ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
ג׳וזף רודריגז התחיל את מקצועו כנהג מונית בעיר ניו יורק בשנת 1977. לאחר שלוש שנים סוערות הצליח להיגמל ממתדון ולהרשם ללימודים באוניברסיטת ברוקלין. במהלך זמן זה המשיך לעבוד כנהג מונית ופגש אנשים שונים בכל יום, חלקם יוצאים ממועדוני סאדו מאזו וחלקם מלובי של בתי מלון מכובדים.
רודריגז צילם את החיים מהקצוות השונים של החברה במשך שש שנים תוך כדי התעלמות מהרקעים השונים מהם הגיעו. הצילומים מתבוננים בעין אמיצה, מתעדים את העוברים ושבים. הם נקבצו יחדיו תחת הכותרת ״הדמויות המתגוררות לצדך״.
צילומיו מחפשים את אלו הנמצאים בשולי החברה ומביאים מבט אנושי. מטרתו להביא לאור את אלו שאינם נראים. ג׳וזף נותן מקום של כבוד גם למחוסרי הדיור ולציפורי הלילה של הקהילות הפחות מקובלות בחברה. המגפות הפסיכולוגיות וההומופוביות היו בשיאן במהלך שנות עבודתו.
את עבודתו החל בכל יום בארבע לפנות בוקר לרוב ביציאות ממועדוני הדראג, סאדו מאזו והומואים בעיר. החיים החופשיים לכאורה בעיר בה הכל אפשרי עברו דרך דלתות רכבו. תחת העדשה נתקל פעמים רבות באלימות מילולית ופיזית שדאג לתעד גם אם החברה העדיפה להעלים עין.
המונית הפכה לכלי המספר סיפור. לרוב האנשים עצמם רצו לספר את סיפורם הנסתר מהעין. ג׳וזף דאג להקשיב לסיופרם בנוסף לצילומים אותם העביר במצלמתו. הצילומים בשחור לבן מעבירים מבט אישי כמו גם אנתרופולוגי. עבודתו נשארה בועטת גם ארבעים שנה לאחר שהדמויות חלפו אל מחוץ לעדשה.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
אם הבית משקף את מי שאנו - אז בתים של אומנים יהיו לבטח מעניינים במיוחד. ספר חדש בשם ״החיים פוגשים אומנות״ נכנס למגוריהם של האנשים היצירתיים ביותר, ופותח דלתות לבתים שבשלב זה או אחר היו מעונם של פסלים, ציירים, מוסיקאים וסופרים.
הסופר סאם לובל בחר 250 בתי מגורים המרתקים ביותר שעלה בידו לאתר. חלקם הפכו למוזיאונים וחלקם ממש לבתי מקדש. אם יש דבר משותף לכולם הוא שאין הם מחזקים את הדימוי של האמן המורעב, הבתים כולם מרהיבים, מרוהטים בצורה יוצאת דופן ומספרים סיפורים מרתקים.
ומבין הבתים הרבים נמצאים בתיהם של פוצ׳יני וצ׳ייקובסקי, אוטו וגנר, לואיס ארמסטרונג, פרידריך פון שילר, ז׳אן קוקטו, ועוד רבים. בצילום ביתו המסודר בסימטריה מופתית של פיטר פול רובנס.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
האדם מאז ומעולם נשא מבטו לרקיע, והביט בכוכבים ביראה, מרותק למראה גודלו הבלתי נתפס של היקום אל מול מקומו על האדמה.
אך כאשר מביט האדם מטה, הוא נתקל ביצורים הנפוצים ביותר, אלה המניעים את הכדור שלנו והחיים עליו, מושבות של בקטריות. הן נמצאות בכל פינה, על כל משטח ובכל יצור חי.
הדואליות של אדמה ושמיים, סופי ואין-סופי, ידוע ואינו ידוע היא הבסיס לסדרת צילומים מאת מארקו קסטלי. מבט המצלמה מופנה אל מושבות הבקטריות - ומציג אותן כמו פלנטות, כעולם אדיר מימדים, מלא בחיים ובהתרחשות כמו שאכן הוא.
המיקרו הופך למאקרו וחוזר חלילה. הקטן הופך לגדול, הסופי לאין-סופי, הנראה לבלתי נראה - עד אשר החושים עצמם מבולבלים בניסיון לתפוס במה הם מביטים.
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
לכבוד השנה החדשה בה כולנו תקווה להתחלה חדשה, נביא היום את הצילום הראשון בעולם שצולם במצלמה - או לפחות זה הכי עתיק ששרד עד ימינו. הוא צולם על ידי הממציא הצרפתי ניספור נייפס בשנת 1827 בסנט-לופ-דה-ורן, צרפת. בתמונה מצולמים מספר בניינים המקיפים את אחוזתו לה גראס בכפר בו הוא גר. הצילום נלקח מבעד חלון גבוה בביתו.
התמונה צולמה בעזרת קמרה אובסקורה על פלטת פיוטר. זמן החשיפה היה צריך להיות ארוך ביותר - ועל פי הצללים מאריכים שארך כ-8 שעות. היסטוריון צילום אחר ניסה לשחזר את התמונה ועל פי הערכתו העדשה היתה חשופה לשמש במשך מספר ימים!
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
דאנל מאנטלי צילמה במשך כעשור אמריקאים חוגגים את חג המולד, כמו שרק אמריקאים יודעים לחגוג.
בילדותה היתה המשפחה כולה נכנסת בכל שנה לרכב לעשות טיול ברחבי השכונה ולהביט בקישוטי הבתים המוארים לכבוד החגים באלפי נורות צבעוניות ושלל קישוטים. בעיתון המקומי פורסמה מפה היכן ללכת ולחזות במופעי אורות שונים. לרחובות עצמם שמות כמו מהאגדות - שדרת סוכריה על מקל, שדרת הכנסיה או שדרת הפינגווין. כל הבתים בכל רחוב מקושטים על פי אותו המוטיב הייחודי לכל רחוב ורחוב.
בעשר שנים האחרונות חזרה דאנל למסורת המשפחתית - רק בפעם הזו היא מצויידת עם מצלמה, ומתעניינת יותר באנשים המקשטים את הבתים מאשר באורות עצמם. בינתיים כיסתה כבר 12 מדינות שונות בפרויקט צילומי זה. ישנה קהילה שלמה של מטורפים לדבר המדברים על תאורות החג במשך כל השנה, ממציאים פטנטים חדשים לקראת החגים.
ההכנות לקישוטים אורכות חודשים רבים, ויש משפחות שעוברות לגור במגורים חלופיים במהלך החג כיוון שהבית עמוס עד אפס מקום בהפקה. פעמים רבות הקישוטים זולגים אל פנים הבית והעוברים ושווים מוזמנים להכנס כמו במוזיאון או אולי, בסיפור אגדה.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
מגזין וייס שלחו צלם לאוסטרליה. משימתו - לצלם עולם בו מתקיימים בני-אדם הנהנים מחייהם ללא מסכות, ללא ריחוק חברתי, בבתי קפה, או סתם ברחוב. ללא חשש.
בחיפוש אחר מפלט משלל המשברים התוקפים את הפלנטה בשנה האחרונה, אנשים רבים פונים לאחת מצורות הקיום העמידות ביותר בטבע - הפטריות. אחד מאלו שהקדיש את כל חייו לצורת קיום זו, הוא המוזיקאי ג׳ון קייג׳.
בזמן טיוליו ביערות היה מספק קייג׳ פטריות למסעדות במנהאטן כהכנסה נוספת מהצד, והפטריות הפכו לחלק מהותי מחייו. תהליך האיסוף הוא עדין ודורש זיהוי קפדני, הבנה ואינטואיציה. קייג׳ עצמו כמעט מת כאשר נגס פעם מזן רעיל במיוחד.
ככל שאתה מכיר יותר פטריות כך אתה מרגיש פחות בטוח בזיהוי שלהן, הוא מעיד. כל פטריה היא עצמה, זה חסר טעם לומר שאתה מבין בהן - הן מתחמקות מהבנה. רעיונות הם כמו פטריות, אומר ג׳ון על חוויותיו ביצירה, אתה מוצא אותם רק על ידי התבוננות, אי אפשר לבוא אליהם בצורה ישירה. ״לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שאשתעמם מהפטריה, אך אז כשלפתע אני רואה אחת מסתתרת בין העלים עם צורתה המושלמת - ראשי מסתחרר מחדש״.
בחיפוש אחר מפלט משלל המשברים התוקפים את הפלנטה בשנה האחרונה, אנשים רבים פונים לאחת מצורות הקיום העמידות ביותר בטבע - הפטריות. אחד מאלו שהקדיש את כל חייו לצורת קיום זו, הוא המוזיקאי ג׳ון קייג׳.
בזמן טיוליו ביערות היה מספק קייג׳ פטריות למסעדות במנהאטן כהכנסה נוספת מהצד, והפטריות הפכו לחלק מהותי מחייו. תהליך האיסוף הוא עדין ודורש זיהוי קפדני, הבנה ואינטואיציה. קייג׳ עצמו כמעט מת כאשר נגס פעם מזן רעיל במיוחד.
ככל שאתה מכיר יותר פטריות כך אתה מרגיש פחות בטוח בזיהוי שלהן, הוא מעיד. כל פטריה היא עצמה, זה חסר טעם לומר שאתה מבין בהן - הן מתחמקות מהבנה. רעיונות הם כמו פטריות, אומר ג׳ון על חוויותיו ביצירה, אתה מוצא אותם רק על ידי התבוננות, אי אפשר לבוא אליהם בצורה ישירה. ״לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שאשתעמם מהפטריה, אך אז כשלפתע אני רואה אחת מסתתרת בין העלים עם צורתה המושלמת - ראשי מסתחרר מחדש״.
בחיפוש אחר מפלט משלל המשברים התוקפים את הפלנטה בשנה האחרונה, אנשים רבים פונים לאחת מצורות הקיום העמידות ביותר בטבע - הפטריות. אחד מאלו שהקדיש את כל חייו לצורת קיום זו, הוא המוזיקאי ג׳ון קייג׳.
בזמן טיוליו ביערות היה מספק קייג׳ פטריות למסעדות במנהאטן כהכנסה נוספת מהצד, והפטריות הפכו לחלק מהותי מחייו. תהליך האיסוף הוא עדין ודורש זיהוי קפדני, הבנה ואינטואיציה. קייג׳ עצמו כמעט מת כאשר נגס פעם מזן רעיל במיוחד.
ככל שאתה מכיר יותר פטריות כך אתה מרגיש פחות בטוח בזיהוי שלהן, הוא מעיד. כל פטריה היא עצמה, זה חסר טעם לומר שאתה מבין בהן - הן מתחמקות מהבנה. רעיונות הם כמו פטריות, אומר ג׳ון על חוויותיו ביצירה, אתה מוצא אותם רק על ידי התבוננות, אי אפשר לבוא אליהם בצורה ישירה. ״לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שאשתעמם מהפטריה, אך אז כשלפתע אני רואה אחת מסתתרת בין העלים עם צורתה המושלמת - ראשי מסתחרר מחדש״.
בחיפוש אחר מפלט משלל המשברים התוקפים את הפלנטה בשנה האחרונה, אנשים רבים פונים לאחת מצורות הקיום העמידות ביותר בטבע - הפטריות. אחד מאלו שהקדיש את כל חייו לצורת קיום זו, הוא המוזיקאי ג׳ון קייג׳.
בזמן טיוליו ביערות היה מספק קייג׳ פטריות למסעדות במנהאטן כהכנסה נוספת מהצד, והפטריות הפכו לחלק מהותי מחייו. תהליך האיסוף הוא עדין ודורש זיהוי קפדני, הבנה ואינטואיציה. קייג׳ עצמו כמעט מת כאשר נגס פעם מזן רעיל במיוחד.
ככל שאתה מכיר יותר פטריות כך אתה מרגיש פחות בטוח בזיהוי שלהן, הוא מעיד. כל פטריה היא עצמה, זה חסר טעם לומר שאתה מבין בהן - הן מתחמקות מהבנה. רעיונות הם כמו פטריות, אומר ג׳ון על חוויותיו ביצירה, אתה מוצא אותם רק על ידי התבוננות, אי אפשר לבוא אליהם בצורה ישירה. ״לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שאשתעמם מהפטריה, אך אז כשלפתע אני רואה אחת מסתתרת בין העלים עם צורתה המושלמת - ראשי מסתחרר מחדש״.
אדוארד הנרי ווסטון נולד בשנת 1886 באילינוי ארצות הברית. את מרבית ילדותו העביר בשיקגו. את המצלמה הראשונה שלו קיבל במתנה מאביו כאשר היה בן 16, איתה צילם את הפארקים בעיר ואת החווה של דודתו. בשנת 1901 פורסמה עבודתו הראשונה ומיד עבר ווסטון לקליפורניה לחפש את דרכו כצלם. הוא עשה דרכו מדלת לדלת, מציע לצלם ילדים, חיות מחמד ולוויות. לאחר שנים ספורות הבין את הצורך בלימודים פורמלים וחזר ללמוד צילום בעיר הולדתו.
אדוארד ניחן ביכולות יוצאות דופן לתאורה והעמדה. במהרה הצליח לפתוח סטודיו משלו משם עבד במשך עשרות שנים, וזכה בפרסים רבים. בשנת 1922 יצא ווסטון לצלם מפעל פלדה ושינה את מוקד עבודתו לצילומים אבסטרקטים עם חדות יוצאת דופן לפרטים. ״המצלמה צריכה לתעד את החיים, להציג כל פרט של הדבר עצמו, אם תהיה זו מתכת מבריקה או בשר מפעם״ אמר אדוארד.
ווסטון עבד עם צלמים ואומנים רבים שנשאו אליו עיניים ביניהם ג׳אורג׳יה אוקיף, אלפרד סטיגליץ, פול סטאנד, דייגו ריביירה, אנסל אדאמס ועוד.
עבודותיו המפורסמות ביותר נעשו בין השנים 1927 ל-1930 בהם צילם צורות מהטבע, תקריבים, עירום ונוף - וכולם דומים זה לזה. הטקסטורות העשירות של תקריבים המציגים כרוב, פלפל וצדפות זכו למעמד של יצירות מופת פיסוליות.
אדוארד הנרי ווסטון נולד בשנת 1886 באילינוי ארצות הברית. את מרבית ילדותו העביר בשיקגו. את המצלמה הראשונה שלו קיבל במתנה מאביו כאשר היה בן 16, איתה צילם את הפארקים בעיר ואת החווה של דודתו. בשנת 1901 פורסמה עבודתו הראשונה ומיד עבר ווסטון לקליפורניה לחפש את דרכו כצלם. הוא עשה דרכו מדלת לדלת, מציע לצלם ילדים, חיות מחמד ולוויות. לאחר שנים ספורות הבין את הצורך בלימודים פורמלים וחזר ללמוד צילום בעיר הולדתו.
אדוארד ניחן ביכולות יוצאות דופן לתאורה והעמדה. במהרה הצליח לפתוח סטודיו משלו משם עבד במשך עשרות שנים, וזכה בפרסים רבים. בשנת 1922 יצא ווסטון לצלם מפעל פלדה ושינה את מוקד עבודתו לצילומים אבסטרקטים עם חדות יוצאת דופן לפרטים. ״המצלמה צריכה לתעד את החיים, להציג כל פרט של הדבר עצמו, אם תהיה זו מתכת מבריקה או בשר מפעם״ אמר אדוארד.
ווסטון עבד עם צלמים ואומנים רבים שנשאו אליו עיניים ביניהם ג׳אורג׳יה אוקיף, אלפרד סטיגליץ, פול סטאנד, דייגו ריביירה, אנסל אדאמס ועוד.
עבודותיו המפורסמות ביותר נעשו בין השנים 1927 ל-1930 בהם צילם צורות מהטבע, תקריבים, עירום ונוף - וכולם דומים זה לזה. הטקסטורות העשירות של תקריבים המציגים כרוב, פלפל וצדפות זכו למעמד של יצירות מופת פיסוליות.
אדוארד הנרי ווסטון נולד בשנת 1886 באילינוי ארצות הברית. את מרבית ילדותו העביר בשיקגו. את המצלמה הראשונה שלו קיבל במתנה מאביו כאשר היה בן 16, איתה צילם את הפארקים בעיר ואת החווה של דודתו. בשנת 1901 פורסמה עבודתו הראשונה ומיד עבר ווסטון לקליפורניה לחפש את דרכו כצלם. הוא עשה דרכו מדלת לדלת, מציע לצלם ילדים, חיות מחמד ולוויות. לאחר שנים ספורות הבין את הצורך בלימודים פורמלים וחזר ללמוד צילום בעיר הולדתו.
אדוארד ניחן ביכולות יוצאות דופן לתאורה והעמדה. במהרה הצליח לפתוח סטודיו משלו משם עבד במשך עשרות שנים, וזכה בפרסים רבים. בשנת 1922 יצא ווסטון לצלם מפעל פלדה ושינה את מוקד עבודתו לצילומים אבסטרקטים עם חדות יוצאת דופן לפרטים. ״המצלמה צריכה לתעד את החיים, להציג כל פרט של הדבר עצמו, אם תהיה זו מתכת מבריקה או בשר מפעם״ אמר אדוארד.
ווסטון עבד עם צלמים ואומנים רבים שנשאו אליו עיניים ביניהם ג׳אורג׳יה אוקיף, אלפרד סטיגליץ, פול סטאנד, דייגו ריביירה, אנסל אדאמס ועוד.
עבודותיו המפורסמות ביותר נעשו בין השנים 1927 ל-1930 בהם צילם צורות מהטבע, תקריבים, עירום ונוף - וכולם דומים זה לזה. הטקסטורות העשירות של תקריבים המציגים כרוב, פלפל וצדפות זכו למעמד של יצירות מופת פיסוליות.
אדוארד הנרי ווסטון נולד בשנת 1886 באילינוי ארצות הברית. את מרבית ילדותו העביר בשיקגו. את המצלמה הראשונה שלו קיבל במתנה מאביו כאשר היה בן 16, איתה צילם את הפארקים בעיר ואת החווה של דודתו. בשנת 1901 פורסמה עבודתו הראשונה ומיד עבר ווסטון לקליפורניה לחפש את דרכו כצלם. הוא עשה דרכו מדלת לדלת, מציע לצלם ילדים, חיות מחמד ולוויות. לאחר שנים ספורות הבין את הצורך בלימודים פורמלים וחזר ללמוד צילום בעיר הולדתו.
אדוארד ניחן ביכולות יוצאות דופן לתאורה והעמדה. במהרה הצליח לפתוח סטודיו משלו משם עבד במשך עשרות שנים, וזכה בפרסים רבים. בשנת 1922 יצא ווסטון לצלם מפעל פלדה ושינה את מוקד עבודתו לצילומים אבסטרקטים עם חדות יוצאת דופן לפרטים. ״המצלמה צריכה לתעד את החיים, להציג כל פרט של הדבר עצמו, אם תהיה זו מתכת מבריקה או בשר מפעם״ אמר אדוארד.
ווסטון עבד עם צלמים ואומנים רבים שנשאו אליו עיניים ביניהם ג׳אורג׳יה אוקיף, אלפרד סטיגליץ, פול סטאנד, דייגו ריביירה, אנסל אדאמס ועוד.
עבודותיו המפורסמות ביותר נעשו בין השנים 1927 ל-1930 בהם צילם צורות מהטבע, תקריבים, עירום ונוף - וכולם דומים זה לזה. הטקסטורות העשירות של תקריבים המציגים כרוב, פלפל וצדפות זכו למעמד של יצירות מופת פיסוליות.
תחילת עידן הקולנוע התרחש בסוף המאה ב-19 באירופה ובארצות הברית ובמהרה חלש על כל העולם. סרטים רבים צולמו רק מתוך ההתרגשות מהטכנולוגיה החדשה. רבים מהם נשמרו בארכיונים של לומייר ומוזיאון ״איי״. עורך יוטיוב לקח על עצמו בעזרת תכנת בינה מלאכותית לצבוע מקבץ של צילומים נדירים מערים שונות לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.
הסרטים מהווים חריץ הצצה להיסטוריה, כולם נראים כה זהה ועם זאת שונה בצורה בלתי נתפסת. ואולי הפרט הבולט מכל - כולם חובשים כובעים, ומשתמשים בהם ככלי תקשורת לומר שלום, להביע שמחה או לעורר אהדה.
רשימת הערים בסרטון:
שער יפו בירושלים
בוהמיה, צ׳כיה
נמל באיטליה
מוסקבה
טוקיו
לונדון
סקוטלנד
מלבורן
ג׳נבה
ניו יורק
ברוקלין
ברלין
מילאן
ונציה
פריז
האג
ליון
צפיה מהנה
תחילת עידן הקולנוע התרחש בסוף המאה ב-19 באירופה ובארצות הברית ובמהרה חלש על כל העולם. סרטים רבים צולמו רק מתוך ההתרגשות מהטכנולוגיה החדשה. רבים מהם נשמרו בארכיונים של לומייר ומוזיאון ״איי״. עורך יוטיוב לקח על עצמו בעזרת תכנת בינה מלאכותית לצבוע מקבץ של צילומים נדירים מערים שונות לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.
הסרטים מהווים חריץ הצצה להיסטוריה, כולם נראים כה זהה ועם זאת שונה בצורה בלתי נתפסת. ואולי הפרט הבולט מכל - כולם חובשים כובעים, ומשתמשים בהם ככלי תקשורת לומר שלום, להביע שמחה או לעורר אהדה.
רשימת הערים בסרטון:
שער יפו בירושלים
בוהמיה, צ׳כיה
נמל באיטליה
מוסקבה
טוקיו
לונדון
סקוטלנד
מלבורן
ג׳נבה
ניו יורק
ברוקלין
ברלין
מילאן
ונציה
פריז
האג
ליון
צפיה מהנה
תחילת עידן הקולנוע התרחש בסוף המאה ב-19 באירופה ובארצות הברית ובמהרה חלש על כל העולם. סרטים רבים צולמו רק מתוך ההתרגשות מהטכנולוגיה החדשה. רבים מהם נשמרו בארכיונים של לומייר ומוזיאון ״איי״. עורך יוטיוב לקח על עצמו בעזרת תכנת בינה מלאכותית לצבוע מקבץ של צילומים נדירים מערים שונות לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.
הסרטים מהווים חריץ הצצה להיסטוריה, כולם נראים כה זהה ועם זאת שונה בצורה בלתי נתפסת. ואולי הפרט הבולט מכל - כולם חובשים כובעים, ומשתמשים בהם ככלי תקשורת לומר שלום, להביע שמחה או לעורר אהדה.
רשימת הערים בסרטון:
שער יפו בירושלים
בוהמיה, צ׳כיה
נמל באיטליה
מוסקבה
טוקיו
לונדון
סקוטלנד
מלבורן
ג׳נבה
ניו יורק
ברוקלין
ברלין
מילאן
ונציה
פריז
האג
ליון
צפיה מהנה
תחילת עידן הקולנוע התרחש בסוף המאה ב-19 באירופה ובארצות הברית ובמהרה חלש על כל העולם. סרטים רבים צולמו רק מתוך ההתרגשות מהטכנולוגיה החדשה. רבים מהם נשמרו בארכיונים של לומייר ומוזיאון ״איי״. עורך יוטיוב לקח על עצמו בעזרת תכנת בינה מלאכותית לצבוע מקבץ של צילומים נדירים מערים שונות לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.
הסרטים מהווים חריץ הצצה להיסטוריה, כולם נראים כה זהה ועם זאת שונה בצורה בלתי נתפסת. ואולי הפרט הבולט מכל - כולם חובשים כובעים, ומשתמשים בהם ככלי תקשורת לומר שלום, להביע שמחה או לעורר אהדה.
רשימת הערים בסרטון:
שער יפו בירושלים
בוהמיה, צ׳כיה
נמל באיטליה
מוסקבה
טוקיו
לונדון
סקוטלנד
מלבורן
ג׳נבה
ניו יורק
ברוקלין
ברלין
מילאן
ונציה
פריז
האג
ליון
צפיה מהנה
סרטון אנימציה קצר שיצא לרגל יום האיידס הבין-לאומי וזכה לביקורות נלהבות ופרסים רבים במספר פסטיבלים.
אני מדמם מספר את סיפורו האישי והביוגרפי של קהיו דרוצ׳י, חולה איידס המתמודד עם הרגשות המעורבים כחולה איידס. הסרט נעשה כחלק מתהליך טרפיוטי של חברו של קביו, טיאגו מינמיסאווה. העלילה סובבת בעיקר את ההתמודדות של קהיו עם הסטיגמה של החברה והפחד שלו עצמו מהוירוס.
הסרט מתחיל במשפט ״חשבתי שכבר אהיה מת עכשיו״. הסרט אורך כ-7 דקות ועובר דרך מחשבות שונות בראשו של קהיו. הבדידות שנכפית עליו מהסביבה המבוהלת גורמת לו להרגיש כאילו הוא עצמו וירוס הרסני - ומעלה שאלה נוקבת על תפיסות הצופה את אלה שחולים סביבו.
ציורו של הירונימוס בוש ״גינת התענוגות הארציות״ מלווה את הסרטון כמסע של המספר העובר דרך מדורי גיהנום וגן-עדן.
את הסרט מקריין בקולו שלו קהיו.
סרטון אנימציה קצר שיצא לרגל יום האיידס הבין-לאומי וזכה לביקורות נלהבות ופרסים רבים במספר פסטיבלים.
אני מדמם מספר את סיפורו האישי והביוגרפי של קהיו דרוצ׳י, חולה איידס המתמודד עם הרגשות המעורבים כחולה איידס. הסרט נעשה כחלק מתהליך טרפיוטי של חברו של קביו, טיאגו מינמיסאווה. העלילה סובבת בעיקר את ההתמודדות של קהיו עם הסטיגמה של החברה והפחד שלו עצמו מהוירוס.
הסרט מתחיל במשפט ״חשבתי שכבר אהיה מת עכשיו״. הסרט אורך כ-7 דקות ועובר דרך מחשבות שונות בראשו של קהיו. הבדידות שנכפית עליו מהסביבה המבוהלת גורמת לו להרגיש כאילו הוא עצמו וירוס הרסני - ומעלה שאלה נוקבת על תפיסות הצופה את אלה שחולים סביבו.
ציורו של הירונימוס בוש ״גינת התענוגות הארציות״ מלווה את הסרטון כמסע של המספר העובר דרך מדורי גיהנום וגן-עדן.
את הסרט מקריין בקולו שלו קהיו.
סרטון אנימציה קצר שיצא לרגל יום האיידס הבין-לאומי וזכה לביקורות נלהבות ופרסים רבים במספר פסטיבלים.
אני מדמם מספר את סיפורו האישי והביוגרפי של קהיו דרוצ׳י, חולה איידס המתמודד עם הרגשות המעורבים כחולה איידס. הסרט נעשה כחלק מתהליך טרפיוטי של חברו של קביו, טיאגו מינמיסאווה. העלילה סובבת בעיקר את ההתמודדות של קהיו עם הסטיגמה של החברה והפחד שלו עצמו מהוירוס.
הסרט מתחיל במשפט ״חשבתי שכבר אהיה מת עכשיו״. הסרט אורך כ-7 דקות ועובר דרך מחשבות שונות בראשו של קהיו. הבדידות שנכפית עליו מהסביבה המבוהלת גורמת לו להרגיש כאילו הוא עצמו וירוס הרסני - ומעלה שאלה נוקבת על תפיסות הצופה את אלה שחולים סביבו.
ציורו של הירונימוס בוש ״גינת התענוגות הארציות״ מלווה את הסרטון כמסע של המספר העובר דרך מדורי גיהנום וגן-עדן.
את הסרט מקריין בקולו שלו קהיו.
סרטון אנימציה קצר שיצא לרגל יום האיידס הבין-לאומי וזכה לביקורות נלהבות ופרסים רבים במספר פסטיבלים.
אני מדמם מספר את סיפורו האישי והביוגרפי של קהיו דרוצ׳י, חולה איידס המתמודד עם הרגשות המעורבים כחולה איידס. הסרט נעשה כחלק מתהליך טרפיוטי של חברו של קביו, טיאגו מינמיסאווה. העלילה סובבת בעיקר את ההתמודדות של קהיו עם הסטיגמה של החברה והפחד שלו עצמו מהוירוס.
הסרט מתחיל במשפט ״חשבתי שכבר אהיה מת עכשיו״. הסרט אורך כ-7 דקות ועובר דרך מחשבות שונות בראשו של קהיו. הבדידות שנכפית עליו מהסביבה המבוהלת גורמת לו להרגיש כאילו הוא עצמו וירוס הרסני - ומעלה שאלה נוקבת על תפיסות הצופה את אלה שחולים סביבו.
ציורו של הירונימוס בוש ״גינת התענוגות הארציות״ מלווה את הסרטון כמסע של המספר העובר דרך מדורי גיהנום וגן-עדן.
את הסרט מקריין בקולו שלו קהיו.