אזור פולטובה הוא אחד המקומות המסתוריים והפחות מוכרים באוקראינה. התרבות, המיתולוגיה, הארכיטקטורה והאמונות הדתיות מקורן במיזוג בין מזרח אירופה לאסיה (מונגוליה, טורקיה..), בין פגאניות, הכנסיה האורתודוקסית והאיסלם.
סופרים ידועים ומשוררים כמו ניקולאי גוגול, אלכסנדר פושקין ואחרים כתבו על פולטובה - ורבים מהם התגוררו שם. יש שאומרים שמרגריטה של מיכאיל בולגקוב מבוססת על אחת מהמכשפות של פולטובה.
המקומיים מזהירים שמי שנשאר שם זמן רב מדי אינו יכול לעזוב - כאילו ישנו שער בלתי נראה הנסגר לאחר זמן מה ומי שבא להציץ נשאר לכל חייו.
בצילום נראה ולריה - מומחה לבובות. הוא מייצר בובות הדומות יותר לפסלים קונספטואלים. לכל אחת סיפור ומשמעות משלה. ולריה הוא גם בעל אוסף של בובות יפניות עתיקות אותן הוא משפץ. זהו אחד האוספים הגדולים ביותר באירופה. הוא חי מוקף ביצירותיו ומתקשה למכור אותן כיוון שאינו מסוגל להיפרד מהן.
אזור פולטובה הוא אחד המקומות המסתוריים והפחות מוכרים באוקראינה. התרבות, המיתולוגיה, הארכיטקטורה והאמונות הדתיות מקורן במיזוג בין מזרח אירופה לאסיה (מונגוליה, טורקיה..), בין פגאניות, הכנסיה האורתודוקסית והאיסלם.
סופרים ידועים ומשוררים כמו ניקולאי גוגול, אלכסנדר פושקין ואחרים כתבו על פולטובה - ורבים מהם התגוררו שם. יש שאומרים שמרגריטה של מיכאיל בולגקוב מבוססת על אחת מהמכשפות של פולטובה.
המקומיים מזהירים שמי שנשאר שם זמן רב מדי אינו יכול לעזוב - כאילו ישנו שער בלתי נראה הנסגר לאחר זמן מה ומי שבא להציץ נשאר לכל חייו.
בצילום נראה ולריה - מומחה לבובות. הוא מייצר בובות הדומות יותר לפסלים קונספטואלים. לכל אחת סיפור ומשמעות משלה. ולריה הוא גם בעל אוסף של בובות יפניות עתיקות אותן הוא משפץ. זהו אחד האוספים הגדולים ביותר באירופה. הוא חי מוקף ביצירותיו ומתקשה למכור אותן כיוון שאינו מסוגל להיפרד מהן.
אזור פולטובה הוא אחד המקומות המסתוריים והפחות מוכרים באוקראינה. התרבות, המיתולוגיה, הארכיטקטורה והאמונות הדתיות מקורן במיזוג בין מזרח אירופה לאסיה (מונגוליה, טורקיה..), בין פגאניות, הכנסיה האורתודוקסית והאיסלם.
סופרים ידועים ומשוררים כמו ניקולאי גוגול, אלכסנדר פושקין ואחרים כתבו על פולטובה - ורבים מהם התגוררו שם. יש שאומרים שמרגריטה של מיכאיל בולגקוב מבוססת על אחת מהמכשפות של פולטובה.
המקומיים מזהירים שמי שנשאר שם זמן רב מדי אינו יכול לעזוב - כאילו ישנו שער בלתי נראה הנסגר לאחר זמן מה ומי שבא להציץ נשאר לכל חייו.
בצילום נראה ולריה - מומחה לבובות. הוא מייצר בובות הדומות יותר לפסלים קונספטואלים. לכל אחת סיפור ומשמעות משלה. ולריה הוא גם בעל אוסף של בובות יפניות עתיקות אותן הוא משפץ. זהו אחד האוספים הגדולים ביותר באירופה. הוא חי מוקף ביצירותיו ומתקשה למכור אותן כיוון שאינו מסוגל להיפרד מהן.
אזור פולטובה הוא אחד המקומות המסתוריים והפחות מוכרים באוקראינה. התרבות, המיתולוגיה, הארכיטקטורה והאמונות הדתיות מקורן במיזוג בין מזרח אירופה לאסיה (מונגוליה, טורקיה..), בין פגאניות, הכנסיה האורתודוקסית והאיסלם.
סופרים ידועים ומשוררים כמו ניקולאי גוגול, אלכסנדר פושקין ואחרים כתבו על פולטובה - ורבים מהם התגוררו שם. יש שאומרים שמרגריטה של מיכאיל בולגקוב מבוססת על אחת מהמכשפות של פולטובה.
המקומיים מזהירים שמי שנשאר שם זמן רב מדי אינו יכול לעזוב - כאילו ישנו שער בלתי נראה הנסגר לאחר זמן מה ומי שבא להציץ נשאר לכל חייו.
בצילום נראה ולריה - מומחה לבובות. הוא מייצר בובות הדומות יותר לפסלים קונספטואלים. לכל אחת סיפור ומשמעות משלה. ולריה הוא גם בעל אוסף של בובות יפניות עתיקות אותן הוא משפץ. זהו אחד האוספים הגדולים ביותר באירופה. הוא חי מוקף ביצירותיו ומתקשה למכור אותן כיוון שאינו מסוגל להיפרד מהן.
״ליצור משהו מכלום זו אחת התחושות הגדולות שיש, ואני מאחל אותה לכולם. זה גן עדן״ אמר פרינס בראיון.
בשנת 1977 הצלם רוברט וויטמן התבקש לצלם מוזיקאי לא ידוע, בן 19, בשם פרינס רוג׳רס נלסון. ״שמעתי שיר דמו שלו על קלטת וזה סקרן אותי״. במהלך הימים הבאים צילם נלסון את פרינס בעיר מיניאפוליס, ברחובות, בחניונים, ובאולם המוסיקה המפורסם של העיר. הוא היה הצלם המקצועי הראשון לצלם אותו.
בסופו של עניין צילומים אלו עזרו לפרינס לחתום חוזה עם חברת וורנר-ברדרס. השיר הראשון יצא בשנת 1978 והוקלט באולפנים בקליפורניה בדיוק מול גשר הזהב. השיר הופק, אורגן, נכתב, והולחן על ידי פרינס, וציין את ההתחלתה של קריירה של הכוכב העולה - אדם שמהרגע הראשון החזיק בכל החוטים היצירתיים של עבודתו.
״ליצור משהו מכלום זו אחת התחושות הגדולות שיש, ואני מאחל אותה לכולם. זה גן עדן״ אמר פרינס בראיון.
בשנת 1977 הצלם רוברט וויטמן התבקש לצלם מוזיקאי לא ידוע, בן 19, בשם פרינס רוג׳רס נלסון. ״שמעתי שיר דמו שלו על קלטת וזה סקרן אותי״. במהלך הימים הבאים צילם נלסון את פרינס בעיר מיניאפוליס, ברחובות, בחניונים, ובאולם המוסיקה המפורסם של העיר. הוא היה הצלם המקצועי הראשון לצלם אותו.
בסופו של עניין צילומים אלו עזרו לפרינס לחתום חוזה עם חברת וורנר-ברדרס. השיר הראשון יצא בשנת 1978 והוקלט באולפנים בקליפורניה בדיוק מול גשר הזהב. השיר הופק, אורגן, נכתב, והולחן על ידי פרינס, וציין את ההתחלתה של קריירה של הכוכב העולה - אדם שמהרגע הראשון החזיק בכל החוטים היצירתיים של עבודתו.
״ליצור משהו מכלום זו אחת התחושות הגדולות שיש, ואני מאחל אותה לכולם. זה גן עדן״ אמר פרינס בראיון.
בשנת 1977 הצלם רוברט וויטמן התבקש לצלם מוזיקאי לא ידוע, בן 19, בשם פרינס רוג׳רס נלסון. ״שמעתי שיר דמו שלו על קלטת וזה סקרן אותי״. במהלך הימים הבאים צילם נלסון את פרינס בעיר מיניאפוליס, ברחובות, בחניונים, ובאולם המוסיקה המפורסם של העיר. הוא היה הצלם המקצועי הראשון לצלם אותו.
בסופו של עניין צילומים אלו עזרו לפרינס לחתום חוזה עם חברת וורנר-ברדרס. השיר הראשון יצא בשנת 1978 והוקלט באולפנים בקליפורניה בדיוק מול גשר הזהב. השיר הופק, אורגן, נכתב, והולחן על ידי פרינס, וציין את ההתחלתה של קריירה של הכוכב העולה - אדם שמהרגע הראשון החזיק בכל החוטים היצירתיים של עבודתו.
״ליצור משהו מכלום זו אחת התחושות הגדולות שיש, ואני מאחל אותה לכולם. זה גן עדן״ אמר פרינס בראיון.
בשנת 1977 הצלם רוברט וויטמן התבקש לצלם מוזיקאי לא ידוע, בן 19, בשם פרינס רוג׳רס נלסון. ״שמעתי שיר דמו שלו על קלטת וזה סקרן אותי״. במהלך הימים הבאים צילם נלסון את פרינס בעיר מיניאפוליס, ברחובות, בחניונים, ובאולם המוסיקה המפורסם של העיר. הוא היה הצלם המקצועי הראשון לצלם אותו.
בסופו של עניין צילומים אלו עזרו לפרינס לחתום חוזה עם חברת וורנר-ברדרס. השיר הראשון יצא בשנת 1978 והוקלט באולפנים בקליפורניה בדיוק מול גשר הזהב. השיר הופק, אורגן, נכתב, והולחן על ידי פרינס, וציין את ההתחלתה של קריירה של הכוכב העולה - אדם שמהרגע הראשון החזיק בכל החוטים היצירתיים של עבודתו.
בניין קופאן בסאו פאולו, ברזיל, נראה בצורתו כמו גל. מבנה בטון עצום עם 1160 דירות, כ5000 דיירים - הוא מבנה המגורים הגדול ביותר בכל דרום אמריקה. לבניין יש מיקוד רק משלו. הוא נבנה כסוג של ניסוי חברתי בשנות החמישים.
הבניין הוא חלומו של הארכיטקט אוסקר נימר, שרצה לבנות מגורים מתאימים לכל שכבות האוכלוסיה של המדינה. הוא הצליח. בבניין מתגוררים אומנים, איילי הון, ומשרתים. הדירות משתנות בגודלן בין 90 מטר רבוע ועד למעלה מקילומטר רבוע.
כמו הארכיטקט, רוב הדיירים נוטים לצד השמאלי של הקשת הפוליטית. בכל ערב כולם יוצאים לחלונות ומכים בעוצמה עם סירים ומחבתות כמחאה על התנהלות הממשלה בטיפול במגפה.
אפונסו סלסו הוא מנהל הבניין. הדיירים קוראים לו ״ראש העיר״. מהיום הראשון של ההתפרצות הוא סגר מיד את הגג, שם התקהלו בכל יום מאות בני אדם שיצאו לטייל. משטר הניקיון התגבר, ומאה העובדים רצים לנקות את המעלית בכל פעם שהם רואים במצלמת האבטחה שנגעו במראה ללא כפפות.
רבים טענו שהוא מגזים, אך היום קוראים לו גאון. עד עתה לא היה ולו מקרה אחד בתוך הבניין.
בניין קופאן בסאו פאולו, ברזיל, נראה בצורתו כמו גל. מבנה בטון עצום עם 1160 דירות, כ5000 דיירים - הוא מבנה המגורים הגדול ביותר בכל דרום אמריקה. לבניין יש מיקוד רק משלו. הוא נבנה כסוג של ניסוי חברתי בשנות החמישים.
הבניין הוא חלומו של הארכיטקט אוסקר נימר, שרצה לבנות מגורים מתאימים לכל שכבות האוכלוסיה של המדינה. הוא הצליח. בבניין מתגוררים אומנים, איילי הון, ומשרתים. הדירות משתנות בגודלן בין 90 מטר רבוע ועד למעלה מקילומטר רבוע.
כמו הארכיטקט, רוב הדיירים נוטים לצד השמאלי של הקשת הפוליטית. בכל ערב כולם יוצאים לחלונות ומכים בעוצמה עם סירים ומחבתות כמחאה על התנהלות הממשלה בטיפול במגפה.
אפונסו סלסו הוא מנהל הבניין. הדיירים קוראים לו ״ראש העיר״. מהיום הראשון של ההתפרצות הוא סגר מיד את הגג, שם התקהלו בכל יום מאות בני אדם שיצאו לטייל. משטר הניקיון התגבר, ומאה העובדים רצים לנקות את המעלית בכל פעם שהם רואים במצלמת האבטחה שנגעו במראה ללא כפפות.
רבים טענו שהוא מגזים, אך היום קוראים לו גאון. עד עתה לא היה ולו מקרה אחד בתוך הבניין.
בניין קופאן בסאו פאולו, ברזיל, נראה בצורתו כמו גל. מבנה בטון עצום עם 1160 דירות, כ5000 דיירים - הוא מבנה המגורים הגדול ביותר בכל דרום אמריקה. לבניין יש מיקוד רק משלו. הוא נבנה כסוג של ניסוי חברתי בשנות החמישים.
הבניין הוא חלומו של הארכיטקט אוסקר נימר, שרצה לבנות מגורים מתאימים לכל שכבות האוכלוסיה של המדינה. הוא הצליח. בבניין מתגוררים אומנים, איילי הון, ומשרתים. הדירות משתנות בגודלן בין 90 מטר רבוע ועד למעלה מקילומטר רבוע.
כמו הארכיטקט, רוב הדיירים נוטים לצד השמאלי של הקשת הפוליטית. בכל ערב כולם יוצאים לחלונות ומכים בעוצמה עם סירים ומחבתות כמחאה על התנהלות הממשלה בטיפול במגפה.
אפונסו סלסו הוא מנהל הבניין. הדיירים קוראים לו ״ראש העיר״. מהיום הראשון של ההתפרצות הוא סגר מיד את הגג, שם התקהלו בכל יום מאות בני אדם שיצאו לטייל. משטר הניקיון התגבר, ומאה העובדים רצים לנקות את המעלית בכל פעם שהם רואים במצלמת האבטחה שנגעו במראה ללא כפפות.
רבים טענו שהוא מגזים, אך היום קוראים לו גאון. עד עתה לא היה ולו מקרה אחד בתוך הבניין.
בניין קופאן בסאו פאולו, ברזיל, נראה בצורתו כמו גל. מבנה בטון עצום עם 1160 דירות, כ5000 דיירים - הוא מבנה המגורים הגדול ביותר בכל דרום אמריקה. לבניין יש מיקוד רק משלו. הוא נבנה כסוג של ניסוי חברתי בשנות החמישים.
הבניין הוא חלומו של הארכיטקט אוסקר נימר, שרצה לבנות מגורים מתאימים לכל שכבות האוכלוסיה של המדינה. הוא הצליח. בבניין מתגוררים אומנים, איילי הון, ומשרתים. הדירות משתנות בגודלן בין 90 מטר רבוע ועד למעלה מקילומטר רבוע.
כמו הארכיטקט, רוב הדיירים נוטים לצד השמאלי של הקשת הפוליטית. בכל ערב כולם יוצאים לחלונות ומכים בעוצמה עם סירים ומחבתות כמחאה על התנהלות הממשלה בטיפול במגפה.
אפונסו סלסו הוא מנהל הבניין. הדיירים קוראים לו ״ראש העיר״. מהיום הראשון של ההתפרצות הוא סגר מיד את הגג, שם התקהלו בכל יום מאות בני אדם שיצאו לטייל. משטר הניקיון התגבר, ומאה העובדים רצים לנקות את המעלית בכל פעם שהם רואים במצלמת האבטחה שנגעו במראה ללא כפפות.
רבים טענו שהוא מגזים, אך היום קוראים לו גאון. עד עתה לא היה ולו מקרה אחד בתוך הבניין.
עלי קור פרצה את דרכה כבימאית מצליחה בעזרת תיק עבודות מרשים של פרומואים ופרסומות זוכות פרסים. בשבועות אלו היא חוזרת עם מספר עבודות מרשימות הכוללות בין השאר קומדיית פורנו.
עלי עסוקה בין השאר בניגון בנבל, עיצוב הלבשה תחתונה, צילומי רחוב והיסטוריה של האומנות. עם כשרונות כאלו יכלה לקחת מספר רב של מסלולים אך עלי התאהבה בתפקיד הבימאית מגיל צעיר מאוד.
עלי עסוקה בכל הנושאים הפמיניסטים, ומסרבת לביים בימוי ״נשי סטריאוטיפי״, מסלול שהוביל אותה לבימוי פרסומות ספורט של חברות כמו נייקי.
עלי קור פרצה את דרכה כבימאית מצליחה בעזרת תיק עבודות מרשים של פרומואים ופרסומות זוכות פרסים. בשבועות אלו היא חוזרת עם מספר עבודות מרשימות הכוללות בין השאר קומדיית פורנו.
עלי עסוקה בין השאר בניגון בנבל, עיצוב הלבשה תחתונה, צילומי רחוב והיסטוריה של האומנות. עם כשרונות כאלו יכלה לקחת מספר רב של מסלולים אך עלי התאהבה בתפקיד הבימאית מגיל צעיר מאוד.
עלי עסוקה בכל הנושאים הפמיניסטים, ומסרבת לביים בימוי ״נשי סטריאוטיפי״, מסלול שהוביל אותה לבימוי פרסומות ספורט של חברות כמו נייקי.
עלי קור פרצה את דרכה כבימאית מצליחה בעזרת תיק עבודות מרשים של פרומואים ופרסומות זוכות פרסים. בשבועות אלו היא חוזרת עם מספר עבודות מרשימות הכוללות בין השאר קומדיית פורנו.
עלי עסוקה בין השאר בניגון בנבל, עיצוב הלבשה תחתונה, צילומי רחוב והיסטוריה של האומנות. עם כשרונות כאלו יכלה לקחת מספר רב של מסלולים אך עלי התאהבה בתפקיד הבימאית מגיל צעיר מאוד.
עלי עסוקה בכל הנושאים הפמיניסטים, ומסרבת לביים בימוי ״נשי סטריאוטיפי״, מסלול שהוביל אותה לבימוי פרסומות ספורט של חברות כמו נייקי.
עלי קור פרצה את דרכה כבימאית מצליחה בעזרת תיק עבודות מרשים של פרומואים ופרסומות זוכות פרסים. בשבועות אלו היא חוזרת עם מספר עבודות מרשימות הכוללות בין השאר קומדיית פורנו.
עלי עסוקה בין השאר בניגון בנבל, עיצוב הלבשה תחתונה, צילומי רחוב והיסטוריה של האומנות. עם כשרונות כאלו יכלה לקחת מספר רב של מסלולים אך עלי התאהבה בתפקיד הבימאית מגיל צעיר מאוד.
עלי עסוקה בכל הנושאים הפמיניסטים, ומסרבת לביים בימוי ״נשי סטריאוטיפי״, מסלול שהוביל אותה לבימוי פרסומות ספורט של חברות כמו נייקי.
אין דבר יותר איטלקי מפסטה. היא חלק יסודי בהיסטוריה הקולינרית של המדינה. לכל מקום שהיגרו האיטלקים הם הביאו את הפסטה ביחד איתם. עד כדי כך שרבים מתייחסים לפסטה כמאכל בין לאומי בימינו.
במיליה ״לגניה״ היתה בשימוש בתקופה הרומאית, וציינה נודלס מחיטת דורום דומה לאותה הפסטה אותה אנו מכירים היום. אך הם לא הרתיחו אותה במים אלא אפו בתנור, ולכן קשה להתייחס אליה כמקור המאכל.
המילה ״מקרוני״ מייצגת לישה אינטנסיבית שהתאימה לעבודת ההכנה לפני שנים רבות. אך לא ממש יודעים כיצד הוגשו צלחות מקרוני אלו. מתכונים רבים מציינים צימוקים וקינמון שאולי מעידים על מקורות מזרח תיכונים. אך עדיין ניתן להתייחס לסיציליה כנקודת התחלה משמעותית.
בשנת 1300 פסטה יבשה היתה מאוד מקובלת כמאכל שהתאים למסעות ארוכים על ספינות. אולי לכן התפזרה במהירות ברחבי הגלובוס. אך הקפיצה הבאה היתה רק במאה ה-19 כאשר פגשה הפסטה את העגבניות. העגבניות הראשונות הובאו לאירופה מהעולם החדש בימי הרנסנס - אך לקח זמן רב עד שהתייחסו אליהן כדבר הראוי לאכילה.
למעשה עד אמצע המאה העשרים חידת עשיית הפסטה נותרה מיסתורית, והבי-בי-סי אף פרסמו כתבה לכבוד 1 באפריל שילדים קוטפים פסטה מעצי פסטה, שעוררה תהיות רבות.
אין דבר יותר איטלקי מפסטה. היא חלק יסודי בהיסטוריה הקולינרית של המדינה. לכל מקום שהיגרו האיטלקים הם הביאו את הפסטה ביחד איתם. עד כדי כך שרבים מתייחסים לפסטה כמאכל בין לאומי בימינו.
במיליה ״לגניה״ היתה בשימוש בתקופה הרומאית, וציינה נודלס מחיטת דורום דומה לאותה הפסטה אותה אנו מכירים היום. אך הם לא הרתיחו אותה במים אלא אפו בתנור, ולכן קשה להתייחס אליה כמקור המאכל.
המילה ״מקרוני״ מייצגת לישה אינטנסיבית שהתאימה לעבודת ההכנה לפני שנים רבות. אך לא ממש יודעים כיצד הוגשו צלחות מקרוני אלו. מתכונים רבים מציינים צימוקים וקינמון שאולי מעידים על מקורות מזרח תיכונים. אך עדיין ניתן להתייחס לסיציליה כנקודת התחלה משמעותית.
בשנת 1300 פסטה יבשה היתה מאוד מקובלת כמאכל שהתאים למסעות ארוכים על ספינות. אולי לכן התפזרה במהירות ברחבי הגלובוס. אך הקפיצה הבאה היתה רק במאה ה-19 כאשר פגשה הפסטה את העגבניות. העגבניות הראשונות הובאו לאירופה מהעולם החדש בימי הרנסנס - אך לקח זמן רב עד שהתייחסו אליהן כדבר הראוי לאכילה.
למעשה עד אמצע המאה העשרים חידת עשיית הפסטה נותרה מיסתורית, והבי-בי-סי אף פרסמו כתבה לכבוד 1 באפריל שילדים קוטפים פסטה מעצי פסטה, שעוררה תהיות רבות.
אין דבר יותר איטלקי מפסטה. היא חלק יסודי בהיסטוריה הקולינרית של המדינה. לכל מקום שהיגרו האיטלקים הם הביאו את הפסטה ביחד איתם. עד כדי כך שרבים מתייחסים לפסטה כמאכל בין לאומי בימינו.
במיליה ״לגניה״ היתה בשימוש בתקופה הרומאית, וציינה נודלס מחיטת דורום דומה לאותה הפסטה אותה אנו מכירים היום. אך הם לא הרתיחו אותה במים אלא אפו בתנור, ולכן קשה להתייחס אליה כמקור המאכל.
המילה ״מקרוני״ מייצגת לישה אינטנסיבית שהתאימה לעבודת ההכנה לפני שנים רבות. אך לא ממש יודעים כיצד הוגשו צלחות מקרוני אלו. מתכונים רבים מציינים צימוקים וקינמון שאולי מעידים על מקורות מזרח תיכונים. אך עדיין ניתן להתייחס לסיציליה כנקודת התחלה משמעותית.
בשנת 1300 פסטה יבשה היתה מאוד מקובלת כמאכל שהתאים למסעות ארוכים על ספינות. אולי לכן התפזרה במהירות ברחבי הגלובוס. אך הקפיצה הבאה היתה רק במאה ה-19 כאשר פגשה הפסטה את העגבניות. העגבניות הראשונות הובאו לאירופה מהעולם החדש בימי הרנסנס - אך לקח זמן רב עד שהתייחסו אליהן כדבר הראוי לאכילה.
למעשה עד אמצע המאה העשרים חידת עשיית הפסטה נותרה מיסתורית, והבי-בי-סי אף פרסמו כתבה לכבוד 1 באפריל שילדים קוטפים פסטה מעצי פסטה, שעוררה תהיות רבות.
אין דבר יותר איטלקי מפסטה. היא חלק יסודי בהיסטוריה הקולינרית של המדינה. לכל מקום שהיגרו האיטלקים הם הביאו את הפסטה ביחד איתם. עד כדי כך שרבים מתייחסים לפסטה כמאכל בין לאומי בימינו.
במיליה ״לגניה״ היתה בשימוש בתקופה הרומאית, וציינה נודלס מחיטת דורום דומה לאותה הפסטה אותה אנו מכירים היום. אך הם לא הרתיחו אותה במים אלא אפו בתנור, ולכן קשה להתייחס אליה כמקור המאכל.
המילה ״מקרוני״ מייצגת לישה אינטנסיבית שהתאימה לעבודת ההכנה לפני שנים רבות. אך לא ממש יודעים כיצד הוגשו צלחות מקרוני אלו. מתכונים רבים מציינים צימוקים וקינמון שאולי מעידים על מקורות מזרח תיכונים. אך עדיין ניתן להתייחס לסיציליה כנקודת התחלה משמעותית.
בשנת 1300 פסטה יבשה היתה מאוד מקובלת כמאכל שהתאים למסעות ארוכים על ספינות. אולי לכן התפזרה במהירות ברחבי הגלובוס. אך הקפיצה הבאה היתה רק במאה ה-19 כאשר פגשה הפסטה את העגבניות. העגבניות הראשונות הובאו לאירופה מהעולם החדש בימי הרנסנס - אך לקח זמן רב עד שהתייחסו אליהן כדבר הראוי לאכילה.
למעשה עד אמצע המאה העשרים חידת עשיית הפסטה נותרה מיסתורית, והבי-בי-סי אף פרסמו כתבה לכבוד 1 באפריל שילדים קוטפים פסטה מעצי פסטה, שעוררה תהיות רבות.
הפירמידה הגדולה של גיזה, המגדל הנטוי של פיזה, הכותל המערבי - אתרים אלו ואחרים ברחבי העולם לרוב עמוסים תיירים, רוכלים ומדריכים לעייפה. אך בשבועות האחרונים של הסגר העולמי עקב מגפת הקורונה, גם הם נסגרו לקהל הרחב. המקום המבקרים הרגילים מאוכלסים אתרים היסטוריים אלו על ידי עובדי עירייה העסוקים בחיטוי וניקוי יסודיים. לרוב עטויים במסכות פנים, כפפות וחליפות מגן - עבודתם היא לשטוף מבנים אלו בזרמי מים חזקים ולרסס בחומרי חיטוי ייעודיים.
עובדי סניטריה רגישים למחלות גם בימים כתיקונם - וכעת זה נכון עוד יותר. לצד עובדי מערכת הבריאות, הם בהחלט חלק מהעובדים הנחוצים בקו הראשון המתמודד עם המגפה.
בסדרת צילומים של אטלס אובסקורה נראים העובדים מנקים בין השאר את הטאג׳ מאהאל, את הספריה הלאומית באתונה, הטירה המלכותית באינדונזיה, המנזר הכחול באיסטנבול, ועוד.
הפירמידה הגדולה של גיזה, המגדל הנטוי של פיזה, הכותל המערבי - אתרים אלו ואחרים ברחבי העולם לרוב עמוסים תיירים, רוכלים ומדריכים לעייפה. אך בשבועות האחרונים של הסגר העולמי עקב מגפת הקורונה, גם הם נסגרו לקהל הרחב. המקום המבקרים הרגילים מאוכלסים אתרים היסטוריים אלו על ידי עובדי עירייה העסוקים בחיטוי וניקוי יסודיים. לרוב עטויים במסכות פנים, כפפות וחליפות מגן - עבודתם היא לשטוף מבנים אלו בזרמי מים חזקים ולרסס בחומרי חיטוי ייעודיים.
עובדי סניטריה רגישים למחלות גם בימים כתיקונם - וכעת זה נכון עוד יותר. לצד עובדי מערכת הבריאות, הם בהחלט חלק מהעובדים הנחוצים בקו הראשון המתמודד עם המגפה.
בסדרת צילומים של אטלס אובסקורה נראים העובדים מנקים בין השאר את הטאג׳ מאהאל, את הספריה הלאומית באתונה, הטירה המלכותית באינדונזיה, המנזר הכחול באיסטנבול, ועוד.
הפירמידה הגדולה של גיזה, המגדל הנטוי של פיזה, הכותל המערבי - אתרים אלו ואחרים ברחבי העולם לרוב עמוסים תיירים, רוכלים ומדריכים לעייפה. אך בשבועות האחרונים של הסגר העולמי עקב מגפת הקורונה, גם הם נסגרו לקהל הרחב. המקום המבקרים הרגילים מאוכלסים אתרים היסטוריים אלו על ידי עובדי עירייה העסוקים בחיטוי וניקוי יסודיים. לרוב עטויים במסכות פנים, כפפות וחליפות מגן - עבודתם היא לשטוף מבנים אלו בזרמי מים חזקים ולרסס בחומרי חיטוי ייעודיים.
עובדי סניטריה רגישים למחלות גם בימים כתיקונם - וכעת זה נכון עוד יותר. לצד עובדי מערכת הבריאות, הם בהחלט חלק מהעובדים הנחוצים בקו הראשון המתמודד עם המגפה.
בסדרת צילומים של אטלס אובסקורה נראים העובדים מנקים בין השאר את הטאג׳ מאהאל, את הספריה הלאומית באתונה, הטירה המלכותית באינדונזיה, המנזר הכחול באיסטנבול, ועוד.
הפירמידה הגדולה של גיזה, המגדל הנטוי של פיזה, הכותל המערבי - אתרים אלו ואחרים ברחבי העולם לרוב עמוסים תיירים, רוכלים ומדריכים לעייפה. אך בשבועות האחרונים של הסגר העולמי עקב מגפת הקורונה, גם הם נסגרו לקהל הרחב. המקום המבקרים הרגילים מאוכלסים אתרים היסטוריים אלו על ידי עובדי עירייה העסוקים בחיטוי וניקוי יסודיים. לרוב עטויים במסכות פנים, כפפות וחליפות מגן - עבודתם היא לשטוף מבנים אלו בזרמי מים חזקים ולרסס בחומרי חיטוי ייעודיים.
עובדי סניטריה רגישים למחלות גם בימים כתיקונם - וכעת זה נכון עוד יותר. לצד עובדי מערכת הבריאות, הם בהחלט חלק מהעובדים הנחוצים בקו הראשון המתמודד עם המגפה.
בסדרת צילומים של אטלס אובסקורה נראים העובדים מנקים בין השאר את הטאג׳ מאהאל, את הספריה הלאומית באתונה, הטירה המלכותית באינדונזיה, המנזר הכחול באיסטנבול, ועוד.
מיכאל טורק היה בן שמונה כאשר קיבל כמתנה את מצלמת 35 ממ הראשונה שלו לכבוד כריסמס. בשנת 2004 עבר לניו-יורק והחל לעבוד כצלם מקצועי.
הפרויקט האישי האחרון שלו, סיבריה, נמשך במשך מספר שנים לעומת משימות אחרות שנמשכות אצלו לא יותר משבוע. מיכאל מצא עצמו נמשך באופן טבעי למקומות שהרגישו מוזרים וזרים - ותוך כדי עבודה הפכו למוכרים.
המסע לסיבריה שינה את הדרך בה הוא צילם. ככל ששהה שם יותר זמן, כך צילם פחות. מיכאל הרגיש פחות ופחות במשימת צילום ויותר כאילו הוא מצלם את ביתו. התוצאה היא תיעוד של כפרים קטנים. מהו הקשר בין המדינה בה הוא פגש לבין הדימוי של סיבריה כמדינה אליה נשלחים אנשים לגלות, היתה השאלה המרכזית תוך כדי עבודתו.
ספרו החדש זמין עכשיו למכירה.
מיכאל טורק היה בן שמונה כאשר קיבל כמתנה את מצלמת 35 ממ הראשונה שלו לכבוד כריסמס. בשנת 2004 עבר לניו-יורק והחל לעבוד כצלם מקצועי.
הפרויקט האישי האחרון שלו, סיבריה, נמשך במשך מספר שנים לעומת משימות אחרות שנמשכות אצלו לא יותר משבוע. מיכאל מצא עצמו נמשך באופן טבעי למקומות שהרגישו מוזרים וזרים - ותוך כדי עבודה הפכו למוכרים.
המסע לסיבריה שינה את הדרך בה הוא צילם. ככל ששהה שם יותר זמן, כך צילם פחות. מיכאל הרגיש פחות ופחות במשימת צילום ויותר כאילו הוא מצלם את ביתו. התוצאה היא תיעוד של כפרים קטנים. מהו הקשר בין המדינה בה הוא פגש לבין הדימוי של סיבריה כמדינה אליה נשלחים אנשים לגלות, היתה השאלה המרכזית תוך כדי עבודתו.
ספרו החדש זמין עכשיו למכירה.
מיכאל טורק היה בן שמונה כאשר קיבל כמתנה את מצלמת 35 ממ הראשונה שלו לכבוד כריסמס. בשנת 2004 עבר לניו-יורק והחל לעבוד כצלם מקצועי.
הפרויקט האישי האחרון שלו, סיבריה, נמשך במשך מספר שנים לעומת משימות אחרות שנמשכות אצלו לא יותר משבוע. מיכאל מצא עצמו נמשך באופן טבעי למקומות שהרגישו מוזרים וזרים - ותוך כדי עבודה הפכו למוכרים.
המסע לסיבריה שינה את הדרך בה הוא צילם. ככל ששהה שם יותר זמן, כך צילם פחות. מיכאל הרגיש פחות ופחות במשימת צילום ויותר כאילו הוא מצלם את ביתו. התוצאה היא תיעוד של כפרים קטנים. מהו הקשר בין המדינה בה הוא פגש לבין הדימוי של סיבריה כמדינה אליה נשלחים אנשים לגלות, היתה השאלה המרכזית תוך כדי עבודתו.
ספרו החדש זמין עכשיו למכירה.
מיכאל טורק היה בן שמונה כאשר קיבל כמתנה את מצלמת 35 ממ הראשונה שלו לכבוד כריסמס. בשנת 2004 עבר לניו-יורק והחל לעבוד כצלם מקצועי.
הפרויקט האישי האחרון שלו, סיבריה, נמשך במשך מספר שנים לעומת משימות אחרות שנמשכות אצלו לא יותר משבוע. מיכאל מצא עצמו נמשך באופן טבעי למקומות שהרגישו מוזרים וזרים - ותוך כדי עבודה הפכו למוכרים.
המסע לסיבריה שינה את הדרך בה הוא צילם. ככל ששהה שם יותר זמן, כך צילם פחות. מיכאל הרגיש פחות ופחות במשימת צילום ויותר כאילו הוא מצלם את ביתו. התוצאה היא תיעוד של כפרים קטנים. מהו הקשר בין המדינה בה הוא פגש לבין הדימוי של סיבריה כמדינה אליה נשלחים אנשים לגלות, היתה השאלה המרכזית תוך כדי עבודתו.
ספרו החדש זמין עכשיו למכירה.
״הנשים של חברת הרכבות האוקראיניות״ היא סידרה של פורטרטים של נשים העובדות כפקחיות תחבורה ובטיחות בצמתים של רכבות באוקריינה. הנשים מעבירות משמרות ארוכות בבתים קטנטנים שנבנו במיוחד למטרה זו לאורך המסילות הארוכות.
הסדרה בוחנת את הנופים ביחס לבתים ייחודיים אלו. במבט אל תוך הבית ניתנת לצופים הזדמנות למפגש עם הנשים עצמן. עם האוטומציה של חברת הרכבות באוקריינה ובעולם בכלל - עולה גם השאלה מדוע קיים עדיין מקצוע זה במאה ה-21.
מעטים אלו שבכלל שמים לב לאותן נשים מבעד לחלון הרכבת מנופפות בדגל צהוב ומסמנות לנהג הקטר כי הכל תקין. נשים אלו הן כמו מגדלור של רכבות. הן סימבול למדינה בה דברים מסויימים אינם משתנים.
״הנשים של חברת הרכבות האוקראיניות״ היא סידרה של פורטרטים של נשים העובדות כפקחיות תחבורה ובטיחות בצמתים של רכבות באוקריינה. הנשים מעבירות משמרות ארוכות בבתים קטנטנים שנבנו במיוחד למטרה זו לאורך המסילות הארוכות.
הסדרה בוחנת את הנופים ביחס לבתים ייחודיים אלו. במבט אל תוך הבית ניתנת לצופים הזדמנות למפגש עם הנשים עצמן. עם האוטומציה של חברת הרכבות באוקריינה ובעולם בכלל - עולה גם השאלה מדוע קיים עדיין מקצוע זה במאה ה-21.
מעטים אלו שבכלל שמים לב לאותן נשים מבעד לחלון הרכבת מנופפות בדגל צהוב ומסמנות לנהג הקטר כי הכל תקין. נשים אלו הן כמו מגדלור של רכבות. הן סימבול למדינה בה דברים מסויימים אינם משתנים.
״הנשים של חברת הרכבות האוקראיניות״ היא סידרה של פורטרטים של נשים העובדות כפקחיות תחבורה ובטיחות בצמתים של רכבות באוקריינה. הנשים מעבירות משמרות ארוכות בבתים קטנטנים שנבנו במיוחד למטרה זו לאורך המסילות הארוכות.
הסדרה בוחנת את הנופים ביחס לבתים ייחודיים אלו. במבט אל תוך הבית ניתנת לצופים הזדמנות למפגש עם הנשים עצמן. עם האוטומציה של חברת הרכבות באוקריינה ובעולם בכלל - עולה גם השאלה מדוע קיים עדיין מקצוע זה במאה ה-21.
מעטים אלו שבכלל שמים לב לאותן נשים מבעד לחלון הרכבת מנופפות בדגל צהוב ומסמנות לנהג הקטר כי הכל תקין. נשים אלו הן כמו מגדלור של רכבות. הן סימבול למדינה בה דברים מסויימים אינם משתנים.
״הנשים של חברת הרכבות האוקראיניות״ היא סידרה של פורטרטים של נשים העובדות כפקחיות תחבורה ובטיחות בצמתים של רכבות באוקריינה. הנשים מעבירות משמרות ארוכות בבתים קטנטנים שנבנו במיוחד למטרה זו לאורך המסילות הארוכות.
הסדרה בוחנת את הנופים ביחס לבתים ייחודיים אלו. במבט אל תוך הבית ניתנת לצופים הזדמנות למפגש עם הנשים עצמן. עם האוטומציה של חברת הרכבות באוקריינה ובעולם בכלל - עולה גם השאלה מדוע קיים עדיין מקצוע זה במאה ה-21.
מעטים אלו שבכלל שמים לב לאותן נשים מבעד לחלון הרכבת מנופפות בדגל צהוב ומסמנות לנהג הקטר כי הכל תקין. נשים אלו הן כמו מגדלור של רכבות. הן סימבול למדינה בה דברים מסויימים אינם משתנים.
הצלמת האמריקאית ג׳יימי ג׳ונסון ביקרה באירלנד בפעם הראשונה בשנת 2014. מיד יצרה קשר אישי עם הנוודים המתגוררים שם. במהלך חמש השנים הבאות היא תיעדה את חייהם, ובמיוחד את אלו של הילדים.
שלל התמונות אוגדו יחדיו בספר חדש ״גודלים בדרכים״, ומעניקים מבט אל עולם שאנו לא רואים פעמים רבות. ישנה רכות המשתקפת בצילומים, אינטימיות והבנה של חייהם.
האופטימיות של הילדים וגאוותם על דרך חייהם, באים כתגובה לסטיגמה החברתית השלילית שיש לחברה על אורך חייהם.
הצלמת האמריקאית ג׳יימי ג׳ונסון ביקרה באירלנד בפעם הראשונה בשנת 2014. מיד יצרה קשר אישי עם הנוודים המתגוררים שם. במהלך חמש השנים הבאות היא תיעדה את חייהם, ובמיוחד את אלו של הילדים.
שלל התמונות אוגדו יחדיו בספר חדש ״גודלים בדרכים״, ומעניקים מבט אל עולם שאנו לא רואים פעמים רבות. ישנה רכות המשתקפת בצילומים, אינטימיות והבנה של חייהם.
האופטימיות של הילדים וגאוותם על דרך חייהם, באים כתגובה לסטיגמה החברתית השלילית שיש לחברה על אורך חייהם.
הצלמת האמריקאית ג׳יימי ג׳ונסון ביקרה באירלנד בפעם הראשונה בשנת 2014. מיד יצרה קשר אישי עם הנוודים המתגוררים שם. במהלך חמש השנים הבאות היא תיעדה את חייהם, ובמיוחד את אלו של הילדים.
שלל התמונות אוגדו יחדיו בספר חדש ״גודלים בדרכים״, ומעניקים מבט אל עולם שאנו לא רואים פעמים רבות. ישנה רכות המשתקפת בצילומים, אינטימיות והבנה של חייהם.
האופטימיות של הילדים וגאוותם על דרך חייהם, באים כתגובה לסטיגמה החברתית השלילית שיש לחברה על אורך חייהם.
הצלמת האמריקאית ג׳יימי ג׳ונסון ביקרה באירלנד בפעם הראשונה בשנת 2014. מיד יצרה קשר אישי עם הנוודים המתגוררים שם. במהלך חמש השנים הבאות היא תיעדה את חייהם, ובמיוחד את אלו של הילדים.
שלל התמונות אוגדו יחדיו בספר חדש ״גודלים בדרכים״, ומעניקים מבט אל עולם שאנו לא רואים פעמים רבות. ישנה רכות המשתקפת בצילומים, אינטימיות והבנה של חייהם.
האופטימיות של הילדים וגאוותם על דרך חייהם, באים כתגובה לסטיגמה החברתית השלילית שיש לחברה על אורך חייהם.
אלקס מאיולי צילם את איטליה בימי מגפת הקורונה במהלך נסיעה מסיציליה לקוגדוניו בצפון המדינה. צילומיו מתעדים את צוותי העזרה ראשונה בין תמונות של רחובות נטושים לאור תגובת המדינה להתפרצות הוירוס. הראיון המלא עם חוויותיו פורסם בוניטי-פייר.
לסיציליה קיים קשר היסטורי למגפות. היא ספגה הדבקויות מאירופה ומסין במהלך מאות השנים. בשנת 1620 הגיעה המגפה השחורה דרך הנמל בו עגנו אוניות מסחר.
היום תושבים רבים מתפללים לשלום העיר בעזרת אפליקצית תפילה, כיוון שהתקהלויות אסורות.
אלקס מאיולי צילם את איטליה בימי מגפת הקורונה במהלך נסיעה מסיציליה לקוגדוניו בצפון המדינה. צילומיו מתעדים את צוותי העזרה ראשונה בין תמונות של רחובות נטושים לאור תגובת המדינה להתפרצות הוירוס. הראיון המלא עם חוויותיו פורסם בוניטי-פייר.
לסיציליה קיים קשר היסטורי למגפות. היא ספגה הדבקויות מאירופה ומסין במהלך מאות השנים. בשנת 1620 הגיעה המגפה השחורה דרך הנמל בו עגנו אוניות מסחר.
היום תושבים רבים מתפללים לשלום העיר בעזרת אפליקצית תפילה, כיוון שהתקהלויות אסורות.
אלקס מאיולי צילם את איטליה בימי מגפת הקורונה במהלך נסיעה מסיציליה לקוגדוניו בצפון המדינה. צילומיו מתעדים את צוותי העזרה ראשונה בין תמונות של רחובות נטושים לאור תגובת המדינה להתפרצות הוירוס. הראיון המלא עם חוויותיו פורסם בוניטי-פייר.
לסיציליה קיים קשר היסטורי למגפות. היא ספגה הדבקויות מאירופה ומסין במהלך מאות השנים. בשנת 1620 הגיעה המגפה השחורה דרך הנמל בו עגנו אוניות מסחר.
היום תושבים רבים מתפללים לשלום העיר בעזרת אפליקצית תפילה, כיוון שהתקהלויות אסורות.
אלקס מאיולי צילם את איטליה בימי מגפת הקורונה במהלך נסיעה מסיציליה לקוגדוניו בצפון המדינה. צילומיו מתעדים את צוותי העזרה ראשונה בין תמונות של רחובות נטושים לאור תגובת המדינה להתפרצות הוירוס. הראיון המלא עם חוויותיו פורסם בוניטי-פייר.
לסיציליה קיים קשר היסטורי למגפות. היא ספגה הדבקויות מאירופה ומסין במהלך מאות השנים. בשנת 1620 הגיעה המגפה השחורה דרך הנמל בו עגנו אוניות מסחר.
היום תושבים רבים מתפללים לשלום העיר בעזרת אפליקצית תפילה, כיוון שהתקהלויות אסורות.