ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

הצלם לס קרימס הוא יליד ברוקלין ניו יורק. במשך ארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד צילום באוניברסיטאות רבות. עבודותיו כוללות פעמים רבות עירום, גרוטסק, ואמירה פוליטית וחברתית חריפה בעטיפה של צילום ביזארי ומקברי.

בסדרה על זכויות בעלי חיים, צילם קרימס ציידי איילים בנקודות ביקורת של מנהלי פארקים, וטען שאותם ציידים הם בכלל אומני מופע מבלי שהם יודעים ומודים בזאת. בסדרה עך מקרי רצח וקורנפלקס - משחזר קרימס שפה צילומית של זירות רצח כאשר הפנקייקים, סירופ השוקולד והדובדבנים מחליפים את הדם, הגופות, וסרטי המשטרה.

בעבודתו המפורסמת שזכתה לחיקויים רבים ״מרק עוף״ צילם קרימס סדרה של תמונות המראות איך אמא שלו מכינה מרק עוף במטבחה, בעירום. באתר שלו מוכר קרימס את עבודותיו ישירות לאספן - הדפסות ביתיות במדפסת לייזר פשוטה. ״קיום אמן יכול להיות הבעלים של ההפקה מקצה לקצה״ אומר קירמס במחאה מהולה בחיוך שובב ומתמרד.

״אני לא אוהב את המושג פריק״ אומר הצלם יואל פיטר וויטקין בראיון בפריס. ״זהו מושג נוראי. תודה לאל שאין יותר מופעי פריקים בקרקסים בעולם. בילדותי הלכתי עם אח שלי למופעי קרקס והכרטיסן היה תמיד אומר שאם לא נהיה ילדים טובים נראה כמו האנשים האלו על הבמה. אני עובד עם האנשים הללו, אנשים בעלי מאפיינים שונים ומודעות שונה. מעולם איני יודע במי אפגוש. איני משתמש בהם.״

״הצילומים שלי מעולם לא נלקחו ברגע אחד מושלם. הנגטיב שיוצא מהמצלמה הוא נקודת ההתחלה. אני יותר מדפיס מאשר צלם - שם מתרחש חלק ניכר מהתהליך האומנתי שלי. אני צריך לדעת מה מתרחש בכל בנטימטר טסנטימטר של התמונה, וזה תהליך שיכול לארוך חודשים רבים עד שעבודה מוכנה.

יש אימרה איריצ מסורתית ״כולנו מתחפשים לעצמנו״ - זה דבר נהדר לאמר. זוהי דרך מחמיאה לתאר את מקום האדם, אומר יואל.

ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.

״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.

לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.

ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.

במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.

כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.

כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.

ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.

בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:

״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״

המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.

אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.

איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.

בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.

זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.

אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.

חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.

צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.

ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.

הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.

עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.

תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.

תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.

במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.

בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.

קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.

קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.

הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.