ריקי שחם רביצקי

הרגע שבו הרגש חודר לגוף שלי
הוא הרגע
שבו המגדלית מופיעה לי בחלומות.
אחר כך אני מתעוררת
ומחפשת אותה ללא לאות
ורק רוצה סימנים
שכל זה קרה באמת
ואלה לא התרחשו רק
בחלומות הפרטיים שלי.
היום חשבתי שוב על המדוזה
ורציתי לירוק לה בפנים.
המגדלית הופיעה עם הספינה שלה
ועצרה אותי
רגע לפני שהסמארק
כיסה את העיניים של המדוזה.
"השמיים מעדיפים את הרוק שלך
לדברים אחרים"
אמרה המגדלית
ונתנה לי את הורד שלה.
לא ירקתי על המדוזה
אבל בראש שלי ראיתי
כיצד צונחות לה העיניים
ונושר לה האף.
היא נולדה מתוך סטייה קוסמית.
איזה כייף לכתוב את זה עם עט גחליליות.
אני יוצרת מגע אינטימי אתם
עד שאני מרגישה את הטרוף
בתוך החושים שלי
כי ככה זה שיש עוד חוש
שמצליח לטייל בכל המרחבים
כאילו הוא חי על אופיום כל הזמן
ואז נוחת נחיתה אינטימית
ויודע שהתשוקה הזו שלו
מעניקה לי יתרון גדול.
אני מתפללת למגדלית
שלדמעות שלי יהיה טעם של
פטרוס
כדי שמישהו
יוכל לשתות מהם
ולהדבק בחוש הנוסף שלי.

הנפש העייפה כל כך
זקוקה לכרית נפשית
כדי להכנס לשנת דוב
שמתעקל בינות דרכי החלום.
גם הציפור השחורה חזרה לעוף בתוך שדותי
ועלוות עצי האלון העתיקים
כבר הגדירה עצמה עד תום
בתחילת הקיץ הזה.
גם אני מנסה להגדיר את עצמי
מתבוננת על הצל שלי
על צללים בכלל
אוחזת ביד נעלמה
אוספת שיער
מטיילת בין הצללים והצלילים
מחפשת את השם האחד
המגדיר
בתוך יער אפל
בתוך דרכים פתלתלות
בשמי
רק עורגת אליך
בלבוש שחור ככלה
מתפללת לבואה של הספינה.

הדולפינים שלי

שטים להם

מפלג אחד של ים

אל מקום מוצל אחר

שגם הוא של ים.

בדרך

הדולפינים שלי

קוטפים עגבניות

מפינת הירק
ומתבקשים להעניק מענק

מהאדום האדום הזה

לכל מי

שהראש שלו מתלקח

ומתפוצץ מגודל התשוקה

שמציפה את הגוף

כי כל החושים שלי מדבקים
אני מדבקת

אני נשא

מדביקה את כל שביל החלב

ברגשות שלי

בפעימות הלב הדופקים
וחוטי הטלפון

וכל תחנות הממסר

סופגים את האותיות הכתובות
ומדביקים את המילים

ואת השפה

באותו טרוף מוטרף

שהוא כמו הערפיליות במרחב

שפתאום באות

ופתאום הולכות

ואני יודעת רק את השפתיים

עמם נשקתי את ספינתה של
המגדלית

והיא העניקה לי

ורד

ועוד ורד

ועוד ורד.

עוד כמה ימים אני והיא

בקרקסון

נעשה את זה

נכלא את עצמנו בכלוב ציפורים
עטוף בחוט חשמל

שלא יחדרו זרים

כי אנחנו כבר כחולות

מכמויות

האור העליון

שחודר לנפשנו

ורק הדולפינים

יבואו לבקר

כי הם שטים במעיין הסוד

אנחנו נסתכל על הסנפירים שלהם

ונחזיר אותם לים
של תודעה

שנושק

במצחו

של כל מי שמתמסר
ונדבק.

תגיד לי,מה הסיפור שלך?
כי יש את הסיפור של כיפה אדומה
ושל זהבה ושלושת הדובים
ושל המלך ארתור
אני,הסיפור שלי
הוא תודעה של שכונה
זה להגיד תפחיאדמה
ולהסתכל על החלומות
ועל החולמים
ולחצוב בהם דמויים חדשים
כמו שהפסל חוצב באבן.
יש סיפורים שגורמים לי תענוג
ויש סיפורים שגורמים לי לבחילה.
אז באמת תגידו לי,
מה הסיפור שלכם?
כי בסיפור שלי אני אוספת פזלים
אוספת ומוסיפה
מוסיפה ואוספת

אשה באסקית אחת
אמרה לי היום:
“הפירנאים בולעים את כל הבוגדים לתוך האדמה”.
אז אחרי זה ישבתי לי לנוח
על אחד הסלעים
ממש ליד עצי הג’ינקו
וידעתי שהכי חשוב בחיים
זה להיות נאמן
כמו אלוהים
שמצייר כל יום את השמש מחדש
ואת הפרחים
ואת “ברלה ברלה צא החוצה”.
אני לא קוטפת את הפרחים
שאני שותלת
כי אני לא רוצה
שהאשה הבאסקית מהפרינאים
תאשים אותי בחמדנות לפרחים
וגם אני לא נוגעת
בכל קני הציפורים
של הציפור השחורה
כי אני נדרתי שבועת אמונים
לכל ציפור שחורה עם מקור צהוב
ולכל ציפור שחורה עם פס לבן.
רוצה לשחק כל הזמן
עם הנשרים בפרינאים
אז אני יודעת
שאסור לבגוד
אפילו לא בבאר שבחצר
או בשדות של התלתנים
או בעצי האלון העתיקים
או בכל אדם שנתן לי אפילו רק עלה
כי אם אבגוד הרי הפרינאים ישאבו אותי
ואני לא אהיה אני
ולא תהיה לי שירה
ולא אוכל לבנות מקדש בחצר
ליד הבאר
אלא אהיה רק בוץ
או צורה מיותרת
או סתם
כלום
שעמום.

מתחילה ספירה חדשה של זמן
ואני רוצה להותיר משהו
מאחורי גבי
ולחתום אותו בחותמת
של שקט.
כי זעף הבורות
מיילל כמו תן
בינות לשכרות הוויסקי
שמטיס אותי
לנגיעות עלומות
במרתפי יצרים
שהם המעוז שלי
ואסור שתשוקתי תיפגע
על ידי חרמש הבורות
וחרמש הטיפשות
וחרמש של זעף האפרוריות
הקיומית
שהיא לא שלי
כי אני
פילה עפה.
נושקת בכנפיי
אורות של אהובים
אורות של דיו הדמים שלי.
רק לא עוד
שברון לב.