בשנת 1976 קיבלה הצלמת מארי אלן מארק אישור מיוחד לצלם במחלקה 81 בבית החולים של מדינת אוריגון. שם יצרה סדרת עבודות רגישה וכואבת על מצבן של הנשים הכלואות בעקבות מצבן.
הסרט "קן הקוקיה" שיצא לאור לעורר גלים רבים בשנת 1975 צולם בבית בחולים באוריגון. באותו הזמן נגשה מארי למחלקה הסגורה לתעד את חייהן של אלו שהעבירו את חייהן מאחרי הדלתות הנעולות. מארי התגוררה איתן במחלקה במשך 36 ימים.
"רציתי להראות את האישיות שלהן" אמרה בפתיחת התערוכה בשנת 1978. לא רציתי שרק יחשבו עליהן כעל משוגעות.
את בעבודה כמעט איש לא ראה, עד היום. ספר חדש שיוצא לאור נותן מבט מחודש על אותם חיים במחלקה זו. הצילומים נמנעים מניסיון לעשות סנסציה. כוונתם להראות את מורכבות האנושית, להתייחס לנשים המצולמות באתיות ובחמלה, מתוך הבנה שכולנו כלולים במערכת יחסים אחת מורכבת.
בשנת 1976 קיבלה הצלמת מארי אלן מארק אישור מיוחד לצלם במחלקה 81 בבית החולים של מדינת אוריגון. שם יצרה סדרת עבודות רגישה וכואבת על מצבן של הנשים הכלואות בעקבות מצבן.
הסרט "קן הקוקיה" שיצא לאור לעורר גלים רבים בשנת 1975 צולם בבית בחולים באוריגון. באותו הזמן נגשה מארי למחלקה הסגורה לתעד את חייהן של אלו שהעבירו את חייהן מאחרי הדלתות הנעולות. מארי התגוררה איתן במחלקה במשך 36 ימים.
"רציתי להראות את האישיות שלהן" אמרה בפתיחת התערוכה בשנת 1978. לא רציתי שרק יחשבו עליהן כעל משוגעות.
את בעבודה כמעט איש לא ראה, עד היום. ספר חדש שיוצא לאור נותן מבט מחודש על אותם חיים במחלקה זו. הצילומים נמנעים מניסיון לעשות סנסציה. כוונתם להראות את מורכבות האנושית, להתייחס לנשים המצולמות באתיות ובחמלה, מתוך הבנה שכולנו כלולים במערכת יחסים אחת מורכבת.
בשנת 1976 קיבלה הצלמת מארי אלן מארק אישור מיוחד לצלם במחלקה 81 בבית החולים של מדינת אוריגון. שם יצרה סדרת עבודות רגישה וכואבת על מצבן של הנשים הכלואות בעקבות מצבן.
הסרט "קן הקוקיה" שיצא לאור לעורר גלים רבים בשנת 1975 צולם בבית בחולים באוריגון. באותו הזמן נגשה מארי למחלקה הסגורה לתעד את חייהן של אלו שהעבירו את חייהן מאחרי הדלתות הנעולות. מארי התגוררה איתן במחלקה במשך 36 ימים.
"רציתי להראות את האישיות שלהן" אמרה בפתיחת התערוכה בשנת 1978. לא רציתי שרק יחשבו עליהן כעל משוגעות.
את בעבודה כמעט איש לא ראה, עד היום. ספר חדש שיוצא לאור נותן מבט מחודש על אותם חיים במחלקה זו. הצילומים נמנעים מניסיון לעשות סנסציה. כוונתם להראות את מורכבות האנושית, להתייחס לנשים המצולמות באתיות ובחמלה, מתוך הבנה שכולנו כלולים במערכת יחסים אחת מורכבת.
בשנת 1976 קיבלה הצלמת מארי אלן מארק אישור מיוחד לצלם במחלקה 81 בבית החולים של מדינת אוריגון. שם יצרה סדרת עבודות רגישה וכואבת על מצבן של הנשים הכלואות בעקבות מצבן.
הסרט "קן הקוקיה" שיצא לאור לעורר גלים רבים בשנת 1975 צולם בבית בחולים באוריגון. באותו הזמן נגשה מארי למחלקה הסגורה לתעד את חייהן של אלו שהעבירו את חייהן מאחרי הדלתות הנעולות. מארי התגוררה איתן במחלקה במשך 36 ימים.
"רציתי להראות את האישיות שלהן" אמרה בפתיחת התערוכה בשנת 1978. לא רציתי שרק יחשבו עליהן כעל משוגעות.
את בעבודה כמעט איש לא ראה, עד היום. ספר חדש שיוצא לאור נותן מבט מחודש על אותם חיים במחלקה זו. הצילומים נמנעים מניסיון לעשות סנסציה. כוונתם להראות את מורכבות האנושית, להתייחס לנשים המצולמות באתיות ובחמלה, מתוך הבנה שכולנו כלולים במערכת יחסים אחת מורכבת.
הצלמת נעמי האריס עברה בגיל עשרים ושש לגור במלון לפנסיונריות במיאמי. שם היא מצאה קהילה שהגדירה מחדש בשבילה מה היא חברות, ומה היא הישרדות.
נעמי התחילה לצלם את החיים במלון האדן האל בדצמבר 1999. זה היה המלון האחרון במיאמי שהוקדש לפנסיונרים. לאחר חודשיים בהם התגוררה במלון התחילו שאר הדיירים לקבל אותה כאחת מהן. "הן התייחסו אלי כנכדה חורגת" מעידה האריס.
העבודה זכתה במספר פרסים והתמקדה בשאלה איך מעבירים פנסיונרים את שארית חייהם בהמתנה, ובשיעמום - מביטים אחורה בנוסטלגיה על החיים שפעם חיו.
דווקא הרקע הצבעוני של מיאמי, מיקום המלון על חוף הים המפורסם, והשמש הקופחת - הם שהעניקו לעבודה את הקונטרסט בין מבט עמוק לקיטש מוחצן.
נעמי התגוררה איתן במשך שנתיים וחצי.
היום כבר אין בנמצא מלונות קטנים, דוגמת האדן האל והאזור מאופיין כאיזור יוקרה ראוותני.
הצלמת נעמי האריס עברה בגיל עשרים ושש לגור במלון לפנסיונריות במיאמי. שם היא מצאה קהילה שהגדירה מחדש בשבילה מה היא חברות, ומה היא הישרדות.
נעמי התחילה לצלם את החיים במלון האדן האל בדצמבר 1999. זה היה המלון האחרון במיאמי שהוקדש לפנסיונרים. לאחר חודשיים בהם התגוררה במלון התחילו שאר הדיירים לקבל אותה כאחת מהן. "הן התייחסו אלי כנכדה חורגת" מעידה האריס.
העבודה זכתה במספר פרסים והתמקדה בשאלה איך מעבירים פנסיונרים את שארית חייהם בהמתנה, ובשיעמום - מביטים אחורה בנוסטלגיה על החיים שפעם חיו.
דווקא הרקע הצבעוני של מיאמי, מיקום המלון על חוף הים המפורסם, והשמש הקופחת - הם שהעניקו לעבודה את הקונטרסט בין מבט עמוק לקיטש מוחצן.
נעמי התגוררה איתן במשך שנתיים וחצי.
היום כבר אין בנמצא מלונות קטנים, דוגמת האדן האל והאזור מאופיין כאיזור יוקרה ראוותני.
הצלמת נעמי האריס עברה בגיל עשרים ושש לגור במלון לפנסיונריות במיאמי. שם היא מצאה קהילה שהגדירה מחדש בשבילה מה היא חברות, ומה היא הישרדות.
נעמי התחילה לצלם את החיים במלון האדן האל בדצמבר 1999. זה היה המלון האחרון במיאמי שהוקדש לפנסיונרים. לאחר חודשיים בהם התגוררה במלון התחילו שאר הדיירים לקבל אותה כאחת מהן. "הן התייחסו אלי כנכדה חורגת" מעידה האריס.
העבודה זכתה במספר פרסים והתמקדה בשאלה איך מעבירים פנסיונרים את שארית חייהם בהמתנה, ובשיעמום - מביטים אחורה בנוסטלגיה על החיים שפעם חיו.
דווקא הרקע הצבעוני של מיאמי, מיקום המלון על חוף הים המפורסם, והשמש הקופחת - הם שהעניקו לעבודה את הקונטרסט בין מבט עמוק לקיטש מוחצן.
נעמי התגוררה איתן במשך שנתיים וחצי.
היום כבר אין בנמצא מלונות קטנים, דוגמת האדן האל והאזור מאופיין כאיזור יוקרה ראוותני.
הצלמת נעמי האריס עברה בגיל עשרים ושש לגור במלון לפנסיונריות במיאמי. שם היא מצאה קהילה שהגדירה מחדש בשבילה מה היא חברות, ומה היא הישרדות.
נעמי התחילה לצלם את החיים במלון האדן האל בדצמבר 1999. זה היה המלון האחרון במיאמי שהוקדש לפנסיונרים. לאחר חודשיים בהם התגוררה במלון התחילו שאר הדיירים לקבל אותה כאחת מהן. "הן התייחסו אלי כנכדה חורגת" מעידה האריס.
העבודה זכתה במספר פרסים והתמקדה בשאלה איך מעבירים פנסיונרים את שארית חייהם בהמתנה, ובשיעמום - מביטים אחורה בנוסטלגיה על החיים שפעם חיו.
דווקא הרקע הצבעוני של מיאמי, מיקום המלון על חוף הים המפורסם, והשמש הקופחת - הם שהעניקו לעבודה את הקונטרסט בין מבט עמוק לקיטש מוחצן.
נעמי התגוררה איתן במשך שנתיים וחצי.
היום כבר אין בנמצא מלונות קטנים, דוגמת האדן האל והאזור מאופיין כאיזור יוקרה ראוותני.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
"התכונה הכי טובה של אישה היא לא להפריע, ולדבר רק מתי שמדברים אליה״, כך מתחיל סרט האנימציה הדוקומנטרי של אורסקה דיוקיץ'.
״איש מעולם לא דיבר על הנאה של נשים, אסור היה להן לדבר על זה. זה היה אחד הפשעים הגדולים ביותר בעיני הכנסייה. אורגזמה? את צוחקת עלי?" מספרת סבתה של הבימאית בראיון במהלך הסרטון. "פעם הלכתי לוידוי אצל הכומר והוא צווח עלי שאני לא בהריון כבר שנתיים! האם אני מכריחה את בעלי לגמור בחוץ??"
הסרט הקצר מביא את סיפורן של ארבע נשים, המעלות את זכרונותיהן כאשר היו צעירות. הקולות שלהן מתמזגים לקול אחד, זה של סבתא ורה המספרת את סיפורה בפרטי פרטים.
הסרט מביא את מצבן של הנשים בסלובניה בתחילת המאה העשרים, ומעלה את השאלה המצערת האם משהו השתנה משמעותית מאז?
"התכונה הכי טובה של אישה היא לא להפריע, ולדבר רק מתי שמדברים אליה״, כך מתחיל סרט האנימציה הדוקומנטרי של אורסקה דיוקיץ'.
״איש מעולם לא דיבר על הנאה של נשים, אסור היה להן לדבר על זה. זה היה אחד הפשעים הגדולים ביותר בעיני הכנסייה. אורגזמה? את צוחקת עלי?" מספרת סבתה של הבימאית בראיון במהלך הסרטון. "פעם הלכתי לוידוי אצל הכומר והוא צווח עלי שאני לא בהריון כבר שנתיים! האם אני מכריחה את בעלי לגמור בחוץ??"
הסרט הקצר מביא את סיפורן של ארבע נשים, המעלות את זכרונותיהן כאשר היו צעירות. הקולות שלהן מתמזגים לקול אחד, זה של סבתא ורה המספרת את סיפורה בפרטי פרטים.
הסרט מביא את מצבן של הנשים בסלובניה בתחילת המאה העשרים, ומעלה את השאלה המצערת האם משהו השתנה משמעותית מאז?
"התכונה הכי טובה של אישה היא לא להפריע, ולדבר רק מתי שמדברים אליה״, כך מתחיל סרט האנימציה הדוקומנטרי של אורסקה דיוקיץ'.
״איש מעולם לא דיבר על הנאה של נשים, אסור היה להן לדבר על זה. זה היה אחד הפשעים הגדולים ביותר בעיני הכנסייה. אורגזמה? את צוחקת עלי?" מספרת סבתה של הבימאית בראיון במהלך הסרטון. "פעם הלכתי לוידוי אצל הכומר והוא צווח עלי שאני לא בהריון כבר שנתיים! האם אני מכריחה את בעלי לגמור בחוץ??"
הסרט הקצר מביא את סיפורן של ארבע נשים, המעלות את זכרונותיהן כאשר היו צעירות. הקולות שלהן מתמזגים לקול אחד, זה של סבתא ורה המספרת את סיפורה בפרטי פרטים.
הסרט מביא את מצבן של הנשים בסלובניה בתחילת המאה העשרים, ומעלה את השאלה המצערת האם משהו השתנה משמעותית מאז?
"התכונה הכי טובה של אישה היא לא להפריע, ולדבר רק מתי שמדברים אליה״, כך מתחיל סרט האנימציה הדוקומנטרי של אורסקה דיוקיץ'.
״איש מעולם לא דיבר על הנאה של נשים, אסור היה להן לדבר על זה. זה היה אחד הפשעים הגדולים ביותר בעיני הכנסייה. אורגזמה? את צוחקת עלי?" מספרת סבתה של הבימאית בראיון במהלך הסרטון. "פעם הלכתי לוידוי אצל הכומר והוא צווח עלי שאני לא בהריון כבר שנתיים! האם אני מכריחה את בעלי לגמור בחוץ??"
הסרט הקצר מביא את סיפורן של ארבע נשים, המעלות את זכרונותיהן כאשר היו צעירות. הקולות שלהן מתמזגים לקול אחד, זה של סבתא ורה המספרת את סיפורה בפרטי פרטים.
הסרט מביא את מצבן של הנשים בסלובניה בתחילת המאה העשרים, ומעלה את השאלה המצערת האם משהו השתנה משמעותית מאז?
בשנת 1988, בעוד מרגרט תאצ'ר כיהנה כבר שנה שמינית ברציפות כראש ממשלת בריטניה, קבוצה של 16 אומנים סטודנטים מאוניברסיטת גולדסמית' השתלטו על מחסן נטוש במספנות לונדון. הם קראו לעצמם "פריז". בראשם עמד דמיאן הירסט הצעיר - וביחד הם הובילו את מהפכת "אומנים בריטיים צעירים" שכבשה את העולם.
בין העבודות הפוסט-מודרניסטיות, ניצבה ערמה של מתכת, עליה חתומה האומנית שרה לוקס. שרה שהיתה אז בת עשרים ושש, לא חלקה את אותה התהילה לה זכו שאר חברי הקבוצה הגברים - למעשה אף היו אלו שניסו לשכנע את חברי הקבוצה שהיא אינה מספיק טובה לקחת חלק איתם בתערוכה.
חלפו שלושים שנה כדי ששרה תזוהה כאחת האומניות החשובות ביותר של דורה - והיא מצגיה בתערוכת יחיד במוזיאון החדש בניו-יורק בימים אלו. בתערוכה 160 עבודות מכל שנותיה, המביאות את השיח על מיניות למרכז הבמה.
בשנת 1988, בעוד מרגרט תאצ'ר כיהנה כבר שנה שמינית ברציפות כראש ממשלת בריטניה, קבוצה של 16 אומנים סטודנטים מאוניברסיטת גולדסמית' השתלטו על מחסן נטוש במספנות לונדון. הם קראו לעצמם "פריז". בראשם עמד דמיאן הירסט הצעיר - וביחד הם הובילו את מהפכת "אומנים בריטיים צעירים" שכבשה את העולם.
בין העבודות הפוסט-מודרניסטיות, ניצבה ערמה של מתכת, עליה חתומה האומנית שרה לוקס. שרה שהיתה אז בת עשרים ושש, לא חלקה את אותה התהילה לה זכו שאר חברי הקבוצה הגברים - למעשה אף היו אלו שניסו לשכנע את חברי הקבוצה שהיא אינה מספיק טובה לקחת חלק איתם בתערוכה.
חלפו שלושים שנה כדי ששרה תזוהה כאחת האומניות החשובות ביותר של דורה - והיא מצגיה בתערוכת יחיד במוזיאון החדש בניו-יורק בימים אלו. בתערוכה 160 עבודות מכל שנותיה, המביאות את השיח על מיניות למרכז הבמה.
בשנת 1988, בעוד מרגרט תאצ'ר כיהנה כבר שנה שמינית ברציפות כראש ממשלת בריטניה, קבוצה של 16 אומנים סטודנטים מאוניברסיטת גולדסמית' השתלטו על מחסן נטוש במספנות לונדון. הם קראו לעצמם "פריז". בראשם עמד דמיאן הירסט הצעיר - וביחד הם הובילו את מהפכת "אומנים בריטיים צעירים" שכבשה את העולם.
בין העבודות הפוסט-מודרניסטיות, ניצבה ערמה של מתכת, עליה חתומה האומנית שרה לוקס. שרה שהיתה אז בת עשרים ושש, לא חלקה את אותה התהילה לה זכו שאר חברי הקבוצה הגברים - למעשה אף היו אלו שניסו לשכנע את חברי הקבוצה שהיא אינה מספיק טובה לקחת חלק איתם בתערוכה.
חלפו שלושים שנה כדי ששרה תזוהה כאחת האומניות החשובות ביותר של דורה - והיא מצגיה בתערוכת יחיד במוזיאון החדש בניו-יורק בימים אלו. בתערוכה 160 עבודות מכל שנותיה, המביאות את השיח על מיניות למרכז הבמה.
בשנת 1988, בעוד מרגרט תאצ'ר כיהנה כבר שנה שמינית ברציפות כראש ממשלת בריטניה, קבוצה של 16 אומנים סטודנטים מאוניברסיטת גולדסמית' השתלטו על מחסן נטוש במספנות לונדון. הם קראו לעצמם "פריז". בראשם עמד דמיאן הירסט הצעיר - וביחד הם הובילו את מהפכת "אומנים בריטיים צעירים" שכבשה את העולם.
בין העבודות הפוסט-מודרניסטיות, ניצבה ערמה של מתכת, עליה חתומה האומנית שרה לוקס. שרה שהיתה אז בת עשרים ושש, לא חלקה את אותה התהילה לה זכו שאר חברי הקבוצה הגברים - למעשה אף היו אלו שניסו לשכנע את חברי הקבוצה שהיא אינה מספיק טובה לקחת חלק איתם בתערוכה.
חלפו שלושים שנה כדי ששרה תזוהה כאחת האומניות החשובות ביותר של דורה - והיא מצגיה בתערוכת יחיד במוזיאון החדש בניו-יורק בימים אלו. בתערוכה 160 עבודות מכל שנותיה, המביאות את השיח על מיניות למרכז הבמה.
פניני האדריכלות של קטלוניה אינם מסתכמים ביצירות הפאר של גאודי.
על מנת לציין מאה שנה למותו, הציגה העיר מבט חוזר על חלק מעבודותיו הטובות ביותר של לואיס דומינץ' מונטנר.
לואיס נולד בשנת 1849 והיה במשך חייו עמוד טווח בתנועת המודרניזם הקטלונית. מתוך 26 מבנים אותם עיצב ושנותרו עד ימינו, כ-11 נמצאים בברצלונה.
עבודותיו משלבות טכניקות מודרניות של עבודה עם פלדה תוך כדי מבט נוסטלגי אל התרבות הספרדית. אורנומנטיקה בברזל, קרמיקה וויטארז' מעטרים את מבניו המפוארים.
אולם הקונצרטים ׳פלאו דה לה מוסיקה קטלנה׳ שנבנה בשנת 1908 למקהלת אורפאו נחשב לאחד מיצירות המופת של האדריכל הנודע. החזית חושפת עבודת ברזל, לבנים, ומוזאיקה בהשראה ספרדית וערבית. בפנים יצירות בזכוכית תופסות את מרב תשומת הלב.
למרות שפע הזכוכית, גג השמש הענק, והויטארז'ים המכניסים את האור הצבעוני מכל פינה - המבנה מייצר אקוסטיקה נפלאה לקונצרטים המתקיימים בו מיום היווסדו.
פניני האדריכלות של קטלוניה אינם מסתכמים ביצירות הפאר של גאודי.
על מנת לציין מאה שנה למותו, הציגה העיר מבט חוזר על חלק מעבודותיו הטובות ביותר של לואיס דומינץ' מונטנר.
לואיס נולד בשנת 1849 והיה במשך חייו עמוד טווח בתנועת המודרניזם הקטלונית. מתוך 26 מבנים אותם עיצב ושנותרו עד ימינו, כ-11 נמצאים בברצלונה.
עבודותיו משלבות טכניקות מודרניות של עבודה עם פלדה תוך כדי מבט נוסטלגי אל התרבות הספרדית. אורנומנטיקה בברזל, קרמיקה וויטארז' מעטרים את מבניו המפוארים.
אולם הקונצרטים ׳פלאו דה לה מוסיקה קטלנה׳ שנבנה בשנת 1908 למקהלת אורפאו נחשב לאחד מיצירות המופת של האדריכל הנודע. החזית חושפת עבודת ברזל, לבנים, ומוזאיקה בהשראה ספרדית וערבית. בפנים יצירות בזכוכית תופסות את מרב תשומת הלב.
למרות שפע הזכוכית, גג השמש הענק, והויטארז'ים המכניסים את האור הצבעוני מכל פינה - המבנה מייצר אקוסטיקה נפלאה לקונצרטים המתקיימים בו מיום היווסדו.
פניני האדריכלות של קטלוניה אינם מסתכמים ביצירות הפאר של גאודי.
על מנת לציין מאה שנה למותו, הציגה העיר מבט חוזר על חלק מעבודותיו הטובות ביותר של לואיס דומינץ' מונטנר.
לואיס נולד בשנת 1849 והיה במשך חייו עמוד טווח בתנועת המודרניזם הקטלונית. מתוך 26 מבנים אותם עיצב ושנותרו עד ימינו, כ-11 נמצאים בברצלונה.
עבודותיו משלבות טכניקות מודרניות של עבודה עם פלדה תוך כדי מבט נוסטלגי אל התרבות הספרדית. אורנומנטיקה בברזל, קרמיקה וויטארז' מעטרים את מבניו המפוארים.
אולם הקונצרטים ׳פלאו דה לה מוסיקה קטלנה׳ שנבנה בשנת 1908 למקהלת אורפאו נחשב לאחד מיצירות המופת של האדריכל הנודע. החזית חושפת עבודת ברזל, לבנים, ומוזאיקה בהשראה ספרדית וערבית. בפנים יצירות בזכוכית תופסות את מרב תשומת הלב.
למרות שפע הזכוכית, גג השמש הענק, והויטארז'ים המכניסים את האור הצבעוני מכל פינה - המבנה מייצר אקוסטיקה נפלאה לקונצרטים המתקיימים בו מיום היווסדו.
פניני האדריכלות של קטלוניה אינם מסתכמים ביצירות הפאר של גאודי.
על מנת לציין מאה שנה למותו, הציגה העיר מבט חוזר על חלק מעבודותיו הטובות ביותר של לואיס דומינץ' מונטנר.
לואיס נולד בשנת 1849 והיה במשך חייו עמוד טווח בתנועת המודרניזם הקטלונית. מתוך 26 מבנים אותם עיצב ושנותרו עד ימינו, כ-11 נמצאים בברצלונה.
עבודותיו משלבות טכניקות מודרניות של עבודה עם פלדה תוך כדי מבט נוסטלגי אל התרבות הספרדית. אורנומנטיקה בברזל, קרמיקה וויטארז' מעטרים את מבניו המפוארים.
אולם הקונצרטים ׳פלאו דה לה מוסיקה קטלנה׳ שנבנה בשנת 1908 למקהלת אורפאו נחשב לאחד מיצירות המופת של האדריכל הנודע. החזית חושפת עבודת ברזל, לבנים, ומוזאיקה בהשראה ספרדית וערבית. בפנים יצירות בזכוכית תופסות את מרב תשומת הלב.
למרות שפע הזכוכית, גג השמש הענק, והויטארז'ים המכניסים את האור הצבעוני מכל פינה - המבנה מייצר אקוסטיקה נפלאה לקונצרטים המתקיימים בו מיום היווסדו.
האמנית היפנית מארי קטאיאמה שמתמשת בפרוטזות כדי לחקור את הניכור של האחר.
מארי נולדה עם מחלה נדירה שהותירה אותה עם יד אחת מעוותת ושתי רגליים קצרות במיוחד. את ילדותה העבירה מארי בתפירה ובמלאכות יד אחרות כהכרח. הפרוטזות הגסות המגושמות אותן נאלצה לשאת בילדותה הקשו עליה למצוא בגדים הולמים. לתפור לעצמה בגדים ייעודיים היה רק מתבקש.
כל משפחתה תמיד היתה עסוקה במלאכות יד. סריגה, תפירה, ציור, כתיבה - החוט והמחט היו חלק ממנה עוד בטרם ידעה קרוא וכתוב.
בגיל תשע בחרה מארי לכרות לחלוטין את שתי רגליה שרק הקשו על קיומה. יכולתה לגשת לעולם של יצירתיות בלתי נדלית אפשר לה לעשות את השינוי בתנאים משלה.
כאשר למדה אומנות באוניברסיטה היתה מארי מממנת את לימודיה כזמרת ג'ז במועדונים. היא הסתירה את הפרוטזות בחצאית ארוכה וגם את העובדה שיש לה רק שתי אצבעות ביד שמאל. רק בסוף ההופעה היתה חושפת את מוגבלותה כאקט אומנותי משלה.
כאשר נולדה למארי בתה הראשונה, היא הבינה שזו הפעם הראשונה שיצור אנושי מביט בגופה מבלי לחשוב שיש שם משהו מעוות.
האמנית היפנית מארי קטאיאמה שמתמשת בפרוטזות כדי לחקור את הניכור של האחר.
מארי נולדה עם מחלה נדירה שהותירה אותה עם יד אחת מעוותת ושתי רגליים קצרות במיוחד. את ילדותה העבירה מארי בתפירה ובמלאכות יד אחרות כהכרח. הפרוטזות הגסות המגושמות אותן נאלצה לשאת בילדותה הקשו עליה למצוא בגדים הולמים. לתפור לעצמה בגדים ייעודיים היה רק מתבקש.
כל משפחתה תמיד היתה עסוקה במלאכות יד. סריגה, תפירה, ציור, כתיבה - החוט והמחט היו חלק ממנה עוד בטרם ידעה קרוא וכתוב.
בגיל תשע בחרה מארי לכרות לחלוטין את שתי רגליה שרק הקשו על קיומה. יכולתה לגשת לעולם של יצירתיות בלתי נדלית אפשר לה לעשות את השינוי בתנאים משלה.
כאשר למדה אומנות באוניברסיטה היתה מארי מממנת את לימודיה כזמרת ג'ז במועדונים. היא הסתירה את הפרוטזות בחצאית ארוכה וגם את העובדה שיש לה רק שתי אצבעות ביד שמאל. רק בסוף ההופעה היתה חושפת את מוגבלותה כאקט אומנותי משלה.
כאשר נולדה למארי בתה הראשונה, היא הבינה שזו הפעם הראשונה שיצור אנושי מביט בגופה מבלי לחשוב שיש שם משהו מעוות.
האמנית היפנית מארי קטאיאמה שמתמשת בפרוטזות כדי לחקור את הניכור של האחר.
מארי נולדה עם מחלה נדירה שהותירה אותה עם יד אחת מעוותת ושתי רגליים קצרות במיוחד. את ילדותה העבירה מארי בתפירה ובמלאכות יד אחרות כהכרח. הפרוטזות הגסות המגושמות אותן נאלצה לשאת בילדותה הקשו עליה למצוא בגדים הולמים. לתפור לעצמה בגדים ייעודיים היה רק מתבקש.
כל משפחתה תמיד היתה עסוקה במלאכות יד. סריגה, תפירה, ציור, כתיבה - החוט והמחט היו חלק ממנה עוד בטרם ידעה קרוא וכתוב.
בגיל תשע בחרה מארי לכרות לחלוטין את שתי רגליה שרק הקשו על קיומה. יכולתה לגשת לעולם של יצירתיות בלתי נדלית אפשר לה לעשות את השינוי בתנאים משלה.
כאשר למדה אומנות באוניברסיטה היתה מארי מממנת את לימודיה כזמרת ג'ז במועדונים. היא הסתירה את הפרוטזות בחצאית ארוכה וגם את העובדה שיש לה רק שתי אצבעות ביד שמאל. רק בסוף ההופעה היתה חושפת את מוגבלותה כאקט אומנותי משלה.
כאשר נולדה למארי בתה הראשונה, היא הבינה שזו הפעם הראשונה שיצור אנושי מביט בגופה מבלי לחשוב שיש שם משהו מעוות.
האמנית היפנית מארי קטאיאמה שמתמשת בפרוטזות כדי לחקור את הניכור של האחר.
מארי נולדה עם מחלה נדירה שהותירה אותה עם יד אחת מעוותת ושתי רגליים קצרות במיוחד. את ילדותה העבירה מארי בתפירה ובמלאכות יד אחרות כהכרח. הפרוטזות הגסות המגושמות אותן נאלצה לשאת בילדותה הקשו עליה למצוא בגדים הולמים. לתפור לעצמה בגדים ייעודיים היה רק מתבקש.
כל משפחתה תמיד היתה עסוקה במלאכות יד. סריגה, תפירה, ציור, כתיבה - החוט והמחט היו חלק ממנה עוד בטרם ידעה קרוא וכתוב.
בגיל תשע בחרה מארי לכרות לחלוטין את שתי רגליה שרק הקשו על קיומה. יכולתה לגשת לעולם של יצירתיות בלתי נדלית אפשר לה לעשות את השינוי בתנאים משלה.
כאשר למדה אומנות באוניברסיטה היתה מארי מממנת את לימודיה כזמרת ג'ז במועדונים. היא הסתירה את הפרוטזות בחצאית ארוכה וגם את העובדה שיש לה רק שתי אצבעות ביד שמאל. רק בסוף ההופעה היתה חושפת את מוגבלותה כאקט אומנותי משלה.
כאשר נולדה למארי בתה הראשונה, היא הבינה שזו הפעם הראשונה שיצור אנושי מביט בגופה מבלי לחשוב שיש שם משהו מעוות.
כמו שהמקומיים יודעים מזמן, וכמו שדיירי הווילות על חופי הים מפחדים לדעת - יש למיאמי הרבה יותר שכבות מאשר הדקדנטיות של "מיאמי ביץ'".
הקסם האמיתי של העיר אינו נובע מהים העוטף אותה אלא מהמרכז, מהכיכרות ומבתי הקפה, היכן שמתגוררים התושבים "האמיתיים".
מיאמי חייבת את קסמה למהגרים הקובניים שהקימו שם מזה שנים רבות קהילה מבוססת, עם מסורות רוחניות, וחום אנושי הייחודי למקום. אך אלה לא רק הקובניים כי גם אלו שהיגרו מהאייטי, מונצואלה, מפורטו-ריקו, מקולומביה, ממקסיקו ועוד.
כל אלה הם מעמד הפועלים של העיר - אלה המניעים את הגלגלים. הצלם המקומי ג'ובאני מורין צילם את קסמו של המקום בעבודה חדשה בשם "בית".
כמו שהמקומיים יודעים מזמן, וכמו שדיירי הווילות על חופי הים מפחדים לדעת - יש למיאמי הרבה יותר שכבות מאשר הדקדנטיות של "מיאמי ביץ'".
הקסם האמיתי של העיר אינו נובע מהים העוטף אותה אלא מהמרכז, מהכיכרות ומבתי הקפה, היכן שמתגוררים התושבים "האמיתיים".
מיאמי חייבת את קסמה למהגרים הקובניים שהקימו שם מזה שנים רבות קהילה מבוססת, עם מסורות רוחניות, וחום אנושי הייחודי למקום. אך אלה לא רק הקובניים כי גם אלו שהיגרו מהאייטי, מונצואלה, מפורטו-ריקו, מקולומביה, ממקסיקו ועוד.
כל אלה הם מעמד הפועלים של העיר - אלה המניעים את הגלגלים. הצלם המקומי ג'ובאני מורין צילם את קסמו של המקום בעבודה חדשה בשם "בית".
כמו שהמקומיים יודעים מזמן, וכמו שדיירי הווילות על חופי הים מפחדים לדעת - יש למיאמי הרבה יותר שכבות מאשר הדקדנטיות של "מיאמי ביץ'".
הקסם האמיתי של העיר אינו נובע מהים העוטף אותה אלא מהמרכז, מהכיכרות ומבתי הקפה, היכן שמתגוררים התושבים "האמיתיים".
מיאמי חייבת את קסמה למהגרים הקובניים שהקימו שם מזה שנים רבות קהילה מבוססת, עם מסורות רוחניות, וחום אנושי הייחודי למקום. אך אלה לא רק הקובניים כי גם אלו שהיגרו מהאייטי, מונצואלה, מפורטו-ריקו, מקולומביה, ממקסיקו ועוד.
כל אלה הם מעמד הפועלים של העיר - אלה המניעים את הגלגלים. הצלם המקומי ג'ובאני מורין צילם את קסמו של המקום בעבודה חדשה בשם "בית".
כמו שהמקומיים יודעים מזמן, וכמו שדיירי הווילות על חופי הים מפחדים לדעת - יש למיאמי הרבה יותר שכבות מאשר הדקדנטיות של "מיאמי ביץ'".
הקסם האמיתי של העיר אינו נובע מהים העוטף אותה אלא מהמרכז, מהכיכרות ומבתי הקפה, היכן שמתגוררים התושבים "האמיתיים".
מיאמי חייבת את קסמה למהגרים הקובניים שהקימו שם מזה שנים רבות קהילה מבוססת, עם מסורות רוחניות, וחום אנושי הייחודי למקום. אך אלה לא רק הקובניים כי גם אלו שהיגרו מהאייטי, מונצואלה, מפורטו-ריקו, מקולומביה, ממקסיקו ועוד.
כל אלה הם מעמד הפועלים של העיר - אלה המניעים את הגלגלים. הצלם המקומי ג'ובאני מורין צילם את קסמו של המקום בעבודה חדשה בשם "בית".
בברית המועצות האנימטורים עבדו בשרות הממשל. גופים ממשלתיים מימנו את הסרטים הרבים שנעשו לאורך ההיסטוריה בברית המועצות, ושלטו בכך על תכנם וסגנונם. הבירוקרטיה הענפה היתה הבוס, המפיץ, והצנזורה של כל סרט שרצה לראות אור יום.
בשנות השישים התחילה מגמה של פתיחות מטעם הממשל. סרטים שחוייבו להיות מאויירים בסגנון ריאליסטי בדומה לסרטי דיסני המוכרים הורשו לחרוג מעט מהגבולות - כל עוד הם אינם מעבירים ביקורת על הממשל. אך ההקלה בחוקים נתנה פתח ליוצרים לבדוק עד היכן יורשו למתוח את הגבולות.
אך הסרט שיצא לאור בשנת 1962, האמבטיה, היה בגדר נס שהצליח לדלג מעל כל המערכת הבירוקרטית.
מדובר בפצצה פוליטית. הסרט מביא סגנון אבסטרקטי פורץ דרך, שמעביר ביקורת חריפה ביותר על הממשל ככלל, ועל הגופים שאחראיים על הפצתו בפרט.
הסרט הוא למעשה הומאז' למחזה "האמבטיה" של ולדימיר מיאקובסקי משנת 1930. מיאקובסקי היה מעריץ נלהב של לנין ותיעב את הבירוקרטיה. אומרים שלא היתה הלוויה מפוארת כשלו מאז מותו של לנין עצמו.
הסרט משנת 1962 לא נועד להזכר בעבר, אלא להביא את הרוח המורדת להווה - ולקרוא תיגר על הדיכוי מצד הממסד המתרחש כרגע.
האמבטיה היה ארוע חד פעמי, ובשנת 1968 כאשר ניסו האנימטורים להוציא סרט בעל אופי ביקורתי נוסף, נכלאו לשנתיים במחנה עבודה.
בברית המועצות האנימטורים עבדו בשרות הממשל. גופים ממשלתיים מימנו את הסרטים הרבים שנעשו לאורך ההיסטוריה בברית המועצות, ושלטו בכך על תכנם וסגנונם. הבירוקרטיה הענפה היתה הבוס, המפיץ, והצנזורה של כל סרט שרצה לראות אור יום.
בשנות השישים התחילה מגמה של פתיחות מטעם הממשל. סרטים שחוייבו להיות מאויירים בסגנון ריאליסטי בדומה לסרטי דיסני המוכרים הורשו לחרוג מעט מהגבולות - כל עוד הם אינם מעבירים ביקורת על הממשל. אך ההקלה בחוקים נתנה פתח ליוצרים לבדוק עד היכן יורשו למתוח את הגבולות.
אך הסרט שיצא לאור בשנת 1962, האמבטיה, היה בגדר נס שהצליח לדלג מעל כל המערכת הבירוקרטית.
מדובר בפצצה פוליטית. הסרט מביא סגנון אבסטרקטי פורץ דרך, שמעביר ביקורת חריפה ביותר על הממשל ככלל, ועל הגופים שאחראיים על הפצתו בפרט.
הסרט הוא למעשה הומאז' למחזה "האמבטיה" של ולדימיר מיאקובסקי משנת 1930. מיאקובסקי היה מעריץ נלהב של לנין ותיעב את הבירוקרטיה. אומרים שלא היתה הלוויה מפוארת כשלו מאז מותו של לנין עצמו.
הסרט משנת 1962 לא נועד להזכר בעבר, אלא להביא את הרוח המורדת להווה - ולקרוא תיגר על הדיכוי מצד הממסד המתרחש כרגע.
האמבטיה היה ארוע חד פעמי, ובשנת 1968 כאשר ניסו האנימטורים להוציא סרט בעל אופי ביקורתי נוסף, נכלאו לשנתיים במחנה עבודה.
בברית המועצות האנימטורים עבדו בשרות הממשל. גופים ממשלתיים מימנו את הסרטים הרבים שנעשו לאורך ההיסטוריה בברית המועצות, ושלטו בכך על תכנם וסגנונם. הבירוקרטיה הענפה היתה הבוס, המפיץ, והצנזורה של כל סרט שרצה לראות אור יום.
בשנות השישים התחילה מגמה של פתיחות מטעם הממשל. סרטים שחוייבו להיות מאויירים בסגנון ריאליסטי בדומה לסרטי דיסני המוכרים הורשו לחרוג מעט מהגבולות - כל עוד הם אינם מעבירים ביקורת על הממשל. אך ההקלה בחוקים נתנה פתח ליוצרים לבדוק עד היכן יורשו למתוח את הגבולות.
אך הסרט שיצא לאור בשנת 1962, האמבטיה, היה בגדר נס שהצליח לדלג מעל כל המערכת הבירוקרטית.
מדובר בפצצה פוליטית. הסרט מביא סגנון אבסטרקטי פורץ דרך, שמעביר ביקורת חריפה ביותר על הממשל ככלל, ועל הגופים שאחראיים על הפצתו בפרט.
הסרט הוא למעשה הומאז' למחזה "האמבטיה" של ולדימיר מיאקובסקי משנת 1930. מיאקובסקי היה מעריץ נלהב של לנין ותיעב את הבירוקרטיה. אומרים שלא היתה הלוויה מפוארת כשלו מאז מותו של לנין עצמו.
הסרט משנת 1962 לא נועד להזכר בעבר, אלא להביא את הרוח המורדת להווה - ולקרוא תיגר על הדיכוי מצד הממסד המתרחש כרגע.
האמבטיה היה ארוע חד פעמי, ובשנת 1968 כאשר ניסו האנימטורים להוציא סרט בעל אופי ביקורתי נוסף, נכלאו לשנתיים במחנה עבודה.
בברית המועצות האנימטורים עבדו בשרות הממשל. גופים ממשלתיים מימנו את הסרטים הרבים שנעשו לאורך ההיסטוריה בברית המועצות, ושלטו בכך על תכנם וסגנונם. הבירוקרטיה הענפה היתה הבוס, המפיץ, והצנזורה של כל סרט שרצה לראות אור יום.
בשנות השישים התחילה מגמה של פתיחות מטעם הממשל. סרטים שחוייבו להיות מאויירים בסגנון ריאליסטי בדומה לסרטי דיסני המוכרים הורשו לחרוג מעט מהגבולות - כל עוד הם אינם מעבירים ביקורת על הממשל. אך ההקלה בחוקים נתנה פתח ליוצרים לבדוק עד היכן יורשו למתוח את הגבולות.
אך הסרט שיצא לאור בשנת 1962, האמבטיה, היה בגדר נס שהצליח לדלג מעל כל המערכת הבירוקרטית.
מדובר בפצצה פוליטית. הסרט מביא סגנון אבסטרקטי פורץ דרך, שמעביר ביקורת חריפה ביותר על הממשל ככלל, ועל הגופים שאחראיים על הפצתו בפרט.
הסרט הוא למעשה הומאז' למחזה "האמבטיה" של ולדימיר מיאקובסקי משנת 1930. מיאקובסקי היה מעריץ נלהב של לנין ותיעב את הבירוקרטיה. אומרים שלא היתה הלוויה מפוארת כשלו מאז מותו של לנין עצמו.
הסרט משנת 1962 לא נועד להזכר בעבר, אלא להביא את הרוח המורדת להווה - ולקרוא תיגר על הדיכוי מצד הממסד המתרחש כרגע.
האמבטיה היה ארוע חד פעמי, ובשנת 1968 כאשר ניסו האנימטורים להוציא סרט בעל אופי ביקורתי נוסף, נכלאו לשנתיים במחנה עבודה.
"נולדתי בהארלם, ניו יורק. אני צלם אומנותי, עם נטייה לדוקומנטרי. אני מחפש את האמת בכל צילום, את השכבות של החיים, ואת האירוניה בחיים היומיומיים. כאדם שחור, אני רוצה לפנות לכולם. במשך חמישים שנה אני מנסה להראות צדדים חיובים בקהילה שלי וקהילות אחרות בעולם.
במשך שנים פיתחתי בחדר חושך את כל העבודות לבדי. היום כשהכל בדיגיטל אני משתדל לשמר את אותה האיכות. אני רוצה שהצילום ידבר בעד עצמו - המתבונן הוא חלק מהותי מהעבודה עצמה.
אני חותר לשלב את העבר הרוחני בהווה, כך שנלמד למצוא אלטרנטיבות לעשות את חיינו טובים יותר."
בשנת 2020 הספריה הלאומית של ארצות הברית רכשה את ארכיון הצילומים של שון ווקר, הרכישה הראשונה של עבודות הנוצרו בידי אדם כהה עור.
"נולדתי בהארלם, ניו יורק. אני צלם אומנותי, עם נטייה לדוקומנטרי. אני מחפש את האמת בכל צילום, את השכבות של החיים, ואת האירוניה בחיים היומיומיים. כאדם שחור, אני רוצה לפנות לכולם. במשך חמישים שנה אני מנסה להראות צדדים חיובים בקהילה שלי וקהילות אחרות בעולם.
במשך שנים פיתחתי בחדר חושך את כל העבודות לבדי. היום כשהכל בדיגיטל אני משתדל לשמר את אותה האיכות. אני רוצה שהצילום ידבר בעד עצמו - המתבונן הוא חלק מהותי מהעבודה עצמה.
אני חותר לשלב את העבר הרוחני בהווה, כך שנלמד למצוא אלטרנטיבות לעשות את חיינו טובים יותר."
בשנת 2020 הספריה הלאומית של ארצות הברית רכשה את ארכיון הצילומים של שון ווקר, הרכישה הראשונה של עבודות הנוצרו בידי אדם כהה עור.
"נולדתי בהארלם, ניו יורק. אני צלם אומנותי, עם נטייה לדוקומנטרי. אני מחפש את האמת בכל צילום, את השכבות של החיים, ואת האירוניה בחיים היומיומיים. כאדם שחור, אני רוצה לפנות לכולם. במשך חמישים שנה אני מנסה להראות צדדים חיובים בקהילה שלי וקהילות אחרות בעולם.
במשך שנים פיתחתי בחדר חושך את כל העבודות לבדי. היום כשהכל בדיגיטל אני משתדל לשמר את אותה האיכות. אני רוצה שהצילום ידבר בעד עצמו - המתבונן הוא חלק מהותי מהעבודה עצמה.
אני חותר לשלב את העבר הרוחני בהווה, כך שנלמד למצוא אלטרנטיבות לעשות את חיינו טובים יותר."
בשנת 2020 הספריה הלאומית של ארצות הברית רכשה את ארכיון הצילומים של שון ווקר, הרכישה הראשונה של עבודות הנוצרו בידי אדם כהה עור.
"נולדתי בהארלם, ניו יורק. אני צלם אומנותי, עם נטייה לדוקומנטרי. אני מחפש את האמת בכל צילום, את השכבות של החיים, ואת האירוניה בחיים היומיומיים. כאדם שחור, אני רוצה לפנות לכולם. במשך חמישים שנה אני מנסה להראות צדדים חיובים בקהילה שלי וקהילות אחרות בעולם.
במשך שנים פיתחתי בחדר חושך את כל העבודות לבדי. היום כשהכל בדיגיטל אני משתדל לשמר את אותה האיכות. אני רוצה שהצילום ידבר בעד עצמו - המתבונן הוא חלק מהותי מהעבודה עצמה.
אני חותר לשלב את העבר הרוחני בהווה, כך שנלמד למצוא אלטרנטיבות לעשות את חיינו טובים יותר."
בשנת 2020 הספריה הלאומית של ארצות הברית רכשה את ארכיון הצילומים של שון ווקר, הרכישה הראשונה של עבודות הנוצרו בידי אדם כהה עור.