hand scribbling

ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

המתחזה
ריקי שחם רביצקי

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

המתחזה מאת ריקי שחם

המתחזה

ריקי שחם רביצקי

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

ריקי שחם רביצקי

המתחזה

ריקי שחם רביצקי

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

next song
תרפיה באמצעות צילום
ריקי שחם רביצקי

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

תרפיה באמצעות צילום מאת ריקי שחם

תרפיה באמצעות צילום

ריקי שחם רביצקי

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

ריקי שחם רביצקי

תרפיה באמצעות צילום

ריקי שחם רביצקי

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

next song
האמת על חיי השקר של הפסיכופט
ריקי שחם רביצקי

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

האמת על חיי השקר של הפסיכופט מאת ריקי שחם

האמת על חיי השקר של הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

ריקי שחם רביצקי

האמת על חיי השקר של הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

next song
הרוע - המניע את הפסיכופט
ריקי שחם רביצקי

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

הרוע - המניע את הפסיכופט מאת ריקי שחם

הרוע - המניע את הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

ריקי שחם רביצקי

הרוע - המניע את הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

next song
קרמשניצה וביו אנרגיה
ריקי שחם רביצקי

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

קרמשניצה וביו אנרגיה  מאת ריקי שחם

קרמשניצה וביו אנרגיה

ריקי שחם רביצקי

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

ריקי שחם רביצקי

קרמשניצה וביו אנרגיה

ריקי שחם רביצקי

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

next song
מחצית החיים – פרידריך הלדרלין
ריקי שחם רביצקי

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין מאת ריקי שחם

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין

ריקי שחם רביצקי

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

ריקי שחם רביצקי

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין

ריקי שחם רביצקי

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

next song
פריס
ריקי שחם רביצקי

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

פריס מאת ריקי שחם

פריס

ריקי שחם רביצקי

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

ריקי שחם רביצקי

פריס

ריקי שחם רביצקי

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

next song
לילית
ריקי שחם רביצקי

אשה אחת מנסה להשתקף דרך נשמתי.
חושבת,במותי תקבל את רוחי.
חושבת,מותי יסיר את האיום של העיניים שרואות ויודעות את סוד עוותי חייה.
והיא רוצה במותי.
אשה אחת,חושבת,שבמותי,תוכל
לקבל את כסות נשמתי וללבוש
אותו ככסותה היא.
הייתכן?
כל שתעשה,
גופה הרקוב לא יוכל להכיל
את כסות הוויתי.
רקבון זקוק למלבושי שואה.
ואני משוחררת לי בתוך היש
מטיילת על גדות הסיין.

לילית מאת ריקי שחם

לילית

ריקי שחם רביצקי

אשה אחת מנסה להשתקף דרך נשמתי.
חושבת,במותי תקבל את רוחי.
חושבת,מותי יסיר את האיום של העיניים שרואות ויודעות את סוד עוותי חייה.
והיא רוצה במותי.
אשה אחת,חושבת,שבמותי,תוכל
לקבל את כסות נשמתי וללבוש
אותו ככסותה היא.
הייתכן?
כל שתעשה,
גופה הרקוב לא יוכל להכיל
את כסות הוויתי.
רקבון זקוק למלבושי שואה.
ואני משוחררת לי בתוך היש
מטיילת על גדות הסיין.

אשה אחת מנסה להשתקף דרך נשמתי.
חושבת,במותי תקבל את רוחי.
חושבת,מותי יסיר את האיום של העיניים שרואות ויודעות את סוד עוותי חייה.
והיא רוצה במותי.
אשה אחת,חושבת,שבמותי,תוכל
לקבל את כסות נשמתי וללבוש
אותו ככסותה היא.
הייתכן?
כל שתעשה,
גופה הרקוב לא יוכל להכיל
את כסות הוויתי.
רקבון זקוק למלבושי שואה.
ואני משוחררת לי בתוך היש
מטיילת על גדות הסיין.

ריקי שחם רביצקי

לילית

ריקי שחם רביצקי

אשה אחת מנסה להשתקף דרך נשמתי.
חושבת,במותי תקבל את רוחי.
חושבת,מותי יסיר את האיום של העיניים שרואות ויודעות את סוד עוותי חייה.
והיא רוצה במותי.
אשה אחת,חושבת,שבמותי,תוכל
לקבל את כסות נשמתי וללבוש
אותו ככסותה היא.
הייתכן?
כל שתעשה,
גופה הרקוב לא יוכל להכיל
את כסות הוויתי.
רקבון זקוק למלבושי שואה.
ואני משוחררת לי בתוך היש
מטיילת על גדות הסיין.

next song
המשתה
ריקי שחם רביצקי

פריס. קפה בבוסי. אני שותה בירה ויודעת שאני פה ואני חלק ממה שקורה פה. ואני עכשיו העיר הזאת והיא שלי. ואני נחשפת לפנים שלי מתוך הריקנות שנכפתה עלי מעולם אחר. ורקבון התודעה הוא נחלתו של הרוע.
והשממון נוצר בבית גידול של הכרה רקובה, של גנגרנה בתודעה ושל סרחון של קיום.
ואני עם בירה ופריס שרות שיר של דיאלקטיקה פשוטה וסוקרטס מחזיק לנו את אש התמיד והוא ואני והעיר הולכים לנו לקנות עוד בקבוק של וויסקי בחנות ממול כמנחת אלים.

המשתה מאת ריקי שחם

המשתה

ריקי שחם רביצקי

פריס. קפה בבוסי. אני שותה בירה ויודעת שאני פה ואני חלק ממה שקורה פה. ואני עכשיו העיר הזאת והיא שלי. ואני נחשפת לפנים שלי מתוך הריקנות שנכפתה עלי מעולם אחר. ורקבון התודעה הוא נחלתו של הרוע.
והשממון נוצר בבית גידול של הכרה רקובה, של גנגרנה בתודעה ושל סרחון של קיום.
ואני עם בירה ופריס שרות שיר של דיאלקטיקה פשוטה וסוקרטס מחזיק לנו את אש התמיד והוא ואני והעיר הולכים לנו לקנות עוד בקבוק של וויסקי בחנות ממול כמנחת אלים.

פריס. קפה בבוסי. אני שותה בירה ויודעת שאני פה ואני חלק ממה שקורה פה. ואני עכשיו העיר הזאת והיא שלי. ואני נחשפת לפנים שלי מתוך הריקנות שנכפתה עלי מעולם אחר. ורקבון התודעה הוא נחלתו של הרוע.
והשממון נוצר בבית גידול של הכרה רקובה, של גנגרנה בתודעה ושל סרחון של קיום.
ואני עם בירה ופריס שרות שיר של דיאלקטיקה פשוטה וסוקרטס מחזיק לנו את אש התמיד והוא ואני והעיר הולכים לנו לקנות עוד בקבוק של וויסקי בחנות ממול כמנחת אלים.

ריקי שחם רביצקי

המשתה

ריקי שחם רביצקי

פריס. קפה בבוסי. אני שותה בירה ויודעת שאני פה ואני חלק ממה שקורה פה. ואני עכשיו העיר הזאת והיא שלי. ואני נחשפת לפנים שלי מתוך הריקנות שנכפתה עלי מעולם אחר. ורקבון התודעה הוא נחלתו של הרוע.
והשממון נוצר בבית גידול של הכרה רקובה, של גנגרנה בתודעה ושל סרחון של קיום.
ואני עם בירה ופריס שרות שיר של דיאלקטיקה פשוטה וסוקרטס מחזיק לנו את אש התמיד והוא ואני והעיר הולכים לנו לקנות עוד בקבוק של וויסקי בחנות ממול כמנחת אלים.

next song
איתו על הגשר
ריקי שחם רביצקי

פריס. סוף החורף?
אולי התחלה של משהו שאיני יודעת מה הוא.
ואולי הטרוף יימצא לו מקום של נחמה בגני לוקסמבורג.
ואולי הדמויות הדמוניות ימצאו את מקומם בביבים של המטרו
וימוגו עם חריקת הבלמים של הרכבות התחתיות שנוסעות מהמרכז לפרברים,
מהפרברים למרכז.
ואני על הגשר ויודעת על עוד אחד לפחות שעמד על הגשר והיה נואש.
ואני עייפתי מלחיות את האחת הלא מוכרת
פרי דמיון מעוות של דמון מעווותת.
פריס משנה את הטעם.
לפחות חושבת על יין הבורגון שאני הולכת לשתות
על אותו הגשר שהוא עמד
ויאושו גרם לו לעשות את מה שעשה.
היין מרכך את הנפש
ונותן לשכוח לרגע את האחת שנוצרה במוחה של נשמה חולה.

איתו על הגשר מאת ריקי שחם

איתו על הגשר

ריקי שחם רביצקי

פריס. סוף החורף?
אולי התחלה של משהו שאיני יודעת מה הוא.
ואולי הטרוף יימצא לו מקום של נחמה בגני לוקסמבורג.
ואולי הדמויות הדמוניות ימצאו את מקומם בביבים של המטרו
וימוגו עם חריקת הבלמים של הרכבות התחתיות שנוסעות מהמרכז לפרברים,
מהפרברים למרכז.
ואני על הגשר ויודעת על עוד אחד לפחות שעמד על הגשר והיה נואש.
ואני עייפתי מלחיות את האחת הלא מוכרת
פרי דמיון מעוות של דמון מעווותת.
פריס משנה את הטעם.
לפחות חושבת על יין הבורגון שאני הולכת לשתות
על אותו הגשר שהוא עמד
ויאושו גרם לו לעשות את מה שעשה.
היין מרכך את הנפש
ונותן לשכוח לרגע את האחת שנוצרה במוחה של נשמה חולה.

פריס. סוף החורף?
אולי התחלה של משהו שאיני יודעת מה הוא.
ואולי הטרוף יימצא לו מקום של נחמה בגני לוקסמבורג.
ואולי הדמויות הדמוניות ימצאו את מקומם בביבים של המטרו
וימוגו עם חריקת הבלמים של הרכבות התחתיות שנוסעות מהמרכז לפרברים,
מהפרברים למרכז.
ואני על הגשר ויודעת על עוד אחד לפחות שעמד על הגשר והיה נואש.
ואני עייפתי מלחיות את האחת הלא מוכרת
פרי דמיון מעוות של דמון מעווותת.
פריס משנה את הטעם.
לפחות חושבת על יין הבורגון שאני הולכת לשתות
על אותו הגשר שהוא עמד
ויאושו גרם לו לעשות את מה שעשה.
היין מרכך את הנפש
ונותן לשכוח לרגע את האחת שנוצרה במוחה של נשמה חולה.

ריקי שחם רביצקי

איתו על הגשר

ריקי שחם רביצקי

פריס. סוף החורף?
אולי התחלה של משהו שאיני יודעת מה הוא.
ואולי הטרוף יימצא לו מקום של נחמה בגני לוקסמבורג.
ואולי הדמויות הדמוניות ימצאו את מקומם בביבים של המטרו
וימוגו עם חריקת הבלמים של הרכבות התחתיות שנוסעות מהמרכז לפרברים,
מהפרברים למרכז.
ואני על הגשר ויודעת על עוד אחד לפחות שעמד על הגשר והיה נואש.
ואני עייפתי מלחיות את האחת הלא מוכרת
פרי דמיון מעוות של דמון מעווותת.
פריס משנה את הטעם.
לפחות חושבת על יין הבורגון שאני הולכת לשתות
על אותו הגשר שהוא עמד
ויאושו גרם לו לעשות את מה שעשה.
היין מרכך את הנפש
ונותן לשכוח לרגע את האחת שנוצרה במוחה של נשמה חולה.

next song