בשנת 1953 מצא עצמו הצלם הרברט ליסט תקוע בביתו של הצלם מקס שלר, לבדו עם מצלמת הלייקה שלו, עדשת טלפוטו, פילם 35 מ״מ בשפע, וחלון. העבודות שצילם בימים הבאים עוררו בו מחדש את התשוקה לצילום הרחוב.
סיפורו של הרברט מזכירה את סרטו של היצ׳קוק שנעשה כשנה מאוחר יותר - שם אדם הכבול לכסא גלגלים בחדרו מפענח מקרה רצח בעזרת משקפת ומצלמה.
ליסט עיקם בצורה קשה את קרסלו ברומא. יום לאחר מכן נקרא המארח שלו שלר, לתעד משבר פוליטי בין איטליה ליוגוסלביה השכנה. הרברט לא יכול היה להמשיך את צילומיו ברומא ונאלץ להמתין עד שרגלו תחלים. שלר השאיל לו את הלייקה כדי שיעסיק עצמו עד שיחזור.
הרברט התמקם על החלון שפונה לכיכר והתמכר להתרחשות בחוץ בזמן הסגר הפרטי שלו. התמונות מספרות סיפורים קצרים, ילד הרודף אחרי צמיג של אוטו, אח המציק לאחיו הקטן, ויכוח על השד יודע מה בין שני גברים, או שרת המסייע לזוג לתקן את רכבם.
לתמונות נתן שמות סיפוריים המעוררים את הדימיון - ״גאריבלדי הקטן״, ״הברך הפצועה״, ״ריקוד השמלות״, ״ג׳ובאני מעלה הצגה לקבל כסף לגלידה״ ועוד.
כשחזר שלר הציג הרברט את כל התמונות פזורות על השולחן כמו בתערוכה. שלר מצא כי הדרמות עליהן רדף בגבולות המדינה באזורי המלחמה - אינן שונות מהעלילות הקטנות שהתרחשו מתחת חלונו יום יום.
בשנת 1953 מצא עצמו הצלם הרברט ליסט תקוע בביתו של הצלם מקס שלר, לבדו עם מצלמת הלייקה שלו, עדשת טלפוטו, פילם 35 מ״מ בשפע, וחלון. העבודות שצילם בימים הבאים עוררו בו מחדש את התשוקה לצילום הרחוב.
סיפורו של הרברט מזכירה את סרטו של היצ׳קוק שנעשה כשנה מאוחר יותר - שם אדם הכבול לכסא גלגלים בחדרו מפענח מקרה רצח בעזרת משקפת ומצלמה.
ליסט עיקם בצורה קשה את קרסלו ברומא. יום לאחר מכן נקרא המארח שלו שלר, לתעד משבר פוליטי בין איטליה ליוגוסלביה השכנה. הרברט לא יכול היה להמשיך את צילומיו ברומא ונאלץ להמתין עד שרגלו תחלים. שלר השאיל לו את הלייקה כדי שיעסיק עצמו עד שיחזור.
הרברט התמקם על החלון שפונה לכיכר והתמכר להתרחשות בחוץ בזמן הסגר הפרטי שלו. התמונות מספרות סיפורים קצרים, ילד הרודף אחרי צמיג של אוטו, אח המציק לאחיו הקטן, ויכוח על השד יודע מה בין שני גברים, או שרת המסייע לזוג לתקן את רכבם.
לתמונות נתן שמות סיפוריים המעוררים את הדימיון - ״גאריבלדי הקטן״, ״הברך הפצועה״, ״ריקוד השמלות״, ״ג׳ובאני מעלה הצגה לקבל כסף לגלידה״ ועוד.
כשחזר שלר הציג הרברט את כל התמונות פזורות על השולחן כמו בתערוכה. שלר מצא כי הדרמות עליהן רדף בגבולות המדינה באזורי המלחמה - אינן שונות מהעלילות הקטנות שהתרחשו מתחת חלונו יום יום.
בשנת 1953 מצא עצמו הצלם הרברט ליסט תקוע בביתו של הצלם מקס שלר, לבדו עם מצלמת הלייקה שלו, עדשת טלפוטו, פילם 35 מ״מ בשפע, וחלון. העבודות שצילם בימים הבאים עוררו בו מחדש את התשוקה לצילום הרחוב.
סיפורו של הרברט מזכירה את סרטו של היצ׳קוק שנעשה כשנה מאוחר יותר - שם אדם הכבול לכסא גלגלים בחדרו מפענח מקרה רצח בעזרת משקפת ומצלמה.
ליסט עיקם בצורה קשה את קרסלו ברומא. יום לאחר מכן נקרא המארח שלו שלר, לתעד משבר פוליטי בין איטליה ליוגוסלביה השכנה. הרברט לא יכול היה להמשיך את צילומיו ברומא ונאלץ להמתין עד שרגלו תחלים. שלר השאיל לו את הלייקה כדי שיעסיק עצמו עד שיחזור.
הרברט התמקם על החלון שפונה לכיכר והתמכר להתרחשות בחוץ בזמן הסגר הפרטי שלו. התמונות מספרות סיפורים קצרים, ילד הרודף אחרי צמיג של אוטו, אח המציק לאחיו הקטן, ויכוח על השד יודע מה בין שני גברים, או שרת המסייע לזוג לתקן את רכבם.
לתמונות נתן שמות סיפוריים המעוררים את הדימיון - ״גאריבלדי הקטן״, ״הברך הפצועה״, ״ריקוד השמלות״, ״ג׳ובאני מעלה הצגה לקבל כסף לגלידה״ ועוד.
כשחזר שלר הציג הרברט את כל התמונות פזורות על השולחן כמו בתערוכה. שלר מצא כי הדרמות עליהן רדף בגבולות המדינה באזורי המלחמה - אינן שונות מהעלילות הקטנות שהתרחשו מתחת חלונו יום יום.
בשנת 1953 מצא עצמו הצלם הרברט ליסט תקוע בביתו של הצלם מקס שלר, לבדו עם מצלמת הלייקה שלו, עדשת טלפוטו, פילם 35 מ״מ בשפע, וחלון. העבודות שצילם בימים הבאים עוררו בו מחדש את התשוקה לצילום הרחוב.
סיפורו של הרברט מזכירה את סרטו של היצ׳קוק שנעשה כשנה מאוחר יותר - שם אדם הכבול לכסא גלגלים בחדרו מפענח מקרה רצח בעזרת משקפת ומצלמה.
ליסט עיקם בצורה קשה את קרסלו ברומא. יום לאחר מכן נקרא המארח שלו שלר, לתעד משבר פוליטי בין איטליה ליוגוסלביה השכנה. הרברט לא יכול היה להמשיך את צילומיו ברומא ונאלץ להמתין עד שרגלו תחלים. שלר השאיל לו את הלייקה כדי שיעסיק עצמו עד שיחזור.
הרברט התמקם על החלון שפונה לכיכר והתמכר להתרחשות בחוץ בזמן הסגר הפרטי שלו. התמונות מספרות סיפורים קצרים, ילד הרודף אחרי צמיג של אוטו, אח המציק לאחיו הקטן, ויכוח על השד יודע מה בין שני גברים, או שרת המסייע לזוג לתקן את רכבם.
לתמונות נתן שמות סיפוריים המעוררים את הדימיון - ״גאריבלדי הקטן״, ״הברך הפצועה״, ״ריקוד השמלות״, ״ג׳ובאני מעלה הצגה לקבל כסף לגלידה״ ועוד.
כשחזר שלר הציג הרברט את כל התמונות פזורות על השולחן כמו בתערוכה. שלר מצא כי הדרמות עליהן רדף בגבולות המדינה באזורי המלחמה - אינן שונות מהעלילות הקטנות שהתרחשו מתחת חלונו יום יום.
בשנים האחרונות נחשפו צילומים נדירים של פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי, כמו גם נגטיבים של הביטלס. כעת זה תורו של הצלם רוג׳ר קספאריאן להציג צילומים שלא נראו עד היום של נגני הג׳ז הגדולי ביותר של שנות השישים במהלך ביקורם בפריז.
רוג׳ר יצא מהצללים כצלם רק לפני שבע שנים. הוא חשף עשרות תמונות של מפורסמים, זמרים וזמרות, מוזיקאים ושחקנים בארכיונים הפרטיים שלו אותם שמר למעלה מארבעים שנה.
צלם פרילנס עיתונאי במשך כעשור החל משנת 1962, התמקד רוג׳ר בצמד מוזיקת ה-יהיה פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי. הוא עקב אחרי כל המוזיקאים האנגלים שהגיעו לפריז, מנחיתתם בשדה התעופה ועד לאולם ההופעות.
הוא צילם את הביטלס, הו, קינקס ועוד רבים. אך את נגני הג׳ז לא חשף עד היום. לרוב בשחור לבן, נראים דמויות כמו אלה פיצג׳רלד באולימפיה, ארט בלקי בכותונת לילה, ג׳ון קולטריין וריי צ׳ארלס בשדה התעופה, דיוק אלינגטון יושב לארוחה במלון, תלוניוס מונק ואישתו באורלי, ועוד.
רבים צילמו את ענקי הג׳ז האלו בהופעה. רוג׳ר שניסה להתבלט בעבודותיו בכדי להשיג יותר מכירות לעיתון המתמקד בצילום בסביבה האינטימית והאנושית יותר.
רוג׳ר קטן פיזית, ועל כן לדבריו הצליח פעמים רבות להגיע קרוב מאוד למושא צילומיו ללא שעורר תשומת לב יתרה.
כעשרים מצילומיו מוצגים בימים אלו.
בשנים האחרונות נחשפו צילומים נדירים של פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי, כמו גם נגטיבים של הביטלס. כעת זה תורו של הצלם רוג׳ר קספאריאן להציג צילומים שלא נראו עד היום של נגני הג׳ז הגדולי ביותר של שנות השישים במהלך ביקורם בפריז.
רוג׳ר יצא מהצללים כצלם רק לפני שבע שנים. הוא חשף עשרות תמונות של מפורסמים, זמרים וזמרות, מוזיקאים ושחקנים בארכיונים הפרטיים שלו אותם שמר למעלה מארבעים שנה.
צלם פרילנס עיתונאי במשך כעשור החל משנת 1962, התמקד רוג׳ר בצמד מוזיקת ה-יהיה פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי. הוא עקב אחרי כל המוזיקאים האנגלים שהגיעו לפריז, מנחיתתם בשדה התעופה ועד לאולם ההופעות.
הוא צילם את הביטלס, הו, קינקס ועוד רבים. אך את נגני הג׳ז לא חשף עד היום. לרוב בשחור לבן, נראים דמויות כמו אלה פיצג׳רלד באולימפיה, ארט בלקי בכותונת לילה, ג׳ון קולטריין וריי צ׳ארלס בשדה התעופה, דיוק אלינגטון יושב לארוחה במלון, תלוניוס מונק ואישתו באורלי, ועוד.
רבים צילמו את ענקי הג׳ז האלו בהופעה. רוג׳ר שניסה להתבלט בעבודותיו בכדי להשיג יותר מכירות לעיתון המתמקד בצילום בסביבה האינטימית והאנושית יותר.
רוג׳ר קטן פיזית, ועל כן לדבריו הצליח פעמים רבות להגיע קרוב מאוד למושא צילומיו ללא שעורר תשומת לב יתרה.
כעשרים מצילומיו מוצגים בימים אלו.
בשנים האחרונות נחשפו צילומים נדירים של פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי, כמו גם נגטיבים של הביטלס. כעת זה תורו של הצלם רוג׳ר קספאריאן להציג צילומים שלא נראו עד היום של נגני הג׳ז הגדולי ביותר של שנות השישים במהלך ביקורם בפריז.
רוג׳ר יצא מהצללים כצלם רק לפני שבע שנים. הוא חשף עשרות תמונות של מפורסמים, זמרים וזמרות, מוזיקאים ושחקנים בארכיונים הפרטיים שלו אותם שמר למעלה מארבעים שנה.
צלם פרילנס עיתונאי במשך כעשור החל משנת 1962, התמקד רוג׳ר בצמד מוזיקת ה-יהיה פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי. הוא עקב אחרי כל המוזיקאים האנגלים שהגיעו לפריז, מנחיתתם בשדה התעופה ועד לאולם ההופעות.
הוא צילם את הביטלס, הו, קינקס ועוד רבים. אך את נגני הג׳ז לא חשף עד היום. לרוב בשחור לבן, נראים דמויות כמו אלה פיצג׳רלד באולימפיה, ארט בלקי בכותונת לילה, ג׳ון קולטריין וריי צ׳ארלס בשדה התעופה, דיוק אלינגטון יושב לארוחה במלון, תלוניוס מונק ואישתו באורלי, ועוד.
רבים צילמו את ענקי הג׳ז האלו בהופעה. רוג׳ר שניסה להתבלט בעבודותיו בכדי להשיג יותר מכירות לעיתון המתמקד בצילום בסביבה האינטימית והאנושית יותר.
רוג׳ר קטן פיזית, ועל כן לדבריו הצליח פעמים רבות להגיע קרוב מאוד למושא צילומיו ללא שעורר תשומת לב יתרה.
כעשרים מצילומיו מוצגים בימים אלו.
בשנים האחרונות נחשפו צילומים נדירים של פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי, כמו גם נגטיבים של הביטלס. כעת זה תורו של הצלם רוג׳ר קספאריאן להציג צילומים שלא נראו עד היום של נגני הג׳ז הגדולי ביותר של שנות השישים במהלך ביקורם בפריז.
רוג׳ר יצא מהצללים כצלם רק לפני שבע שנים. הוא חשף עשרות תמונות של מפורסמים, זמרים וזמרות, מוזיקאים ושחקנים בארכיונים הפרטיים שלו אותם שמר למעלה מארבעים שנה.
צלם פרילנס עיתונאי במשך כעשור החל משנת 1962, התמקד רוג׳ר בצמד מוזיקת ה-יהיה פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי. הוא עקב אחרי כל המוזיקאים האנגלים שהגיעו לפריז, מנחיתתם בשדה התעופה ועד לאולם ההופעות.
הוא צילם את הביטלס, הו, קינקס ועוד רבים. אך את נגני הג׳ז לא חשף עד היום. לרוב בשחור לבן, נראים דמויות כמו אלה פיצג׳רלד באולימפיה, ארט בלקי בכותונת לילה, ג׳ון קולטריין וריי צ׳ארלס בשדה התעופה, דיוק אלינגטון יושב לארוחה במלון, תלוניוס מונק ואישתו באורלי, ועוד.
רבים צילמו את ענקי הג׳ז האלו בהופעה. רוג׳ר שניסה להתבלט בעבודותיו בכדי להשיג יותר מכירות לעיתון המתמקד בצילום בסביבה האינטימית והאנושית יותר.
רוג׳ר קטן פיזית, ועל כן לדבריו הצליח פעמים רבות להגיע קרוב מאוד למושא צילומיו ללא שעורר תשומת לב יתרה.
כעשרים מצילומיו מוצגים בימים אלו.
אמה תומפסון השתתפה לאחרונה בסרטון קצר המקדם את עבודתם של ארגון גרין-פיס. מדובר במבצע הצלה לקופי האורנג-אוטנג הנמצאים בסכנת הכחדה עקב השמדת מרחב המחיה שלהם.
סרט האנימציה הופק על ידי אולפני סלון אלפין וזכה בפרסים חשובים הן על העיצוב והן על התוכן. ״הבאנו את הסיפור לחיים כדי להמחיש מה מונח על כף המאזניים אם נמשיך לייצר שמן דקלים בקצב הנוכחי״. הסצנות תוכננו בקפידה על ידי מאיירים והאנימציה משלבת מספר טכניקות של דו ותלת מימד.
הסיפור רנג-טנג מציג ילדה שאורנג-אוטנג מתחילה לעשות בלאגן בחדר השינה שלה. יערות הגשם של אינדונזיה נהרסים בקצב הולך וגובר בכדי לשהפוך את הקרקע לייצור שמן דקלים אשר בשימוש נרחב של התעשייה המייצרת מוצרים אשר כולנו צורכים.
אמה תומפסון השתתפה לאחרונה בסרטון קצר המקדם את עבודתם של ארגון גרין-פיס. מדובר במבצע הצלה לקופי האורנג-אוטנג הנמצאים בסכנת הכחדה עקב השמדת מרחב המחיה שלהם.
סרט האנימציה הופק על ידי אולפני סלון אלפין וזכה בפרסים חשובים הן על העיצוב והן על התוכן. ״הבאנו את הסיפור לחיים כדי להמחיש מה מונח על כף המאזניים אם נמשיך לייצר שמן דקלים בקצב הנוכחי״. הסצנות תוכננו בקפידה על ידי מאיירים והאנימציה משלבת מספר טכניקות של דו ותלת מימד.
הסיפור רנג-טנג מציג ילדה שאורנג-אוטנג מתחילה לעשות בלאגן בחדר השינה שלה. יערות הגשם של אינדונזיה נהרסים בקצב הולך וגובר בכדי לשהפוך את הקרקע לייצור שמן דקלים אשר בשימוש נרחב של התעשייה המייצרת מוצרים אשר כולנו צורכים.
אמה תומפסון השתתפה לאחרונה בסרטון קצר המקדם את עבודתם של ארגון גרין-פיס. מדובר במבצע הצלה לקופי האורנג-אוטנג הנמצאים בסכנת הכחדה עקב השמדת מרחב המחיה שלהם.
סרט האנימציה הופק על ידי אולפני סלון אלפין וזכה בפרסים חשובים הן על העיצוב והן על התוכן. ״הבאנו את הסיפור לחיים כדי להמחיש מה מונח על כף המאזניים אם נמשיך לייצר שמן דקלים בקצב הנוכחי״. הסצנות תוכננו בקפידה על ידי מאיירים והאנימציה משלבת מספר טכניקות של דו ותלת מימד.
הסיפור רנג-טנג מציג ילדה שאורנג-אוטנג מתחילה לעשות בלאגן בחדר השינה שלה. יערות הגשם של אינדונזיה נהרסים בקצב הולך וגובר בכדי לשהפוך את הקרקע לייצור שמן דקלים אשר בשימוש נרחב של התעשייה המייצרת מוצרים אשר כולנו צורכים.
אמה תומפסון השתתפה לאחרונה בסרטון קצר המקדם את עבודתם של ארגון גרין-פיס. מדובר במבצע הצלה לקופי האורנג-אוטנג הנמצאים בסכנת הכחדה עקב השמדת מרחב המחיה שלהם.
סרט האנימציה הופק על ידי אולפני סלון אלפין וזכה בפרסים חשובים הן על העיצוב והן על התוכן. ״הבאנו את הסיפור לחיים כדי להמחיש מה מונח על כף המאזניים אם נמשיך לייצר שמן דקלים בקצב הנוכחי״. הסצנות תוכננו בקפידה על ידי מאיירים והאנימציה משלבת מספר טכניקות של דו ותלת מימד.
הסיפור רנג-טנג מציג ילדה שאורנג-אוטנג מתחילה לעשות בלאגן בחדר השינה שלה. יערות הגשם של אינדונזיה נהרסים בקצב הולך וגובר בכדי לשהפוך את הקרקע לייצור שמן דקלים אשר בשימוש נרחב של התעשייה המייצרת מוצרים אשר כולנו צורכים.
לאמריקאים רבים הביטוי ״הדרך האמריקאית״ נחשף לראשונה על גבי לוחות מודעות ענקיים שהוצגו ברחבי היבשת בשנת 1938. במהלך קניה של מצרכים, בדרך לעבודה, או בכניסה לכביש ראשי - היה בלתי אפשרי להתחמק משלטי ענק אלו המציגים את המשפחה האמריקאית המאושרת יושבת לפיקניק, מברכת את האב החוזר מיום עבודה, או בטיול יום ראשון עם הכלב.
החיוכים הרחבים, הרכב הנוח, והבית המאובזר מראים שישנן מעט דאגות חומריות או פסיכולוגיות.
״שעות העבודה הכי קצרות בעולם״
״המשכורות הגבוהות בעולם״
״איכות החיים הגבוה בעולם״
״אין דרך כמו הדרך האמריקאית״
מתנוססות הסיסמאות בכל מקום.
השלטים עוצבו והופצו על ידי ארגון היצרנים הלאומי, ובוודאי נראו שלא במקום לרבים שחזו בהן באמצע המשבר הכלכלי הכבד שתפס את המדינה. כאשר מדינות שכנות פנו לקומוניזם או סוציאליזם בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי, גם האמריקאים חיפשו פתרונות משלהם. בסביבה טעונה זו איגודים רבים ואנשי עסקים שמרנים תפסו את השיח הלאומי ושאפו להגדיר את התפיסה הלאומית התקדם את האינטרסים בפוליטים וכלכליים שלהם.
סה״כ הודפסו 45,000 שלטים שנתלו בכל יישוב על אוכלוסיה העולה על 2500 אזרחים. כשישים וחמש מיליון אמריקאים נחשפו אליהם מדי יום. אין ספק שאנו חיים בין השאר את תוצאות הפרופגנדה הזו.
לאמריקאים רבים הביטוי ״הדרך האמריקאית״ נחשף לראשונה על גבי לוחות מודעות ענקיים שהוצגו ברחבי היבשת בשנת 1938. במהלך קניה של מצרכים, בדרך לעבודה, או בכניסה לכביש ראשי - היה בלתי אפשרי להתחמק משלטי ענק אלו המציגים את המשפחה האמריקאית המאושרת יושבת לפיקניק, מברכת את האב החוזר מיום עבודה, או בטיול יום ראשון עם הכלב.
החיוכים הרחבים, הרכב הנוח, והבית המאובזר מראים שישנן מעט דאגות חומריות או פסיכולוגיות.
״שעות העבודה הכי קצרות בעולם״
״המשכורות הגבוהות בעולם״
״איכות החיים הגבוה בעולם״
״אין דרך כמו הדרך האמריקאית״
מתנוססות הסיסמאות בכל מקום.
השלטים עוצבו והופצו על ידי ארגון היצרנים הלאומי, ובוודאי נראו שלא במקום לרבים שחזו בהן באמצע המשבר הכלכלי הכבד שתפס את המדינה. כאשר מדינות שכנות פנו לקומוניזם או סוציאליזם בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי, גם האמריקאים חיפשו פתרונות משלהם. בסביבה טעונה זו איגודים רבים ואנשי עסקים שמרנים תפסו את השיח הלאומי ושאפו להגדיר את התפיסה הלאומית התקדם את האינטרסים בפוליטים וכלכליים שלהם.
סה״כ הודפסו 45,000 שלטים שנתלו בכל יישוב על אוכלוסיה העולה על 2500 אזרחים. כשישים וחמש מיליון אמריקאים נחשפו אליהם מדי יום. אין ספק שאנו חיים בין השאר את תוצאות הפרופגנדה הזו.
לאמריקאים רבים הביטוי ״הדרך האמריקאית״ נחשף לראשונה על גבי לוחות מודעות ענקיים שהוצגו ברחבי היבשת בשנת 1938. במהלך קניה של מצרכים, בדרך לעבודה, או בכניסה לכביש ראשי - היה בלתי אפשרי להתחמק משלטי ענק אלו המציגים את המשפחה האמריקאית המאושרת יושבת לפיקניק, מברכת את האב החוזר מיום עבודה, או בטיול יום ראשון עם הכלב.
החיוכים הרחבים, הרכב הנוח, והבית המאובזר מראים שישנן מעט דאגות חומריות או פסיכולוגיות.
״שעות העבודה הכי קצרות בעולם״
״המשכורות הגבוהות בעולם״
״איכות החיים הגבוה בעולם״
״אין דרך כמו הדרך האמריקאית״
מתנוססות הסיסמאות בכל מקום.
השלטים עוצבו והופצו על ידי ארגון היצרנים הלאומי, ובוודאי נראו שלא במקום לרבים שחזו בהן באמצע המשבר הכלכלי הכבד שתפס את המדינה. כאשר מדינות שכנות פנו לקומוניזם או סוציאליזם בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי, גם האמריקאים חיפשו פתרונות משלהם. בסביבה טעונה זו איגודים רבים ואנשי עסקים שמרנים תפסו את השיח הלאומי ושאפו להגדיר את התפיסה הלאומית התקדם את האינטרסים בפוליטים וכלכליים שלהם.
סה״כ הודפסו 45,000 שלטים שנתלו בכל יישוב על אוכלוסיה העולה על 2500 אזרחים. כשישים וחמש מיליון אמריקאים נחשפו אליהם מדי יום. אין ספק שאנו חיים בין השאר את תוצאות הפרופגנדה הזו.
לאמריקאים רבים הביטוי ״הדרך האמריקאית״ נחשף לראשונה על גבי לוחות מודעות ענקיים שהוצגו ברחבי היבשת בשנת 1938. במהלך קניה של מצרכים, בדרך לעבודה, או בכניסה לכביש ראשי - היה בלתי אפשרי להתחמק משלטי ענק אלו המציגים את המשפחה האמריקאית המאושרת יושבת לפיקניק, מברכת את האב החוזר מיום עבודה, או בטיול יום ראשון עם הכלב.
החיוכים הרחבים, הרכב הנוח, והבית המאובזר מראים שישנן מעט דאגות חומריות או פסיכולוגיות.
״שעות העבודה הכי קצרות בעולם״
״המשכורות הגבוהות בעולם״
״איכות החיים הגבוה בעולם״
״אין דרך כמו הדרך האמריקאית״
מתנוססות הסיסמאות בכל מקום.
השלטים עוצבו והופצו על ידי ארגון היצרנים הלאומי, ובוודאי נראו שלא במקום לרבים שחזו בהן באמצע המשבר הכלכלי הכבד שתפס את המדינה. כאשר מדינות שכנות פנו לקומוניזם או סוציאליזם בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי, גם האמריקאים חיפשו פתרונות משלהם. בסביבה טעונה זו איגודים רבים ואנשי עסקים שמרנים תפסו את השיח הלאומי ושאפו להגדיר את התפיסה הלאומית התקדם את האינטרסים בפוליטים וכלכליים שלהם.
סה״כ הודפסו 45,000 שלטים שנתלו בכל יישוב על אוכלוסיה העולה על 2500 אזרחים. כשישים וחמש מיליון אמריקאים נחשפו אליהם מדי יום. אין ספק שאנו חיים בין השאר את תוצאות הפרופגנדה הזו.
מדוע אנו בונים את החומה?
ילדיי, ילדיי
מדוע אנו בונים את החומה?
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
ילדיי, ילדיי
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
החומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
למי אנו קוראים האויב?
ילדיי, ילדיי
למי אנו קוראים האויב?
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
כי יש לנו ולהם אין!
ילדיי, ילדיי
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
כי יש לנו ולהם אין!
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מה יש לנו שהם רוצים?
ילדיי, ילדיי
מה יש לנו שהם רוצים?
יש לנו חומה לבנות!
יש לנו עבודה ואין להם
והעבודה שלנו אף פעם לא מסתיימת
ילדיי, ילדיי
והמלחמה לעולם לא מנוצחת
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מדוע אנו בונים את החומה?
ילדיי, ילדיי
מדוע אנו בונים את החומה?
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
ילדיי, ילדיי
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
החומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
למי אנו קוראים האויב?
ילדיי, ילדיי
למי אנו קוראים האויב?
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
כי יש לנו ולהם אין!
ילדיי, ילדיי
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
כי יש לנו ולהם אין!
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מה יש לנו שהם רוצים?
ילדיי, ילדיי
מה יש לנו שהם רוצים?
יש לנו חומה לבנות!
יש לנו עבודה ואין להם
והעבודה שלנו אף פעם לא מסתיימת
ילדיי, ילדיי
והמלחמה לעולם לא מנוצחת
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מדוע אנו בונים את החומה?
ילדיי, ילדיי
מדוע אנו בונים את החומה?
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
ילדיי, ילדיי
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
החומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
למי אנו קוראים האויב?
ילדיי, ילדיי
למי אנו קוראים האויב?
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
כי יש לנו ולהם אין!
ילדיי, ילדיי
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
כי יש לנו ולהם אין!
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מה יש לנו שהם רוצים?
ילדיי, ילדיי
מה יש לנו שהם רוצים?
יש לנו חומה לבנות!
יש לנו עבודה ואין להם
והעבודה שלנו אף פעם לא מסתיימת
ילדיי, ילדיי
והמלחמה לעולם לא מנוצחת
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מדוע אנו בונים את החומה?
ילדיי, ילדיי
מדוע אנו בונים את החומה?
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
ילדיי, ילדיי
איך החומה שומרת עלינו חופשיים?
החומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
למי אנו קוראים האויב?
ילדיי, ילדיי
למי אנו קוראים האויב?
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
כי יש לנו ולהם אין!
ילדיי, ילדיי
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
כי יש לנו ולהם אין!
כי הם רוצים את מה שיש לנו!
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
מה יש לנו שהם רוצים?
ילדיי, ילדיי
מה יש לנו שהם רוצים?
יש לנו חומה לבנות!
יש לנו עבודה ואין להם
והעבודה שלנו אף פעם לא מסתיימת
ילדיי, ילדיי
והמלחמה לעולם לא מנוצחת
האויב הוא העוני
והחומה מרחיקה את האויב
ואנחנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
לכן אנחנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי לשמור עלינו חופשיים
גרייס ג׳ונס היא מורדת. במפעל חייה הצליחה להטות את דעת הקהל המערבית בנוגע לסטריאוטיפים על נשים שחורות ופילוג על רקע מיני.
נולדה בג׳מייקה, גרייס הציתה את עולם המוזיקה, האופנה והקולנוע עם אסתטיקה המתריסה על קטגוריאליות מצד תעשיות ששנים רבות השתיקו קבוצות אוכלוסיה מהשוליים.
גרייס הפכה את המיינסטרים עם סירובה להיות מקוטלגת תחת קטגוריה אחת שהיתה נוחה לאחרים.
גישתה למיניות, לתפיסה בנושאי מופע, גזע, וסיברנטיות שינו את פני המדיה בהלך כל הקריירה שלה. כל מה שעשתה בשנות השבעים, שמונים וראשית שנות התשעים רלוונטי היום לא פחות מאשר אז.
עבודתה חיה, רעננה, וניסיונית - ונעשתה בשנים שהמושגים בהם מדברים היום על עתיד אפריקה לא היו קיימים כלל כחלק מהשיח.
גרייס שינתה את השיח הארכיטיפי על נשים אפריקאיות, ושיחקה על קו לא מוגדר בו היא אינה נשית ואינה גברית, ואינה מנסה לעשות פרובוקציות אלא רק לקיים מקום שהיה חדש לחלוטין ולא מוגדר.
כבר בגיל 18 עברה ג׳ונס לניו יורק לעבוד בשביל סוכנות דוגמנות מצליחה. עורה הכהה, מבנה פניה האפריקאי ושערה הטבעי לא התאימו כלל לזה שהאדם הלבן ניסה לקדם בתפיסתו את האדם השחור. לכן ג׳ונס עברה לפריז - שם התקבלה בזרועות פתוחות על ידי רדיקלים כמו קנזו ואיב-סן-לורן.
היצירתיות שלה, החדשנות והספונטניות הפכו אותה למוזה המושלמת לאומנים, ביניהם אנדי וורהול, קית׳ הארינג ורוברט מייפלת׳ורפ. גרייס קראה תיגר על הסובבים אותה ודחפה את כולם לחשוב אחרת על דימויים שהם עצמם יוצרים.
תערוכה חדשה בנוטינגהם מוקדשת למפעל חייה של גרייס.
גרייס ג׳ונס היא מורדת. במפעל חייה הצליחה להטות את דעת הקהל המערבית בנוגע לסטריאוטיפים על נשים שחורות ופילוג על רקע מיני.
נולדה בג׳מייקה, גרייס הציתה את עולם המוזיקה, האופנה והקולנוע עם אסתטיקה המתריסה על קטגוריאליות מצד תעשיות ששנים רבות השתיקו קבוצות אוכלוסיה מהשוליים.
גרייס הפכה את המיינסטרים עם סירובה להיות מקוטלגת תחת קטגוריה אחת שהיתה נוחה לאחרים.
גישתה למיניות, לתפיסה בנושאי מופע, גזע, וסיברנטיות שינו את פני המדיה בהלך כל הקריירה שלה. כל מה שעשתה בשנות השבעים, שמונים וראשית שנות התשעים רלוונטי היום לא פחות מאשר אז.
עבודתה חיה, רעננה, וניסיונית - ונעשתה בשנים שהמושגים בהם מדברים היום על עתיד אפריקה לא היו קיימים כלל כחלק מהשיח.
גרייס שינתה את השיח הארכיטיפי על נשים אפריקאיות, ושיחקה על קו לא מוגדר בו היא אינה נשית ואינה גברית, ואינה מנסה לעשות פרובוקציות אלא רק לקיים מקום שהיה חדש לחלוטין ולא מוגדר.
כבר בגיל 18 עברה ג׳ונס לניו יורק לעבוד בשביל סוכנות דוגמנות מצליחה. עורה הכהה, מבנה פניה האפריקאי ושערה הטבעי לא התאימו כלל לזה שהאדם הלבן ניסה לקדם בתפיסתו את האדם השחור. לכן ג׳ונס עברה לפריז - שם התקבלה בזרועות פתוחות על ידי רדיקלים כמו קנזו ואיב-סן-לורן.
היצירתיות שלה, החדשנות והספונטניות הפכו אותה למוזה המושלמת לאומנים, ביניהם אנדי וורהול, קית׳ הארינג ורוברט מייפלת׳ורפ. גרייס קראה תיגר על הסובבים אותה ודחפה את כולם לחשוב אחרת על דימויים שהם עצמם יוצרים.
תערוכה חדשה בנוטינגהם מוקדשת למפעל חייה של גרייס.
גרייס ג׳ונס היא מורדת. במפעל חייה הצליחה להטות את דעת הקהל המערבית בנוגע לסטריאוטיפים על נשים שחורות ופילוג על רקע מיני.
נולדה בג׳מייקה, גרייס הציתה את עולם המוזיקה, האופנה והקולנוע עם אסתטיקה המתריסה על קטגוריאליות מצד תעשיות ששנים רבות השתיקו קבוצות אוכלוסיה מהשוליים.
גרייס הפכה את המיינסטרים עם סירובה להיות מקוטלגת תחת קטגוריה אחת שהיתה נוחה לאחרים.
גישתה למיניות, לתפיסה בנושאי מופע, גזע, וסיברנטיות שינו את פני המדיה בהלך כל הקריירה שלה. כל מה שעשתה בשנות השבעים, שמונים וראשית שנות התשעים רלוונטי היום לא פחות מאשר אז.
עבודתה חיה, רעננה, וניסיונית - ונעשתה בשנים שהמושגים בהם מדברים היום על עתיד אפריקה לא היו קיימים כלל כחלק מהשיח.
גרייס שינתה את השיח הארכיטיפי על נשים אפריקאיות, ושיחקה על קו לא מוגדר בו היא אינה נשית ואינה גברית, ואינה מנסה לעשות פרובוקציות אלא רק לקיים מקום שהיה חדש לחלוטין ולא מוגדר.
כבר בגיל 18 עברה ג׳ונס לניו יורק לעבוד בשביל סוכנות דוגמנות מצליחה. עורה הכהה, מבנה פניה האפריקאי ושערה הטבעי לא התאימו כלל לזה שהאדם הלבן ניסה לקדם בתפיסתו את האדם השחור. לכן ג׳ונס עברה לפריז - שם התקבלה בזרועות פתוחות על ידי רדיקלים כמו קנזו ואיב-סן-לורן.
היצירתיות שלה, החדשנות והספונטניות הפכו אותה למוזה המושלמת לאומנים, ביניהם אנדי וורהול, קית׳ הארינג ורוברט מייפלת׳ורפ. גרייס קראה תיגר על הסובבים אותה ודחפה את כולם לחשוב אחרת על דימויים שהם עצמם יוצרים.
תערוכה חדשה בנוטינגהם מוקדשת למפעל חייה של גרייס.
גרייס ג׳ונס היא מורדת. במפעל חייה הצליחה להטות את דעת הקהל המערבית בנוגע לסטריאוטיפים על נשים שחורות ופילוג על רקע מיני.
נולדה בג׳מייקה, גרייס הציתה את עולם המוזיקה, האופנה והקולנוע עם אסתטיקה המתריסה על קטגוריאליות מצד תעשיות ששנים רבות השתיקו קבוצות אוכלוסיה מהשוליים.
גרייס הפכה את המיינסטרים עם סירובה להיות מקוטלגת תחת קטגוריה אחת שהיתה נוחה לאחרים.
גישתה למיניות, לתפיסה בנושאי מופע, גזע, וסיברנטיות שינו את פני המדיה בהלך כל הקריירה שלה. כל מה שעשתה בשנות השבעים, שמונים וראשית שנות התשעים רלוונטי היום לא פחות מאשר אז.
עבודתה חיה, רעננה, וניסיונית - ונעשתה בשנים שהמושגים בהם מדברים היום על עתיד אפריקה לא היו קיימים כלל כחלק מהשיח.
גרייס שינתה את השיח הארכיטיפי על נשים אפריקאיות, ושיחקה על קו לא מוגדר בו היא אינה נשית ואינה גברית, ואינה מנסה לעשות פרובוקציות אלא רק לקיים מקום שהיה חדש לחלוטין ולא מוגדר.
כבר בגיל 18 עברה ג׳ונס לניו יורק לעבוד בשביל סוכנות דוגמנות מצליחה. עורה הכהה, מבנה פניה האפריקאי ושערה הטבעי לא התאימו כלל לזה שהאדם הלבן ניסה לקדם בתפיסתו את האדם השחור. לכן ג׳ונס עברה לפריז - שם התקבלה בזרועות פתוחות על ידי רדיקלים כמו קנזו ואיב-סן-לורן.
היצירתיות שלה, החדשנות והספונטניות הפכו אותה למוזה המושלמת לאומנים, ביניהם אנדי וורהול, קית׳ הארינג ורוברט מייפלת׳ורפ. גרייס קראה תיגר על הסובבים אותה ודחפה את כולם לחשוב אחרת על דימויים שהם עצמם יוצרים.
תערוכה חדשה בנוטינגהם מוקדשת למפעל חייה של גרייס.
דיוויד הוקני ידוע במיוחד בזכות ציורי הבריכות שלו בקליפורניה. מזה שנתיים בחר להתגורר בנורמנדי ולהתבונן במחזור הטבע.
פריחת עצי התפוח, בקתות עץ ושלכת. שלוש שנים לאחר רטרוספקטיבה חשובה במרכז פומפידו, בטייט ובמטרופוליטן, חוזר הוקני עם תערוכה של עבודות חדשות החוגגות את האביב בנורמנדי.
דמות מפתח של אומנות הפופ, מפורסם בזכות עבודותיו הססגוניות, האומן הבריטי שעד לא מזמן היה האמן העשיר ביותר שחי (עד אשר ג׳ף קונס עקף אותו) עזב את לוס אנג׳לס בכדי לחיות בכפר קטנטן בו התאהב לאחרונה.
שלושה ימים לאחר ביקור במקום, רכש בית. ״רציתי להראות את האביב בנורמנדי. זה לקח לי כשלושה חודשים. הסגר בעקבות המגפה לא הפריע לי. ציירתי ציור אחד בכל יום״ אומר הוקני המתגורר לבדו ורק שני אסיסטנטים מסייעים לו במה שנדרש.
בשנת 2018 נמכר פורטרט עצמי שלו משנת 1972 בלמעלה מתשעים מיליון דולר בניו יורק במכירה פומבית.
״אני אוהב בכל יום לצייר. ללמוד את הציור זה ללמוד להביט. מרבית האנשים אינם מביטים כלל. הם רק מעבירים את מבטם לוודא היכן הם מניחים את הרגליים. הצילום היום משעמם אותי. אני מאמין שהוא משעמם את רוב האנשים. לכן הציור אינו יכול למות. אנו זקוקים לציור היום יותר מתמיד.
פרי עבודתו מוצג בימים אלו בפריז.
דיוויד הוקני ידוע במיוחד בזכות ציורי הבריכות שלו בקליפורניה. מזה שנתיים בחר להתגורר בנורמנדי ולהתבונן במחזור הטבע.
פריחת עצי התפוח, בקתות עץ ושלכת. שלוש שנים לאחר רטרוספקטיבה חשובה במרכז פומפידו, בטייט ובמטרופוליטן, חוזר הוקני עם תערוכה של עבודות חדשות החוגגות את האביב בנורמנדי.
דמות מפתח של אומנות הפופ, מפורסם בזכות עבודותיו הססגוניות, האומן הבריטי שעד לא מזמן היה האמן העשיר ביותר שחי (עד אשר ג׳ף קונס עקף אותו) עזב את לוס אנג׳לס בכדי לחיות בכפר קטנטן בו התאהב לאחרונה.
שלושה ימים לאחר ביקור במקום, רכש בית. ״רציתי להראות את האביב בנורמנדי. זה לקח לי כשלושה חודשים. הסגר בעקבות המגפה לא הפריע לי. ציירתי ציור אחד בכל יום״ אומר הוקני המתגורר לבדו ורק שני אסיסטנטים מסייעים לו במה שנדרש.
בשנת 2018 נמכר פורטרט עצמי שלו משנת 1972 בלמעלה מתשעים מיליון דולר בניו יורק במכירה פומבית.
״אני אוהב בכל יום לצייר. ללמוד את הציור זה ללמוד להביט. מרבית האנשים אינם מביטים כלל. הם רק מעבירים את מבטם לוודא היכן הם מניחים את הרגליים. הצילום היום משעמם אותי. אני מאמין שהוא משעמם את רוב האנשים. לכן הציור אינו יכול למות. אנו זקוקים לציור היום יותר מתמיד.
פרי עבודתו מוצג בימים אלו בפריז.
דיוויד הוקני ידוע במיוחד בזכות ציורי הבריכות שלו בקליפורניה. מזה שנתיים בחר להתגורר בנורמנדי ולהתבונן במחזור הטבע.
פריחת עצי התפוח, בקתות עץ ושלכת. שלוש שנים לאחר רטרוספקטיבה חשובה במרכז פומפידו, בטייט ובמטרופוליטן, חוזר הוקני עם תערוכה של עבודות חדשות החוגגות את האביב בנורמנדי.
דמות מפתח של אומנות הפופ, מפורסם בזכות עבודותיו הססגוניות, האומן הבריטי שעד לא מזמן היה האמן העשיר ביותר שחי (עד אשר ג׳ף קונס עקף אותו) עזב את לוס אנג׳לס בכדי לחיות בכפר קטנטן בו התאהב לאחרונה.
שלושה ימים לאחר ביקור במקום, רכש בית. ״רציתי להראות את האביב בנורמנדי. זה לקח לי כשלושה חודשים. הסגר בעקבות המגפה לא הפריע לי. ציירתי ציור אחד בכל יום״ אומר הוקני המתגורר לבדו ורק שני אסיסטנטים מסייעים לו במה שנדרש.
בשנת 2018 נמכר פורטרט עצמי שלו משנת 1972 בלמעלה מתשעים מיליון דולר בניו יורק במכירה פומבית.
״אני אוהב בכל יום לצייר. ללמוד את הציור זה ללמוד להביט. מרבית האנשים אינם מביטים כלל. הם רק מעבירים את מבטם לוודא היכן הם מניחים את הרגליים. הצילום היום משעמם אותי. אני מאמין שהוא משעמם את רוב האנשים. לכן הציור אינו יכול למות. אנו זקוקים לציור היום יותר מתמיד.
פרי עבודתו מוצג בימים אלו בפריז.
דיוויד הוקני ידוע במיוחד בזכות ציורי הבריכות שלו בקליפורניה. מזה שנתיים בחר להתגורר בנורמנדי ולהתבונן במחזור הטבע.
פריחת עצי התפוח, בקתות עץ ושלכת. שלוש שנים לאחר רטרוספקטיבה חשובה במרכז פומפידו, בטייט ובמטרופוליטן, חוזר הוקני עם תערוכה של עבודות חדשות החוגגות את האביב בנורמנדי.
דמות מפתח של אומנות הפופ, מפורסם בזכות עבודותיו הססגוניות, האומן הבריטי שעד לא מזמן היה האמן העשיר ביותר שחי (עד אשר ג׳ף קונס עקף אותו) עזב את לוס אנג׳לס בכדי לחיות בכפר קטנטן בו התאהב לאחרונה.
שלושה ימים לאחר ביקור במקום, רכש בית. ״רציתי להראות את האביב בנורמנדי. זה לקח לי כשלושה חודשים. הסגר בעקבות המגפה לא הפריע לי. ציירתי ציור אחד בכל יום״ אומר הוקני המתגורר לבדו ורק שני אסיסטנטים מסייעים לו במה שנדרש.
בשנת 2018 נמכר פורטרט עצמי שלו משנת 1972 בלמעלה מתשעים מיליון דולר בניו יורק במכירה פומבית.
״אני אוהב בכל יום לצייר. ללמוד את הציור זה ללמוד להביט. מרבית האנשים אינם מביטים כלל. הם רק מעבירים את מבטם לוודא היכן הם מניחים את הרגליים. הצילום היום משעמם אותי. אני מאמין שהוא משעמם את רוב האנשים. לכן הציור אינו יכול למות. אנו זקוקים לציור היום יותר מתמיד.
פרי עבודתו מוצג בימים אלו בפריז.
בן מיינהארדט הוא אנימטור מזה 15 שנה. עבודותיו הוצגו בפסטיבלים החשובים בעולם בינהם אנסי באוסטרליה. מרכז עבודתו היא בסרטי אנימציה לפרסומות כמו לרשת המוזיקה אם-טי-וי, דיסני, טויוטה, ועוד. לאחרונה סרט עצמאי פרי ידיו זכה להיות בעמוד הראשון והמכובד של אתר וימאו. הסרט מעביר ביקורת חריפה על ימים אלו שכולנו חווים, בעזרת מטאפורה מאוד ישירה וברורה. לא לבעלי קיבה חלשה. אך מי ששרד את העולם עד היום, כנראה יתמודד ללא קושי גם עם סרטון קצר זה. צפיה נעימה.
בן מיינהארדט הוא אנימטור מזה 15 שנה. עבודותיו הוצגו בפסטיבלים החשובים בעולם בינהם אנסי באוסטרליה. מרכז עבודתו היא בסרטי אנימציה לפרסומות כמו לרשת המוזיקה אם-טי-וי, דיסני, טויוטה, ועוד. לאחרונה סרט עצמאי פרי ידיו זכה להיות בעמוד הראשון והמכובד של אתר וימאו. הסרט מעביר ביקורת חריפה על ימים אלו שכולנו חווים, בעזרת מטאפורה מאוד ישירה וברורה. לא לבעלי קיבה חלשה. אך מי ששרד את העולם עד היום, כנראה יתמודד ללא קושי גם עם סרטון קצר זה. צפיה נעימה.
בן מיינהארדט הוא אנימטור מזה 15 שנה. עבודותיו הוצגו בפסטיבלים החשובים בעולם בינהם אנסי באוסטרליה. מרכז עבודתו היא בסרטי אנימציה לפרסומות כמו לרשת המוזיקה אם-טי-וי, דיסני, טויוטה, ועוד. לאחרונה סרט עצמאי פרי ידיו זכה להיות בעמוד הראשון והמכובד של אתר וימאו. הסרט מעביר ביקורת חריפה על ימים אלו שכולנו חווים, בעזרת מטאפורה מאוד ישירה וברורה. לא לבעלי קיבה חלשה. אך מי ששרד את העולם עד היום, כנראה יתמודד ללא קושי גם עם סרטון קצר זה. צפיה נעימה.
בן מיינהארדט הוא אנימטור מזה 15 שנה. עבודותיו הוצגו בפסטיבלים החשובים בעולם בינהם אנסי באוסטרליה. מרכז עבודתו היא בסרטי אנימציה לפרסומות כמו לרשת המוזיקה אם-טי-וי, דיסני, טויוטה, ועוד. לאחרונה סרט עצמאי פרי ידיו זכה להיות בעמוד הראשון והמכובד של אתר וימאו. הסרט מעביר ביקורת חריפה על ימים אלו שכולנו חווים, בעזרת מטאפורה מאוד ישירה וברורה. לא לבעלי קיבה חלשה. אך מי ששרד את העולם עד היום, כנראה יתמודד ללא קושי גם עם סרטון קצר זה. צפיה נעימה.
יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.
קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.
בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״
עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.
קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.
מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.
יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.
קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.
בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״
עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.
קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.
מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.
יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.
קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.
בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״
עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.
קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.
מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.
יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.
קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.
בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״
עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.
קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.
מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.
נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.
הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.
נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.
מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.
אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.
נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.
הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.
נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.
מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.
אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.
נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.
הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.
נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.
מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.
אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.
נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.
הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.
נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.
מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.
אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.