ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

לאמריקאים רבים הביטוי ״הדרך האמריקאית״ נחשף לראשונה על גבי לוחות מודעות ענקיים שהוצגו ברחבי היבשת בשנת 1938. במהלך קניה של מצרכים, בדרך לעבודה, או בכניסה לכביש ראשי - היה בלתי אפשרי להתחמק משלטי ענק אלו המציגים את המשפחה האמריקאית המאושרת יושבת לפיקניק, מברכת את האב החוזר מיום עבודה, או בטיול יום ראשון עם הכלב.

החיוכים הרחבים, הרכב הנוח, והבית המאובזר מראים שישנן מעט דאגות חומריות או פסיכולוגיות.

״שעות העבודה הכי קצרות בעולם״
״המשכורות הגבוהות בעולם״
״איכות החיים הגבוה בעולם״
״אין דרך כמו הדרך האמריקאית״

מתנוססות הסיסמאות בכל מקום.

השלטים עוצבו והופצו על ידי ארגון היצרנים הלאומי, ובוודאי נראו שלא במקום לרבים שחזו בהן באמצע המשבר הכלכלי הכבד שתפס את המדינה. כאשר מדינות שכנות פנו לקומוניזם או סוציאליזם בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי, גם האמריקאים חיפשו פתרונות משלהם. בסביבה טעונה זו איגודים רבים ואנשי עסקים שמרנים תפסו את השיח הלאומי ושאפו להגדיר את התפיסה הלאומית התקדם את האינטרסים בפוליטים וכלכליים שלהם.

סה״כ הודפסו 45,000 שלטים שנתלו בכל יישוב על אוכלוסיה העולה על 2500 אזרחים. כשישים וחמש מיליון אמריקאים נחשפו אליהם מדי יום. אין ספק שאנו חיים בין השאר את תוצאות הפרופגנדה הזו.

גרייס ג׳ונס היא מורדת. במפעל חייה הצליחה להטות את דעת הקהל המערבית בנוגע לסטריאוטיפים על נשים שחורות ופילוג על רקע מיני.

נולדה בג׳מייקה, גרייס הציתה את עולם המוזיקה, האופנה והקולנוע עם אסתטיקה המתריסה על קטגוריאליות מצד תעשיות ששנים רבות השתיקו קבוצות אוכלוסיה מהשוליים.
גרייס הפכה את המיינסטרים עם סירובה להיות מקוטלגת תחת קטגוריה אחת שהיתה נוחה לאחרים.

גישתה למיניות, לתפיסה בנושאי מופע, גזע, וסיברנטיות שינו את פני המדיה בהלך כל הקריירה שלה. כל מה שעשתה בשנות השבעים, שמונים וראשית שנות התשעים רלוונטי היום לא פחות מאשר אז.
עבודתה חיה, רעננה, וניסיונית - ונעשתה בשנים שהמושגים בהם מדברים היום על עתיד אפריקה לא היו קיימים כלל כחלק מהשיח.

גרייס שינתה את השיח הארכיטיפי על נשים אפריקאיות, ושיחקה על קו לא מוגדר בו היא אינה נשית ואינה גברית, ואינה מנסה לעשות פרובוקציות אלא רק לקיים מקום שהיה חדש לחלוטין ולא מוגדר.

כבר בגיל 18 עברה ג׳ונס לניו יורק לעבוד בשביל סוכנות דוגמנות מצליחה. עורה הכהה, מבנה פניה האפריקאי ושערה הטבעי לא התאימו כלל לזה שהאדם הלבן ניסה לקדם בתפיסתו את האדם השחור. לכן ג׳ונס עברה לפריז - שם התקבלה בזרועות פתוחות על ידי רדיקלים כמו קנזו ואיב-סן-לורן.

היצירתיות שלה, החדשנות והספונטניות הפכו אותה למוזה המושלמת לאומנים, ביניהם אנדי וורהול, קית׳ הארינג ורוברט מייפלת׳ורפ. גרייס קראה תיגר על הסובבים אותה ודחפה את כולם לחשוב אחרת על דימויים שהם עצמם יוצרים.

תערוכה חדשה בנוטינגהם מוקדשת למפעל חייה של גרייס.

דיוויד הוקני ידוע במיוחד בזכות ציורי הבריכות שלו בקליפורניה. מזה שנתיים בחר להתגורר בנורמנדי ולהתבונן במחזור הטבע.

פריחת עצי התפוח, בקתות עץ ושלכת. שלוש שנים לאחר רטרוספקטיבה חשובה במרכז פומפידו, בטייט ובמטרופוליטן, חוזר הוקני עם תערוכה של עבודות חדשות החוגגות את האביב בנורמנדי.

דמות מפתח של אומנות הפופ, מפורסם בזכות עבודותיו הססגוניות, האומן הבריטי שעד לא מזמן היה האמן העשיר ביותר שחי (עד אשר ג׳ף קונס עקף אותו) עזב את לוס אנג׳לס בכדי לחיות בכפר קטנטן בו התאהב לאחרונה.

שלושה ימים לאחר ביקור במקום, רכש בית. ״רציתי להראות את האביב בנורמנדי. זה לקח לי כשלושה חודשים. הסגר בעקבות המגפה לא הפריע לי. ציירתי ציור אחד בכל יום״ אומר הוקני המתגורר לבדו ורק שני אסיסטנטים מסייעים לו במה שנדרש.

בשנת 2018 נמכר פורטרט עצמי שלו משנת 1972 בלמעלה מתשעים מיליון דולר בניו יורק במכירה פומבית.

״אני אוהב בכל יום לצייר. ללמוד את הציור זה ללמוד להביט. מרבית האנשים אינם מביטים כלל. הם רק מעבירים את מבטם לוודא היכן הם מניחים את הרגליים. הצילום היום משעמם אותי. אני מאמין שהוא משעמם את רוב האנשים. לכן הציור אינו יכול למות. אנו זקוקים לציור היום יותר מתמיד.

פרי עבודתו מוצג בימים אלו בפריז.

יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.

קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.

בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״

עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.

קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.

מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.

נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.

הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.

נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.

מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.

אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.

אישה צעירה עם תסמונת דאון חווה אהבה, חברות וקשר אישי עם אמה, ועם הטבע.

הצלמת הרוסיה סנז׳נה וון בודינגן תיעדה את סופי מאז שנת 2017. בסדרת הצילומים המתמשכת מציגה בודינגן ביופי פואטי את חייה של סופי שכבה אחר שכבה. השתיים נפגשו כאשר סופי סיימה את לימודיה בגיל 18. רוב ימיה היא מעבירה באחוזה רחבת ידיים עשירה בצבעים, טקסטורות וחפצים אומנותיים שעברו במשפחתה אשר עוסקת בסחר עתיקות זה מספר דורות.

פעמים רבות סופי נראית מרוכזת בעולם משל עצמה, גם כאשר יושבת עם אחיה או חברותיה. ברברה, אמה של סופי מלווה אותה בכל אותם רצונות שרבים מאיתנו חווים בגיל זה, בן זוג, אהבה, בגדים, דייטים.

בודינגן וסופי מקווים להמשיך בפרויקט הצילום האישי עוד שנים רבות - וכל אחת מהן בדרכה - מרותקות ממה עתיד לבוא.

זמן קצר אחרי המהפכה בקובה, המנהיג הצעיר קסטרו ביקר בארצות הברית בשנת 1959 בהזמנת איגוד העיתונות האמריקאי.

מאז שנטל את השלטון בינואר של אותה השנה, העלה קסטרו את חמתם של הממשל האמריקאי עם שינוי ההתיחסות הלאומית להשקעות במדינתו. ניקסון חשש שפידל נוטה לקומוניזם אף על פי שלא הכריז את היותו ממשיך דרכם של מרקס-לנין רק שנתיים מאוחר יותר.

המדיה היתה מאוהבת בשליט הצעיר ועקבה אחריו לכל מקום כמו אחרי כוכב רוק. קסטרו העסיק יחצן והשתתף במספיק ארועי צילום בשביל לרצות את העיתונות. אוכל נקניקיה בלחמניה בניו יורק, מאכיל את הקופים בגן החיות, מגיש כדור במשחק בייסבול, אוחז בתינוקות כמו פוליטיקאי מהשורה, עומד לצד ילדי בית ספר אשר התחפשו אליו, ומעשן סיגר בעודו חותם למעריצות צעירות.

זה היה בביקור הזה שקסטרו הציג לניקסון את תכניותיו הכלכליות לקובה, וארצות הברית שלא היתה מרוצה התחילה להציב סנקציות כלכליות מנגד. ניקסון אסר על רכישת סיגרים קובנים ועל מכירת נפט - וקובה פנתה לברית המועצות שם מצאה בן ברית.