ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

בחיפוש אחר מפלט משלל המשברים התוקפים את הפלנטה בשנה האחרונה, אנשים רבים פונים לאחת מצורות הקיום העמידות ביותר בטבע - הפטריות. אחד מאלו שהקדיש את כל חייו לצורת קיום זו, הוא המוזיקאי ג׳ון קייג׳.

בזמן טיוליו ביערות היה מספק קייג׳ פטריות למסעדות במנהאטן כהכנסה נוספת מהצד, והפטריות הפכו לחלק מהותי מחייו. תהליך האיסוף הוא עדין ודורש זיהוי קפדני, הבנה ואינטואיציה. קייג׳ עצמו כמעט מת כאשר נגס פעם מזן רעיל במיוחד.

ככל שאתה מכיר יותר פטריות כך אתה מרגיש פחות בטוח בזיהוי שלהן, הוא מעיד. כל פטריה היא עצמה, זה חסר טעם לומר שאתה מבין בהן - הן מתחמקות מהבנה. רעיונות הם כמו פטריות, אומר ג׳ון על חוויותיו ביצירה, אתה מוצא אותם רק על ידי התבוננות, אי אפשר לבוא אליהם בצורה ישירה. ״לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שאשתעמם מהפטריה, אך אז כשלפתע אני רואה אחת מסתתרת בין העלים עם צורתה המושלמת - ראשי מסתחרר מחדש״.

אדוארד הנרי ווסטון נולד בשנת 1886 באילינוי ארצות הברית. את מרבית ילדותו העביר בשיקגו. את המצלמה הראשונה שלו קיבל במתנה מאביו כאשר היה בן 16, איתה צילם את הפארקים בעיר ואת החווה של דודתו. בשנת 1901 פורסמה עבודתו הראשונה ומיד עבר ווסטון לקליפורניה לחפש את דרכו כצלם. הוא עשה דרכו מדלת לדלת, מציע לצלם ילדים, חיות מחמד ולוויות. לאחר שנים ספורות הבין את הצורך בלימודים פורמלים וחזר ללמוד צילום בעיר הולדתו.

אדוארד ניחן ביכולות יוצאות דופן לתאורה והעמדה. במהרה הצליח לפתוח סטודיו משלו משם עבד במשך עשרות שנים, וזכה בפרסים רבים. בשנת 1922 יצא ווסטון לצלם מפעל פלדה ושינה את מוקד עבודתו לצילומים אבסטרקטים עם חדות יוצאת דופן לפרטים. ״המצלמה צריכה לתעד את החיים, להציג כל פרט של הדבר עצמו, אם תהיה זו מתכת מבריקה או בשר מפעם״ אמר אדוארד.

ווסטון עבד עם צלמים ואומנים רבים שנשאו אליו עיניים ביניהם ג׳אורג׳יה אוקיף, אלפרד סטיגליץ, פול סטאנד, דייגו ריביירה, אנסל אדאמס ועוד.

עבודותיו המפורסמות ביותר נעשו בין השנים 1927 ל-1930 בהם צילם צורות מהטבע, תקריבים, עירום ונוף - וכולם דומים זה לזה. הטקסטורות העשירות של תקריבים המציגים כרוב, פלפל וצדפות זכו למעמד של יצירות מופת פיסוליות.

הצלמת מארי אלן מארק צילמה הכל מסרטים של פליני ועד קרקסים. עבודותיה מתעדות את הפואטי והאבסורד, פעמים רבות באותו הצילום - ומעניקות מבט שאינו שכיח בחברה. כמו כן עבדה מארי בצמידות עם בעלה, הבימאי מרטין בל, בכדי להפיק מבספר סרטים דוקומנטרים הנוגעים לעבודתה. שניים מהסרטים כוללים צילומים רבים הסובבים את ילדותה של נערה בשם ארין בלאקוול, הגדלה בסיטאל ארצות הברית.

כאשר נפטרה מארק בשנת 2015 השאירה מאחוריה ארכיון עשיר של עבודות. ספר חדש בשם ״הספר של הכל״ מנסה להיות רטרוספקטיבה של קריירה ארוכה ולהיות השראה לצלמים דוקומנטרים באשר הם. הספר סוקר חמישה עשורים של עשייה ומחולק לשלושה כרכים.

כאשר ניגשה מארק לצלם את רחוב פאלקלנד בבומביי, רחוב הידוע כמרכז של בתי בושת - מצאה כי המציאות קשה מידי בשבילה לתעד אותה. עברו עשרים שנה עד אשר הרגישה מוכנה לחזור לשם לניסיון נוסף. למרות הקללות, האיומים וההשפלות מארי התעקשה ולא נרתעה עד שלבסוץ הוזמנה פנימה על ידי מנהלת בית בושת ברחוב. האמונה שלה בסיפור, היכולת ליצור קשרים ארוכי טווח גם ללא שפה משותפת, המבט הישיר שאינו מנסה להסתיר את המצלמה וההתמדה עד אשר הסיפור סופר - ולפעמים אף יותר - כל אלה מאפיינים את כל עבודותיה במרוצת השנים.

כאשר נפתחה תערוכה חדשה לרקדן והכוריאוגרף הסקוטי מייקל קלארק - היה זה המוזיקאי ג׳רוויס קוקר הראשון שפנו אליו בכדי לכתוב את הטקסטים. השניים עבדו יחדיו משנות השמונים, שני אומנים צעירים שעברו ללונדון מעיירות תעשייתיות.

התערוכה שמציגה קטעי וידאו מסצנות האנדרגראונד ההדוניסטית עומדת בקונטרסט חזק למציאות בה כולנו מתקיימים כיום. ״האנרגיה, החיים ללא דאגות לבריאות בסרטים של מייקל לעומת המצב בו כולנו מחופרים בבתים ומפוחדים ממיקרובים - ״אני חושב שהתערוכה הגיעה בדיוק בזמן המתאים. זה מעורר השראה לצפות באנשים משתמשים בגופם בחופשיות ובחיות שכזאת - בעת שלחיות הוא דבר לא פשוט בשנה זו שלנו״ אומר קוקר.

שמו של הצלם אדוארד רוסקאם אינו ידוע היום, אך פועלו לקדם את המדיה המודרנית כמו שאנו מכירים אותה היום היה אדיר. את מקומו מאחורי המצלמה מצא בשנות הארבעים כעורך צעיר. דרך עבודתו הגדיר אדוארד את התפיסה המוכרת לנו היום כעיתונות מצולמת. המונח עצמו נטבע על ידי אדוארד בשנות השלושים כאשר חזר ממסע צילום בפולינזיה שם נתקל במדינה במשבר קשה. שם החליט ביחד עם אשתו לואיז לפרסם פעם בשבוע כתבה צילומית המציגה את המצב הקשה במדינה.

עבודתו של רוקסאם קדמה וסללה את דרכם של מגזינים כמו ״לייף״ ו-״לוק״ שלימים הפכו את התפיסה החדשה לדרך חיים. למעשה ספרים רבים תחת ההפקה של אדוארד הציגו את החיים האמריקאים בעזרת ״סיפורים מצולמים״.

״הגישה שלי תמיד היתה שאין להפריע לצילומים עם הטקסט, ובוודאי לא לומר את אותו הדבר בתמונה ובמילים. יש דברים שניתן לומר רק עם מילים, ודברים שניתן לבטא רק בצילום. כך שהדרך להעניק סיפור שלם היא על ידי מערכת יחסים בין שניהם״ אומר אדוארד בראיון.

עוד בתחילת דרכו נמנע רוקסאם מצילום עוני כרעיון ותמיד השתדל לצלם את החיים עצמם, עשירים, שמחים, קשים ואומללים. למעשה נמנע ממושג שקיבל את שמו היום כ״פורנו-עוני״ בעולם הצילום.

עוני הוא דרמטי, אומר אדוארד. הרבה יותר קל לצלם תמונה מעניינית של חתול מת מאשר של חתול ישן. צלמים תמיד מחפשים דרמה, ודרמה היא מלכוד. בעבודותיו חיפש רוקסאם את היום-יומי המעביר את כל מניפת החיים - יהיו הנסיבות אשר יהיו.

האומן יאנג פודונג מייצר חלק מהסרטים היפים ביותר היוצאים מסין בשנים האחרונות. יאנג הוא קולנוען עמצאי המושפע רבות מעבודות הקולנוע של ג׳ים ג׳אראמוש, לדבריו. יצירותיו מבויימות להפליא ומצולמות על סרט 23 מילימטר בעלות תחושה פיוטית ומזכירות את המגילות הסיניות העתיקות.

יאנג נולד בבייג׳ינג בתחילת שנות השבעים ולמד באקדמיה לאומנות של האנגזו. עבודותיו הראשונות מתעסקות יותר בציור וצילום ומשנות התשעים עובד יאנג בעיקר בקולנוע ומיצבים.

השפה הויזואלית של יאנג אפופה במסתורין חלומי. דמויותיו לרוב אילמות ואינם מוגדרות. התנועות כוריאוגרפיות כמעט ומעבירים סביבה מושלמת ואסתטית. יאנג מכוון את יצירתו לבלבל את הזמן של הצופה.

היום יאנג נחשב לאחד האומנים העכשויים החשובים בסין. הוא הציג במוזיאונים בין-לאומיים רבים.