים בשוליים של הקיום האנושי, מקום ששם ערכים לא מתקיימים, אלא רק צרכים וסיפוקים מידיים של עולמות אפלים ונסתרים.

הפסיכופת שחייו מתנהלים בתוך החברה מסתיר את אפלות כוונותיו בתוך מרקמים בנאליים ושימוש במושגים מתחסדים כמו: טוב לב ועזרה לזולת. הפסיכופת, המתקיים מתוך רצון לפגוע באחר, נעשה אלים כשאך נדמה לו שהאחר מגלה חלק מדימויו בעולמו האפל, הוא הופך להיות פרנואיד חסר תקנה, הוא מפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלו על מנת להסתיר את עולם העיוותים המודחק של הקיום ההוייתי שלו. 

הפרנואיד יהפוך כל אחר לגוף מאיים, וכל הגדרה הניתנת על מנת להגדיר משהו הדומה לו או הזהה לכשכמותו, הוא יאמצה ויחבוק אותה בתוך שק אפלותו וזו תשמש לו עילה בהאשמת האחר על עצם הגדרתו הוא. הפסיכופת מחפש הגדרות שווא, מחפש את אישיותו בתוך עולם הגדרות שאין לו שום חלק מקיומם.

הפסיכופת הוא בהחלט דמות ספרותית, לשם כך ניתן להפנות אתכם לסרט ה"מרד על הבאונטי", או לספר "השטן בעיר הלבנה" שנדון בו בהמשך. הפסיכופת אובססיבי על הקיום הפרנואידי שלו, האובססיה היא חלק מקיומו, חייו מאוימים על ידי הפרנויה העוטפת אותו. הפרנואיד חייב להמציא סיבה לקיום הפרוניה שלו, זוהי עילת חייו.

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.