ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

אנדי וורהול לא היה ביישן מול המצלמה, אך הוא היה הרבה יותר מוצלח מאחוריה - דוחף את העדשה מול המפורסמים שהקיפו אותו בניסיון להשיג תשומת לב. וורהול נהג לכנות את מכשיר ההקלטה שלו ״אישתי״, והמצלמה 35 מילימטר היתה תמיד בהישג ידו: ״בוקר בו עלי לפתח מספר סרטי פילם, נותן לי סיבה אמיתית לקום בבוקר״.

האומנית קארן בייסט היתה סטודנטית כאשר ניגשה לצלם את וורהול מטעם מגזין אינטרוויו. ״הוא איפר את עצמו, ויצר ממש עוגה על הפנים שלו. הצעתי לו עזרה והושטתי את ידי, וורהול מיד נרתע וזע אחורה. אני חושבת שהוא לא הרשה לאנשים לגעת בו.״

הצלם אליוט ארוויט צילם את וורהול במושב האחורי של לימוזינה ביחד עם גרייס ג׳ונס. ג׳ונס ווורהול היו זוג לטקס החתונה של ארנולד שוורצינגר ומריה שרייבר. וורהול המתין עם בתו של ארוויט, איימי, לגרייס שאיחרה בשעתיים - פרק זמן האופייני לה על פי וורהול.
חוסר הנוחות של וורהול ניכרת בצילום.

הצלמת אוה ווטקינס מגלה את היתרונות הפיזיים והמנטליים של שחיה סביב השנה.

אגם הנליז בבריסטול, אזור המוקדש לשחיה בטבע, חגג מאה שנה לפתיחתו. כדי לציין את האירוע, קבוצה של שחייניות מסונכרנות יצאה להתאמן במים. בשביל אוה היה באירוע זה את כל מה שביקשה בשביל עבודת צילום.

לרוב בעבודותיה משתלבת ווטקינס בקבוצות מסויימות. את פרוייקט הצילום הקודם שלה הקדישה לחברי קרקס מקומי. החיפוש אחר הפרויקט הבא מונע פעמים רבות אחרי חלום אשר היא חולמת בלילה - במקרה זה מספרת ווטקינס כי חלמה שהיא חלק מקבוצת שחייניות ומיד יצאה לחפש קבוצה שכזו.

מרותקת מהמאמץ, הכח והיופי הכרוך בספורט זה - במקרה זה התקיים הערך המוסף של שחייה בחיק הטבע. ״לא יכולתי לחכות ולהכיר את אלו שבחרו להיות חלק מארוע זה״ אומרת אוה.

בימי הצילום נמנעה אוה מצילומים מוכרים של קבוצות מסונכרנות, תמונות גאומטריות של הופעות בתוך המים. צילומי פורטרטים וצילומים קבוצתיים היו הכרח התחלתי אך האימונים היו עיקר העניין. עם הזמן החל להסתמן הכיוון של תמונות המרמזות על פעולות מסונכרנות אך לא בצורה ישירה. בתמונה אחת נראות חבורת הבנות שעונות זו לזו על שפת הבריכה - בבגדי ים וכובעים תואמים כמובן.

פלו קסרו מייצרת אומנות עם נשים הבורחות מאלימות בקרב המשפחה באסטוניה. האלימות המשפחתית היתה בראש מעייניה למעלה מעשר שנים מאז שאמא שלה החלה לעבוד במחסה לנשים.

התערוכה החדשה בשם ״חתוכה מהחיים״ נפתחה לאחרונה לאור גל גדל והולך של מקרי אלימות בעקבות הסגרים הרבים המתרחשים סביב העולם. האומנית האסטונית מתמודדת עם נושאים קשים אלה תמיד עם טוויסט מסויים.

התערוכה הראשונה בנושא אלימות במשפחה נערכה בשנת 2018 והיתה פתוחה אך ורק לנשים שבעצמן ברחו מביתן. בשתי התערוכות נעשה שימוש בחפצים מוכרים מהבית שנעשה בהם שימוש אלטרנטיבי ומטאפורי.

במדרגות לתערוכה תלויים מכתבים של ילדים לאמהות מוכות. במכתב אחד זה הילד בן השש המעודד את אמא שלו לקום ולעזוב את הבעל המכה. חלל התערוכה מאוכלס בעציצים מיובשים תחת הכותרת ״אלימות גדלה בשקט״.

התערוכה מאוד קונספטואלית - מעט מאוד אנשים ראו אותה, אך עם זאת זה היה נכון לערוך אותה בבית מחסה, מקום שכתובתו חשאית מטבעה.

כאשר למדה כימיה בסיאטל סביב שנת 1905, רכשה אימוגן קנינגהם את מצלמתה הראשונה ופיתחה את הצילומים לבד בביתה. תוך זמן קצר מצאה עצמה כאסיסטנטית של הצלם אדוורד קורטיס שצילם את ילידי המקום.

כעבור מספר שנים עברה לדרזדן בכדי להמציא נייר צילום בעלי יכולות טובות יותר ממה שהיה קיים באותם הימים בזכות הידע שרכשה בלימודי הכימיה שלה. כאשר שבה לארצות הברית התמקדה בצילומי פורטרטים בעלי קווי מתאר מטושטשים שהיו מקובלים באותם הימים.

אימוגן התעניינה בעיקר בצילומי עירום - שפה צילומית שהיא תרמה רבות לפיתוח. מרכז עבודתה סבבה סביב הרעיון להציג את הגוף בצורה הטבעית בשל יופיו הצורני. גוף האישה לא הוצג כחפץ נחשק אלה כמקום או נוף. צילומי העירום הגבריים שצילמה עוררו תרעומת גדולה באותם הימים עקב נקודת מבט חדשה לחלוטין.

כאשר החלה לקבל הזמנות עבודה רשמיות - הקפידה אימוגן להתייחס אליהן כניסויים אומנותיים. צילומים רבים עסקו בבוטניקה ובנוף התעשייתי של במתפתח של אמריקה. אימוגן עבדה עם הצלמים הגדולים ביותר בתקופתה, ביניהם אנסל אדאמס ואדוורד ווסטון. היא התעסקה עם ז׳אנרים רבים ביניהם פוטומונטאז׳ עם הרקדנית מרת׳ה גרהאם, צילומי סטודיו של מפורסמים ללא כל עיבוד, צילום רחוב וצילום עיתונאי.

אימוגן לימדה באוניברסיטה של קליפורניה עם הצלמת ליזט מודל אשר פתחה לה שער חשוב לתערוכות במוזיאונים הגדולים ביותר. עבודתה האחרונה היא סדרת צילומים בשם ״לאחר תשעים״ כאשר צילמה סדרת פוטרטים של אנשים מבוגרים. הסדרה פורסמה לאחר מותה.

אנדרה קרטז, אחד הצלמים החשובים במאה העשרים, השאיר אחריו שורה מרשימה של עבודות שצולמו במהלך שבעים שנות עבודתו. יצירותיו משלבות פואטיקה ואינטימיות שנולדו יחד איתו בתרבות הונגריה. כיום נחשב כאחד הצלמים שהניעו את תנועת האוונגארד בצרפת, עוד טרם התגלה לעולם כצלם מוכר בשנותיו בניו יורק.

קרטז צילם את חבריו בתנועת האוונגארד, ידידיו ההונגרים, סטודיו של אומנים, רחובות וגנים ציבוריים כאשר הגיע לפריז בשנת 1925.
ב1933 צילם סדרה של צילומי עירום המשתקפים במראות מעוותות של קרקס הדומים בהשראתם לעבודתם של פיקאסו והנרי מור מאותה התקופה.

כאשר עבר עם אישתו לניו יורק בשנת 1936 התקשה למצוא את מקומו בסביבה אומנותית שונה לחלוטין מפריז של אותם הימים. עברו שנים רבות עד שמצא שוב השראה בצילומים הראשונים שצילם בצעירותו בבודפשט עיר מולדתו - ומאז התמקד בעיקר בצילום חפצים אישיים. העבודות הללו זכו לפרסום רב, פורסמו בתערוכות וספרים, ואנדרה מצא עצמו שוב עם מצלמת פולרויד מצלם את חיי היום יום.

ביל ברנדט נמצא ברשימה מכובדת של הצלמים החשובים ביותר של המאה העשרים. עבודותיו מגוונות ממופשט לסוריאליזם, מריאליזם למבט חברתי חריף. נולד בשנת 1904 בהמבורג להורים רוסיים, העביר את ילדותו בין גרמניה לשוויץ. בשנת 1929 התחיל לעבוד בסטודיו של מאן-ריי שם פגש אומנים חשובים של פריז באותה תקופה, ביניהם דאלי ואנדרה קרטז.

כאשר עבר לאנגליה יצא לתעד את החיים שהתרחשו סביבו. במהלך מלחמת העולם השנייה תיעד את החיים בלונדון תחת ההפגזות. לאחר המלחמה השאיר מאחוריו את הצילום העיתונאי וניגש לכיוון אבסטרקטי של הטבע שראה סביבו. סדרת צילומי עירום שצילם בתקריב עם עדשה רחבה זכו להדים רבים.

עבודותיו הוצגו ברחבי העולם, בין השאר בפריז, סטוקהולם, סן-פרנסיסקו, בוסטון וושינגטון. כיום מיטב עבודותין מוצגות במוזיאון המומה בניו-יורק.