״זה בשביל כל הפעמים שגזרנו או גיהצנו את שיערנו
רק בכדי להראות ׳מכובדים׳.
בשביל כל הפעמים בהם העמדנו פנים שאנו שמחים ליד המנהלים
גם לאחר שראינו צילומים שלהם מחופשים לכושים.
בשביל כל הימים שהופענו לעבודה עם חיוך
גם לאחר שצפינו באחינו ואחיותנו נטבחים בשידור חי.
בשביל כל הפעמים שאנו משנים את קולנו ואת תמונת הפרופיל שלנו
בשביל לבצע הזמנה של חדר מלון או מסעדה.
בשביל כל הפעמים שאנו מעמידים פנים שאנו חזקים
אך אנו קורסים תחת כובד הגזענות.
בשביל כל הפעמים אשר ברכנו בשמחה את הלבנים ״הרגילים״
אשר קיבלו העלאה במשכורת.
בשביל כל הפעמים שהסרנו את החיג׳אב לפני ראיון עבודה.
בשביל כל הפעמים שנמנענו מלדבר אנגלית בציבור בשביל להמנע מעימות.
בשביל כל הפעמים שכינו אותנו ׳העובד השחור השני׳ ולא הערנו.
בשביל כל הפעמים שביקשו מאיתנו לנקות דבר מה
כי הניחו שאנו המנקים.
בשביל כל הפעמים שאמרו לנו לחזור לארצנו
והיינו חוזרים אם היינו יודעים מאיזה ארץ הגענו.
בשביל כל הפעמים שעקבו אחרינו במהלך קניות
ולא קנינו דבר בשביל להוכיח נקודה.
בשביל כל הפעמים שלא הרמנו יד
לאחר שכינו אותנו כושים.
זה בשביל כל הפעמים שלבשנו מסכה.
סדרת צילומים חדשה המוצגת בימים אלו מאת הצלם קורנל ווטסון. ״הסדרה מוקדשת לאבותיי אשר חייכו כאשר לא היו מאושרים, צחקו כאשר דבר לא היה מצחיק, ובכו גם כאשר לא היו עצובים רק בכדי שאוכל לעמוד כאן היום״.
״זה בשביל כל הפעמים שגזרנו או גיהצנו את שיערנו
רק בכדי להראות ׳מכובדים׳.
בשביל כל הפעמים בהם העמדנו פנים שאנו שמחים ליד המנהלים
גם לאחר שראינו צילומים שלהם מחופשים לכושים.
בשביל כל הימים שהופענו לעבודה עם חיוך
גם לאחר שצפינו באחינו ואחיותנו נטבחים בשידור חי.
בשביל כל הפעמים שאנו משנים את קולנו ואת תמונת הפרופיל שלנו
בשביל לבצע הזמנה של חדר מלון או מסעדה.
בשביל כל הפעמים שאנו מעמידים פנים שאנו חזקים
אך אנו קורסים תחת כובד הגזענות.
בשביל כל הפעמים אשר ברכנו בשמחה את הלבנים ״הרגילים״
אשר קיבלו העלאה במשכורת.
בשביל כל הפעמים שהסרנו את החיג׳אב לפני ראיון עבודה.
בשביל כל הפעמים שנמנענו מלדבר אנגלית בציבור בשביל להמנע מעימות.
בשביל כל הפעמים שכינו אותנו ׳העובד השחור השני׳ ולא הערנו.
בשביל כל הפעמים שביקשו מאיתנו לנקות דבר מה
כי הניחו שאנו המנקים.
בשביל כל הפעמים שאמרו לנו לחזור לארצנו
והיינו חוזרים אם היינו יודעים מאיזה ארץ הגענו.
בשביל כל הפעמים שעקבו אחרינו במהלך קניות
ולא קנינו דבר בשביל להוכיח נקודה.
בשביל כל הפעמים שלא הרמנו יד
לאחר שכינו אותנו כושים.
זה בשביל כל הפעמים שלבשנו מסכה.
סדרת צילומים חדשה המוצגת בימים אלו מאת הצלם קורנל ווטסון. ״הסדרה מוקדשת לאבותיי אשר חייכו כאשר לא היו מאושרים, צחקו כאשר דבר לא היה מצחיק, ובכו גם כאשר לא היו עצובים רק בכדי שאוכל לעמוד כאן היום״.
״זה בשביל כל הפעמים שגזרנו או גיהצנו את שיערנו
רק בכדי להראות ׳מכובדים׳.
בשביל כל הפעמים בהם העמדנו פנים שאנו שמחים ליד המנהלים
גם לאחר שראינו צילומים שלהם מחופשים לכושים.
בשביל כל הימים שהופענו לעבודה עם חיוך
גם לאחר שצפינו באחינו ואחיותנו נטבחים בשידור חי.
בשביל כל הפעמים שאנו משנים את קולנו ואת תמונת הפרופיל שלנו
בשביל לבצע הזמנה של חדר מלון או מסעדה.
בשביל כל הפעמים שאנו מעמידים פנים שאנו חזקים
אך אנו קורסים תחת כובד הגזענות.
בשביל כל הפעמים אשר ברכנו בשמחה את הלבנים ״הרגילים״
אשר קיבלו העלאה במשכורת.
בשביל כל הפעמים שהסרנו את החיג׳אב לפני ראיון עבודה.
בשביל כל הפעמים שנמנענו מלדבר אנגלית בציבור בשביל להמנע מעימות.
בשביל כל הפעמים שכינו אותנו ׳העובד השחור השני׳ ולא הערנו.
בשביל כל הפעמים שביקשו מאיתנו לנקות דבר מה
כי הניחו שאנו המנקים.
בשביל כל הפעמים שאמרו לנו לחזור לארצנו
והיינו חוזרים אם היינו יודעים מאיזה ארץ הגענו.
בשביל כל הפעמים שעקבו אחרינו במהלך קניות
ולא קנינו דבר בשביל להוכיח נקודה.
בשביל כל הפעמים שלא הרמנו יד
לאחר שכינו אותנו כושים.
זה בשביל כל הפעמים שלבשנו מסכה.
סדרת צילומים חדשה המוצגת בימים אלו מאת הצלם קורנל ווטסון. ״הסדרה מוקדשת לאבותיי אשר חייכו כאשר לא היו מאושרים, צחקו כאשר דבר לא היה מצחיק, ובכו גם כאשר לא היו עצובים רק בכדי שאוכל לעמוד כאן היום״.
״זה בשביל כל הפעמים שגזרנו או גיהצנו את שיערנו
רק בכדי להראות ׳מכובדים׳.
בשביל כל הפעמים בהם העמדנו פנים שאנו שמחים ליד המנהלים
גם לאחר שראינו צילומים שלהם מחופשים לכושים.
בשביל כל הימים שהופענו לעבודה עם חיוך
גם לאחר שצפינו באחינו ואחיותנו נטבחים בשידור חי.
בשביל כל הפעמים שאנו משנים את קולנו ואת תמונת הפרופיל שלנו
בשביל לבצע הזמנה של חדר מלון או מסעדה.
בשביל כל הפעמים שאנו מעמידים פנים שאנו חזקים
אך אנו קורסים תחת כובד הגזענות.
בשביל כל הפעמים אשר ברכנו בשמחה את הלבנים ״הרגילים״
אשר קיבלו העלאה במשכורת.
בשביל כל הפעמים שהסרנו את החיג׳אב לפני ראיון עבודה.
בשביל כל הפעמים שנמנענו מלדבר אנגלית בציבור בשביל להמנע מעימות.
בשביל כל הפעמים שכינו אותנו ׳העובד השחור השני׳ ולא הערנו.
בשביל כל הפעמים שביקשו מאיתנו לנקות דבר מה
כי הניחו שאנו המנקים.
בשביל כל הפעמים שאמרו לנו לחזור לארצנו
והיינו חוזרים אם היינו יודעים מאיזה ארץ הגענו.
בשביל כל הפעמים שעקבו אחרינו במהלך קניות
ולא קנינו דבר בשביל להוכיח נקודה.
בשביל כל הפעמים שלא הרמנו יד
לאחר שכינו אותנו כושים.
זה בשביל כל הפעמים שלבשנו מסכה.
סדרת צילומים חדשה המוצגת בימים אלו מאת הצלם קורנל ווטסון. ״הסדרה מוקדשת לאבותיי אשר חייכו כאשר לא היו מאושרים, צחקו כאשר דבר לא היה מצחיק, ובכו גם כאשר לא היו עצובים רק בכדי שאוכל לעמוד כאן היום״.
סדרת עבודות צילום בשם ״נוף אמריקאי אפור״ על ידי הצלם הדרום קוריאני המתגורר בניו-יורק יואן ג׳יי יואה. יואה שירת בחיל האוויר הדרום קוריאני לצד חיילים מצבא ארצות הברית, שם פיתח עניין בתיעוד חייהם של משפחות החיילים.
״נוף אמריקאי אפור״ משקף את הכרותו של יואה עם אמריקה במהלך שני מסעות ליבשת, בן שלושה חודשים כל אחד. בפעם הראשונה נסע מהחוף המערבי למזרחי לאורך מדינות הדרום, ובפעם השניה מהמזרח למערב לאורך הצפון.
כותרת העבודה מקורה בחיפוש באינטרנט, מסביר יואה. במהלך שנת 2009 כל השטחים של הצבא היו בצבא אפור. ״אני חושב שזה גם משקף את הפרספקטיבה שלי על המרחקים הגדולים במדינה״
עבודותיו של יואה הוצגו בניו-יורק, לוס אנג׳לס, סאו פאולו, וסיאול. כמו כן התפרסם במגזינים רבים, ביניהם ווג, מרי-קלייר, דייזד אנד קונפיוזד, וייס ועוד.
סדרת עבודות צילום בשם ״נוף אמריקאי אפור״ על ידי הצלם הדרום קוריאני המתגורר בניו-יורק יואן ג׳יי יואה. יואה שירת בחיל האוויר הדרום קוריאני לצד חיילים מצבא ארצות הברית, שם פיתח עניין בתיעוד חייהם של משפחות החיילים.
״נוף אמריקאי אפור״ משקף את הכרותו של יואה עם אמריקה במהלך שני מסעות ליבשת, בן שלושה חודשים כל אחד. בפעם הראשונה נסע מהחוף המערבי למזרחי לאורך מדינות הדרום, ובפעם השניה מהמזרח למערב לאורך הצפון.
כותרת העבודה מקורה בחיפוש באינטרנט, מסביר יואה. במהלך שנת 2009 כל השטחים של הצבא היו בצבא אפור. ״אני חושב שזה גם משקף את הפרספקטיבה שלי על המרחקים הגדולים במדינה״
עבודותיו של יואה הוצגו בניו-יורק, לוס אנג׳לס, סאו פאולו, וסיאול. כמו כן התפרסם במגזינים רבים, ביניהם ווג, מרי-קלייר, דייזד אנד קונפיוזד, וייס ועוד.
סדרת עבודות צילום בשם ״נוף אמריקאי אפור״ על ידי הצלם הדרום קוריאני המתגורר בניו-יורק יואן ג׳יי יואה. יואה שירת בחיל האוויר הדרום קוריאני לצד חיילים מצבא ארצות הברית, שם פיתח עניין בתיעוד חייהם של משפחות החיילים.
״נוף אמריקאי אפור״ משקף את הכרותו של יואה עם אמריקה במהלך שני מסעות ליבשת, בן שלושה חודשים כל אחד. בפעם הראשונה נסע מהחוף המערבי למזרחי לאורך מדינות הדרום, ובפעם השניה מהמזרח למערב לאורך הצפון.
כותרת העבודה מקורה בחיפוש באינטרנט, מסביר יואה. במהלך שנת 2009 כל השטחים של הצבא היו בצבא אפור. ״אני חושב שזה גם משקף את הפרספקטיבה שלי על המרחקים הגדולים במדינה״
עבודותיו של יואה הוצגו בניו-יורק, לוס אנג׳לס, סאו פאולו, וסיאול. כמו כן התפרסם במגזינים רבים, ביניהם ווג, מרי-קלייר, דייזד אנד קונפיוזד, וייס ועוד.
סדרת עבודות צילום בשם ״נוף אמריקאי אפור״ על ידי הצלם הדרום קוריאני המתגורר בניו-יורק יואן ג׳יי יואה. יואה שירת בחיל האוויר הדרום קוריאני לצד חיילים מצבא ארצות הברית, שם פיתח עניין בתיעוד חייהם של משפחות החיילים.
״נוף אמריקאי אפור״ משקף את הכרותו של יואה עם אמריקה במהלך שני מסעות ליבשת, בן שלושה חודשים כל אחד. בפעם הראשונה נסע מהחוף המערבי למזרחי לאורך מדינות הדרום, ובפעם השניה מהמזרח למערב לאורך הצפון.
כותרת העבודה מקורה בחיפוש באינטרנט, מסביר יואה. במהלך שנת 2009 כל השטחים של הצבא היו בצבא אפור. ״אני חושב שזה גם משקף את הפרספקטיבה שלי על המרחקים הגדולים במדינה״
עבודותיו של יואה הוצגו בניו-יורק, לוס אנג׳לס, סאו פאולו, וסיאול. כמו כן התפרסם במגזינים רבים, ביניהם ווג, מרי-קלייר, דייזד אנד קונפיוזד, וייס ועוד.
העיר בולטימור נמצאת במרחק קצר ביותר מוושינגטון. לשתי הערים היסטוריה עשירה. אך ההבדלים עצומים. ואולי ההבדל הגדול ביותר הוא הפער הכלכלי בין שתיהן. המשותף לשתיהן הוא היעלמותם של בניינים ישנים. הצלם בן מרסין יצא לתעד זאת מזה מספר שנים.
בן נולד בגרמניה בשנת 1958. את ילדותו העביר בפולין. כאשר החל ללמוד צילום שינה את דרך התבוננותו על הסביבה בה התגורר. ״עניינו אותי הרעיונות על בית ועל חלוף הזמן״ אומר בן. הן עקב אחר בניינים שסומנו להריסה על ידי הממשלה, או פשוט התכלו עם הזמן שעובר.
ככל שחיפש בן את הבניינים האלו - כך הבחין בסוג מסויים שמשך את תשומת לבו. מבנים בודדים במרכז הרחוב, בני שלוש קומות. הוא צד אותם וצילם אותם באובססיביות של חוקר טבע המחפש חיות נכחדות בטרם יהיה מאוחר מדי.
הבתים הם תמיד השריד האחרון ברחוב, ניצב שנותר משורה שלמה שפעם עמדה לצידו. ממתין לזמן שייקח גם אותו. עבודתו ״הבית האחרון שעומד״ זכתה להצלחה רבה בארצות הברית ובעולם כולו.
העיר בולטימור נמצאת במרחק קצר ביותר מוושינגטון. לשתי הערים היסטוריה עשירה. אך ההבדלים עצומים. ואולי ההבדל הגדול ביותר הוא הפער הכלכלי בין שתיהן. המשותף לשתיהן הוא היעלמותם של בניינים ישנים. הצלם בן מרסין יצא לתעד זאת מזה מספר שנים.
בן נולד בגרמניה בשנת 1958. את ילדותו העביר בפולין. כאשר החל ללמוד צילום שינה את דרך התבוננותו על הסביבה בה התגורר. ״עניינו אותי הרעיונות על בית ועל חלוף הזמן״ אומר בן. הן עקב אחר בניינים שסומנו להריסה על ידי הממשלה, או פשוט התכלו עם הזמן שעובר.
ככל שחיפש בן את הבניינים האלו - כך הבחין בסוג מסויים שמשך את תשומת לבו. מבנים בודדים במרכז הרחוב, בני שלוש קומות. הוא צד אותם וצילם אותם באובססיביות של חוקר טבע המחפש חיות נכחדות בטרם יהיה מאוחר מדי.
הבתים הם תמיד השריד האחרון ברחוב, ניצב שנותר משורה שלמה שפעם עמדה לצידו. ממתין לזמן שייקח גם אותו. עבודתו ״הבית האחרון שעומד״ זכתה להצלחה רבה בארצות הברית ובעולם כולו.
העיר בולטימור נמצאת במרחק קצר ביותר מוושינגטון. לשתי הערים היסטוריה עשירה. אך ההבדלים עצומים. ואולי ההבדל הגדול ביותר הוא הפער הכלכלי בין שתיהן. המשותף לשתיהן הוא היעלמותם של בניינים ישנים. הצלם בן מרסין יצא לתעד זאת מזה מספר שנים.
בן נולד בגרמניה בשנת 1958. את ילדותו העביר בפולין. כאשר החל ללמוד צילום שינה את דרך התבוננותו על הסביבה בה התגורר. ״עניינו אותי הרעיונות על בית ועל חלוף הזמן״ אומר בן. הן עקב אחר בניינים שסומנו להריסה על ידי הממשלה, או פשוט התכלו עם הזמן שעובר.
ככל שחיפש בן את הבניינים האלו - כך הבחין בסוג מסויים שמשך את תשומת לבו. מבנים בודדים במרכז הרחוב, בני שלוש קומות. הוא צד אותם וצילם אותם באובססיביות של חוקר טבע המחפש חיות נכחדות בטרם יהיה מאוחר מדי.
הבתים הם תמיד השריד האחרון ברחוב, ניצב שנותר משורה שלמה שפעם עמדה לצידו. ממתין לזמן שייקח גם אותו. עבודתו ״הבית האחרון שעומד״ זכתה להצלחה רבה בארצות הברית ובעולם כולו.
העיר בולטימור נמצאת במרחק קצר ביותר מוושינגטון. לשתי הערים היסטוריה עשירה. אך ההבדלים עצומים. ואולי ההבדל הגדול ביותר הוא הפער הכלכלי בין שתיהן. המשותף לשתיהן הוא היעלמותם של בניינים ישנים. הצלם בן מרסין יצא לתעד זאת מזה מספר שנים.
בן נולד בגרמניה בשנת 1958. את ילדותו העביר בפולין. כאשר החל ללמוד צילום שינה את דרך התבוננותו על הסביבה בה התגורר. ״עניינו אותי הרעיונות על בית ועל חלוף הזמן״ אומר בן. הן עקב אחר בניינים שסומנו להריסה על ידי הממשלה, או פשוט התכלו עם הזמן שעובר.
ככל שחיפש בן את הבניינים האלו - כך הבחין בסוג מסויים שמשך את תשומת לבו. מבנים בודדים במרכז הרחוב, בני שלוש קומות. הוא צד אותם וצילם אותם באובססיביות של חוקר טבע המחפש חיות נכחדות בטרם יהיה מאוחר מדי.
הבתים הם תמיד השריד האחרון ברחוב, ניצב שנותר משורה שלמה שפעם עמדה לצידו. ממתין לזמן שייקח גם אותו. עבודתו ״הבית האחרון שעומד״ זכתה להצלחה רבה בארצות הברית ובעולם כולו.
הצלם תומס גרדינר נולד וגדל במערב קנדה. את לימודיו עשה בעיר ניו-יורק לפני כעשור. רק כאשר מצא עצמו בעיר הגדולה נמשך בחזרה לצלם את נופי ילדותו. כאשר מנסה תומס לתאר את צילומיו הוא אומר כי ברמה מסויימת הם ביוגרפיים - הם מתארים את נופי ילדותו ונעוריו. אך המעבר לניו-יורק אפשר לו לראות את חבל ארץ זו בעין חיצונית, והמבט של הזר המביט אחורה אינו נעלם מעבודותיו.
ההשפעה של מקום ילדותו על עיצוב אופיו הוגדר לתומס תוך כדי עבודותו זו. תומס החל לצלם יותר ויותר יישובים קטנים של מעמד הפועלים בצפון מזרח היבשת הצפונית. בשנתו הראשונה זכה במספרים פרסים יוקרתיים על עבודתו זו.
תומס מתגורר ועובד בברוקלין, ניו יורק.
הצלם תומס גרדינר נולד וגדל במערב קנדה. את לימודיו עשה בעיר ניו-יורק לפני כעשור. רק כאשר מצא עצמו בעיר הגדולה נמשך בחזרה לצלם את נופי ילדותו. כאשר מנסה תומס לתאר את צילומיו הוא אומר כי ברמה מסויימת הם ביוגרפיים - הם מתארים את נופי ילדותו ונעוריו. אך המעבר לניו-יורק אפשר לו לראות את חבל ארץ זו בעין חיצונית, והמבט של הזר המביט אחורה אינו נעלם מעבודותיו.
ההשפעה של מקום ילדותו על עיצוב אופיו הוגדר לתומס תוך כדי עבודותו זו. תומס החל לצלם יותר ויותר יישובים קטנים של מעמד הפועלים בצפון מזרח היבשת הצפונית. בשנתו הראשונה זכה במספרים פרסים יוקרתיים על עבודתו זו.
תומס מתגורר ועובד בברוקלין, ניו יורק.
הצלם תומס גרדינר נולד וגדל במערב קנדה. את לימודיו עשה בעיר ניו-יורק לפני כעשור. רק כאשר מצא עצמו בעיר הגדולה נמשך בחזרה לצלם את נופי ילדותו. כאשר מנסה תומס לתאר את צילומיו הוא אומר כי ברמה מסויימת הם ביוגרפיים - הם מתארים את נופי ילדותו ונעוריו. אך המעבר לניו-יורק אפשר לו לראות את חבל ארץ זו בעין חיצונית, והמבט של הזר המביט אחורה אינו נעלם מעבודותיו.
ההשפעה של מקום ילדותו על עיצוב אופיו הוגדר לתומס תוך כדי עבודותו זו. תומס החל לצלם יותר ויותר יישובים קטנים של מעמד הפועלים בצפון מזרח היבשת הצפונית. בשנתו הראשונה זכה במספרים פרסים יוקרתיים על עבודתו זו.
תומס מתגורר ועובד בברוקלין, ניו יורק.
הצלם תומס גרדינר נולד וגדל במערב קנדה. את לימודיו עשה בעיר ניו-יורק לפני כעשור. רק כאשר מצא עצמו בעיר הגדולה נמשך בחזרה לצלם את נופי ילדותו. כאשר מנסה תומס לתאר את צילומיו הוא אומר כי ברמה מסויימת הם ביוגרפיים - הם מתארים את נופי ילדותו ונעוריו. אך המעבר לניו-יורק אפשר לו לראות את חבל ארץ זו בעין חיצונית, והמבט של הזר המביט אחורה אינו נעלם מעבודותיו.
ההשפעה של מקום ילדותו על עיצוב אופיו הוגדר לתומס תוך כדי עבודותו זו. תומס החל לצלם יותר ויותר יישובים קטנים של מעמד הפועלים בצפון מזרח היבשת הצפונית. בשנתו הראשונה זכה במספרים פרסים יוקרתיים על עבודתו זו.
תומס מתגורר ועובד בברוקלין, ניו יורק.
אם אי פעם יצאתם למסע ברכב בין העיירות הרבות בארצות הברית, בוודאי נתקלתם לא פעם בבניינים מוזרים בצידי הדרכים, הבנויים הצורה של אותו הדבר אותו הם מפרסמים. רובם נבנו בתחילת המאה העשרים, וצורתם מגוונת מקומקומי קפה ענקיים, גביעי גלידה, חביות בירה, חיות כפר ועוד.
הם מתחרים אחר תשומת הלב של לקוחות פוטנציאלים הנוסעים בכבישים הארוכים ומעלים חיוך על פני הילדים. שמם המקצועי בקהילת הארכיטקטורה הוא ״ארכיטקטורת ברווזים״.
השם כנראה מגיע מאחד המבנים הראשונים והמפורסמים בז׳אנר זה שנבנה בשנת 1931 בלונג-איילנד על ידי מגדל ברווזים מקומי. המבנה ההזוי הצליח למשוך קהל רב של לקוחות. אך גם משך אליו ביקורות רבות בתקופה בה הארכיטקטורה המודרנית היתה בשיא צמיחתה, תנועה זו לא הסתכלה בעין יפה על קיטש וסימבוליזם בארכיטקטורה.
בספרו של פיטר בלייק משנת 1964 מצויינים מבנים אלו כאחראיים מרכזיים להתדרדרות ולכיעור הסביבתי המציף את הבניה בארצות הברית. ביקורת זו משכה כנגדה תגובות של שלושה ארכיטקטים ידועי שם שטענו כי למבנים אלו יש מקום מכובד בהיסטוריה לא פחות משאר יצירות המופת של המאה העשרים. הם אלו שנתנו את השם ״ארכיטקטורת ברווזים״ לז׳אנר המחבר סימבוליזם עם פונקציונליות בארכיטקטורה.
ובאשר למבנה הברווז המקורי משנת 1931? בשנת 1997 הוכר רשמית כאתר חשוב למורשת הלאומית, כעשור לאחר שנסגרה חוות הברווזים אותה פרסם.
אם אי פעם יצאתם למסע ברכב בין העיירות הרבות בארצות הברית, בוודאי נתקלתם לא פעם בבניינים מוזרים בצידי הדרכים, הבנויים הצורה של אותו הדבר אותו הם מפרסמים. רובם נבנו בתחילת המאה העשרים, וצורתם מגוונת מקומקומי קפה ענקיים, גביעי גלידה, חביות בירה, חיות כפר ועוד.
הם מתחרים אחר תשומת הלב של לקוחות פוטנציאלים הנוסעים בכבישים הארוכים ומעלים חיוך על פני הילדים. שמם המקצועי בקהילת הארכיטקטורה הוא ״ארכיטקטורת ברווזים״.
השם כנראה מגיע מאחד המבנים הראשונים והמפורסמים בז׳אנר זה שנבנה בשנת 1931 בלונג-איילנד על ידי מגדל ברווזים מקומי. המבנה ההזוי הצליח למשוך קהל רב של לקוחות. אך גם משך אליו ביקורות רבות בתקופה בה הארכיטקטורה המודרנית היתה בשיא צמיחתה, תנועה זו לא הסתכלה בעין יפה על קיטש וסימבוליזם בארכיטקטורה.
בספרו של פיטר בלייק משנת 1964 מצויינים מבנים אלו כאחראיים מרכזיים להתדרדרות ולכיעור הסביבתי המציף את הבניה בארצות הברית. ביקורת זו משכה כנגדה תגובות של שלושה ארכיטקטים ידועי שם שטענו כי למבנים אלו יש מקום מכובד בהיסטוריה לא פחות משאר יצירות המופת של המאה העשרים. הם אלו שנתנו את השם ״ארכיטקטורת ברווזים״ לז׳אנר המחבר סימבוליזם עם פונקציונליות בארכיטקטורה.
ובאשר למבנה הברווז המקורי משנת 1931? בשנת 1997 הוכר רשמית כאתר חשוב למורשת הלאומית, כעשור לאחר שנסגרה חוות הברווזים אותה פרסם.
אם אי פעם יצאתם למסע ברכב בין העיירות הרבות בארצות הברית, בוודאי נתקלתם לא פעם בבניינים מוזרים בצידי הדרכים, הבנויים הצורה של אותו הדבר אותו הם מפרסמים. רובם נבנו בתחילת המאה העשרים, וצורתם מגוונת מקומקומי קפה ענקיים, גביעי גלידה, חביות בירה, חיות כפר ועוד.
הם מתחרים אחר תשומת הלב של לקוחות פוטנציאלים הנוסעים בכבישים הארוכים ומעלים חיוך על פני הילדים. שמם המקצועי בקהילת הארכיטקטורה הוא ״ארכיטקטורת ברווזים״.
השם כנראה מגיע מאחד המבנים הראשונים והמפורסמים בז׳אנר זה שנבנה בשנת 1931 בלונג-איילנד על ידי מגדל ברווזים מקומי. המבנה ההזוי הצליח למשוך קהל רב של לקוחות. אך גם משך אליו ביקורות רבות בתקופה בה הארכיטקטורה המודרנית היתה בשיא צמיחתה, תנועה זו לא הסתכלה בעין יפה על קיטש וסימבוליזם בארכיטקטורה.
בספרו של פיטר בלייק משנת 1964 מצויינים מבנים אלו כאחראיים מרכזיים להתדרדרות ולכיעור הסביבתי המציף את הבניה בארצות הברית. ביקורת זו משכה כנגדה תגובות של שלושה ארכיטקטים ידועי שם שטענו כי למבנים אלו יש מקום מכובד בהיסטוריה לא פחות משאר יצירות המופת של המאה העשרים. הם אלו שנתנו את השם ״ארכיטקטורת ברווזים״ לז׳אנר המחבר סימבוליזם עם פונקציונליות בארכיטקטורה.
ובאשר למבנה הברווז המקורי משנת 1931? בשנת 1997 הוכר רשמית כאתר חשוב למורשת הלאומית, כעשור לאחר שנסגרה חוות הברווזים אותה פרסם.
אם אי פעם יצאתם למסע ברכב בין העיירות הרבות בארצות הברית, בוודאי נתקלתם לא פעם בבניינים מוזרים בצידי הדרכים, הבנויים הצורה של אותו הדבר אותו הם מפרסמים. רובם נבנו בתחילת המאה העשרים, וצורתם מגוונת מקומקומי קפה ענקיים, גביעי גלידה, חביות בירה, חיות כפר ועוד.
הם מתחרים אחר תשומת הלב של לקוחות פוטנציאלים הנוסעים בכבישים הארוכים ומעלים חיוך על פני הילדים. שמם המקצועי בקהילת הארכיטקטורה הוא ״ארכיטקטורת ברווזים״.
השם כנראה מגיע מאחד המבנים הראשונים והמפורסמים בז׳אנר זה שנבנה בשנת 1931 בלונג-איילנד על ידי מגדל ברווזים מקומי. המבנה ההזוי הצליח למשוך קהל רב של לקוחות. אך גם משך אליו ביקורות רבות בתקופה בה הארכיטקטורה המודרנית היתה בשיא צמיחתה, תנועה זו לא הסתכלה בעין יפה על קיטש וסימבוליזם בארכיטקטורה.
בספרו של פיטר בלייק משנת 1964 מצויינים מבנים אלו כאחראיים מרכזיים להתדרדרות ולכיעור הסביבתי המציף את הבניה בארצות הברית. ביקורת זו משכה כנגדה תגובות של שלושה ארכיטקטים ידועי שם שטענו כי למבנים אלו יש מקום מכובד בהיסטוריה לא פחות משאר יצירות המופת של המאה העשרים. הם אלו שנתנו את השם ״ארכיטקטורת ברווזים״ לז׳אנר המחבר סימבוליזם עם פונקציונליות בארכיטקטורה.
ובאשר למבנה הברווז המקורי משנת 1931? בשנת 1997 הוכר רשמית כאתר חשוב למורשת הלאומית, כעשור לאחר שנסגרה חוות הברווזים אותה פרסם.
ארווין וורום הוא אחד האומנים האוסטרים הגדולים והמוכרים בעולם. בעזרת שימוש בטאבו וסצנות הזויות מייצר ארווין מצבים מעוררי מחשבה. עבודותיו שוברות מוסכמות חברתיות ומשנות את נקודת המבט על האומנות בחברה והחברה ככלל.
סדרתו בשם ״איך להיות לא תקין פוליטית״ מביאה מספר צילומים בפורמט גדול המציגה אנשים המצבים אבסורדים אשר אינם מקובלים חברתית בעולם. הסדרה נוצרה בין השנים 2002 ל2003. בתמונה אחת מוצגת אישה המשתינה על שטיח, או גבר אשר אינו מספתק בהצצה על מחשוף של אישה במסעדה אלא מכניס את כל ראשו את תוך חולצתה.
בעזרת צילום, מיצגים, פסלים וסרטונים - מושאיו של וורום ניצבים לבד או בקבוצה קטנה. לעיטים משתמש וורום בבובות המדמות בני אדם או בחפצים, אשר מדגישים אבסורד וביקורת חברתית חריפה על הנורמות והחוקים חברתיים המקובלים.
עבודותיו המפורסמות ביותר מכונות ״פסלים של דקה אחת״ בהם מצלם ארווין אנשים בסיטואציות הומוריסטיות, זמניות, ואבסורדיות. פעמים רבות מוזמן הקהל בתערוכות לקחת חלק בעבודות עצמן אשר מוצגות במקומות ציבוריים כמו גם בגלריות ומוזיאונים רבים. בסדרה אחת מזמין וורום את הקהל לעמוד על במה קטנה ולהתנהג ככלב במשך דקה אחת, פעולה שרבים מסרבים לעשות ולו רק בכדי לא להראות מגוחכים.
וורום נולד ועובד באוסטריה וזכה להכרה החל משנות השמונים. היום מרכז עבודתו בוינה ועבודותיו הוצגו באנגליה, יפן, אירופה, ארצות הברית ועוד. רטרוספקטיבה ראשונה של עבודותיו הצילומיות מוצגת בימים אלו המוזיאון הצילום בפריז.
ארווין וורום הוא אחד האומנים האוסטרים הגדולים והמוכרים בעולם. בעזרת שימוש בטאבו וסצנות הזויות מייצר ארווין מצבים מעוררי מחשבה. עבודותיו שוברות מוסכמות חברתיות ומשנות את נקודת המבט על האומנות בחברה והחברה ככלל.
סדרתו בשם ״איך להיות לא תקין פוליטית״ מביאה מספר צילומים בפורמט גדול המציגה אנשים המצבים אבסורדים אשר אינם מקובלים חברתית בעולם. הסדרה נוצרה בין השנים 2002 ל2003. בתמונה אחת מוצגת אישה המשתינה על שטיח, או גבר אשר אינו מספתק בהצצה על מחשוף של אישה במסעדה אלא מכניס את כל ראשו את תוך חולצתה.
בעזרת צילום, מיצגים, פסלים וסרטונים - מושאיו של וורום ניצבים לבד או בקבוצה קטנה. לעיטים משתמש וורום בבובות המדמות בני אדם או בחפצים, אשר מדגישים אבסורד וביקורת חברתית חריפה על הנורמות והחוקים חברתיים המקובלים.
עבודותיו המפורסמות ביותר מכונות ״פסלים של דקה אחת״ בהם מצלם ארווין אנשים בסיטואציות הומוריסטיות, זמניות, ואבסורדיות. פעמים רבות מוזמן הקהל בתערוכות לקחת חלק בעבודות עצמן אשר מוצגות במקומות ציבוריים כמו גם בגלריות ומוזיאונים רבים. בסדרה אחת מזמין וורום את הקהל לעמוד על במה קטנה ולהתנהג ככלב במשך דקה אחת, פעולה שרבים מסרבים לעשות ולו רק בכדי לא להראות מגוחכים.
וורום נולד ועובד באוסטריה וזכה להכרה החל משנות השמונים. היום מרכז עבודתו בוינה ועבודותיו הוצגו באנגליה, יפן, אירופה, ארצות הברית ועוד. רטרוספקטיבה ראשונה של עבודותיו הצילומיות מוצגת בימים אלו המוזיאון הצילום בפריז.
ארווין וורום הוא אחד האומנים האוסטרים הגדולים והמוכרים בעולם. בעזרת שימוש בטאבו וסצנות הזויות מייצר ארווין מצבים מעוררי מחשבה. עבודותיו שוברות מוסכמות חברתיות ומשנות את נקודת המבט על האומנות בחברה והחברה ככלל.
סדרתו בשם ״איך להיות לא תקין פוליטית״ מביאה מספר צילומים בפורמט גדול המציגה אנשים המצבים אבסורדים אשר אינם מקובלים חברתית בעולם. הסדרה נוצרה בין השנים 2002 ל2003. בתמונה אחת מוצגת אישה המשתינה על שטיח, או גבר אשר אינו מספתק בהצצה על מחשוף של אישה במסעדה אלא מכניס את כל ראשו את תוך חולצתה.
בעזרת צילום, מיצגים, פסלים וסרטונים - מושאיו של וורום ניצבים לבד או בקבוצה קטנה. לעיטים משתמש וורום בבובות המדמות בני אדם או בחפצים, אשר מדגישים אבסורד וביקורת חברתית חריפה על הנורמות והחוקים חברתיים המקובלים.
עבודותיו המפורסמות ביותר מכונות ״פסלים של דקה אחת״ בהם מצלם ארווין אנשים בסיטואציות הומוריסטיות, זמניות, ואבסורדיות. פעמים רבות מוזמן הקהל בתערוכות לקחת חלק בעבודות עצמן אשר מוצגות במקומות ציבוריים כמו גם בגלריות ומוזיאונים רבים. בסדרה אחת מזמין וורום את הקהל לעמוד על במה קטנה ולהתנהג ככלב במשך דקה אחת, פעולה שרבים מסרבים לעשות ולו רק בכדי לא להראות מגוחכים.
וורום נולד ועובד באוסטריה וזכה להכרה החל משנות השמונים. היום מרכז עבודתו בוינה ועבודותיו הוצגו באנגליה, יפן, אירופה, ארצות הברית ועוד. רטרוספקטיבה ראשונה של עבודותיו הצילומיות מוצגת בימים אלו המוזיאון הצילום בפריז.
ארווין וורום הוא אחד האומנים האוסטרים הגדולים והמוכרים בעולם. בעזרת שימוש בטאבו וסצנות הזויות מייצר ארווין מצבים מעוררי מחשבה. עבודותיו שוברות מוסכמות חברתיות ומשנות את נקודת המבט על האומנות בחברה והחברה ככלל.
סדרתו בשם ״איך להיות לא תקין פוליטית״ מביאה מספר צילומים בפורמט גדול המציגה אנשים המצבים אבסורדים אשר אינם מקובלים חברתית בעולם. הסדרה נוצרה בין השנים 2002 ל2003. בתמונה אחת מוצגת אישה המשתינה על שטיח, או גבר אשר אינו מספתק בהצצה על מחשוף של אישה במסעדה אלא מכניס את כל ראשו את תוך חולצתה.
בעזרת צילום, מיצגים, פסלים וסרטונים - מושאיו של וורום ניצבים לבד או בקבוצה קטנה. לעיטים משתמש וורום בבובות המדמות בני אדם או בחפצים, אשר מדגישים אבסורד וביקורת חברתית חריפה על הנורמות והחוקים חברתיים המקובלים.
עבודותיו המפורסמות ביותר מכונות ״פסלים של דקה אחת״ בהם מצלם ארווין אנשים בסיטואציות הומוריסטיות, זמניות, ואבסורדיות. פעמים רבות מוזמן הקהל בתערוכות לקחת חלק בעבודות עצמן אשר מוצגות במקומות ציבוריים כמו גם בגלריות ומוזיאונים רבים. בסדרה אחת מזמין וורום את הקהל לעמוד על במה קטנה ולהתנהג ככלב במשך דקה אחת, פעולה שרבים מסרבים לעשות ולו רק בכדי לא להראות מגוחכים.
וורום נולד ועובד באוסטריה וזכה להכרה החל משנות השמונים. היום מרכז עבודתו בוינה ועבודותיו הוצגו באנגליה, יפן, אירופה, ארצות הברית ועוד. רטרוספקטיבה ראשונה של עבודותיו הצילומיות מוצגת בימים אלו המוזיאון הצילום בפריז.
איזדורה דאנקן גדלה במפרץ סן-פרנסיסקו תחת השגחתה הצמודה של אמה, מורה לפסנתר ואשת תרבות. דאנקן כבר בגיל עשר פיתחה דרך עצמאית להבעה באמצעות תנועה - וסירבה בתוקף להצעות מופעי בידור שחיזרו אחריה אך לא הכירו בה ככוריאוגרפית. דאנקן התנגדה למוסכמות חברתיות על הבמה ומחוץ לה - דבר שהקנה לה גימוי אקסנטרי.
היא נולדה בשנת 1877 בקליפורניה. אביה עזב עוד כשהיתה ילדה ואמה דורה נותרה לבדה עם גידול ארבעה ילדים. בהשפעה חזקה של תרבות יוון העתיקה שהתחזקה באותם ימים - איזדורה לא נמשכה לבלט קלאסי אלא פיתחה תנועות משלה עם טוניקות מתנפפות, רגליים יחפות ושיער גולש. הכל בהשפית הפיסול והפילוסופיה היווניים.
ככל שגדלה נילחמה להשתחרר ממוסכמות הבלט ומתפיסות נשיות בכלל. תנועתה היתה אינטואיטיבית, ומלבושיה ללא מחוכים - מראה מזעזע באותם ימים. עבודה לא התקבלה בארצות הברית בעים יפה.
איזדורה לא ויתרה על עקרונותיה, ועברה לשיקגו ולניו יורק בשנות העשרה שלה. היא ביצעה עבודות משלה לקהלים פרטיים. לבסוף עברה דאנקן לאירופה איפה שזכתה במהרה למעריצים שרצו ללמוד את דרכה. קהלה הראשון החל בלונדון של 1900 - שם הופיעה בבתיהן של נשות המעמד הגבוהה. במהרה מצאה עצמה על במות פאריס וביקרה ביוון ממנה שאבה את השראתה.
בשנת 1905 הקימה בית ספר לריקוד בפאתי ברלין. הופעותיה לוו במוזיקה של בטהובן, שופין ווגנר בניגוד לג׳אז שהיה מקובל האותם ימים. דאנקן דיברה בגלוי על משיכתה המינית לנשים וגברים כאחד, חשפה את שדיה בהופעות, וקראה בקול גדול כי היא קומוניסטית מעל במות התיאטרון בארצות הברית. כל אחד ממעשים אלו היה בלתי נתפס בפני עצמו.
בשנת 1927 נהרגה איזדורה בתאונה מצערת כאשר צעיף אותו לבשה נלכד בגלגלי רכב. פועלה הגדיר את כל עולם הריקוד המודרני שבא אחריה.
איזדורה דאנקן גדלה במפרץ סן-פרנסיסקו תחת השגחתה הצמודה של אמה, מורה לפסנתר ואשת תרבות. דאנקן כבר בגיל עשר פיתחה דרך עצמאית להבעה באמצעות תנועה - וסירבה בתוקף להצעות מופעי בידור שחיזרו אחריה אך לא הכירו בה ככוריאוגרפית. דאנקן התנגדה למוסכמות חברתיות על הבמה ומחוץ לה - דבר שהקנה לה גימוי אקסנטרי.
היא נולדה בשנת 1877 בקליפורניה. אביה עזב עוד כשהיתה ילדה ואמה דורה נותרה לבדה עם גידול ארבעה ילדים. בהשפעה חזקה של תרבות יוון העתיקה שהתחזקה באותם ימים - איזדורה לא נמשכה לבלט קלאסי אלא פיתחה תנועות משלה עם טוניקות מתנפפות, רגליים יחפות ושיער גולש. הכל בהשפית הפיסול והפילוסופיה היווניים.
ככל שגדלה נילחמה להשתחרר ממוסכמות הבלט ומתפיסות נשיות בכלל. תנועתה היתה אינטואיטיבית, ומלבושיה ללא מחוכים - מראה מזעזע באותם ימים. עבודה לא התקבלה בארצות הברית בעים יפה.
איזדורה לא ויתרה על עקרונותיה, ועברה לשיקגו ולניו יורק בשנות העשרה שלה. היא ביצעה עבודות משלה לקהלים פרטיים. לבסוף עברה דאנקן לאירופה איפה שזכתה במהרה למעריצים שרצו ללמוד את דרכה. קהלה הראשון החל בלונדון של 1900 - שם הופיעה בבתיהן של נשות המעמד הגבוהה. במהרה מצאה עצמה על במות פאריס וביקרה ביוון ממנה שאבה את השראתה.
בשנת 1905 הקימה בית ספר לריקוד בפאתי ברלין. הופעותיה לוו במוזיקה של בטהובן, שופין ווגנר בניגוד לג׳אז שהיה מקובל האותם ימים. דאנקן דיברה בגלוי על משיכתה המינית לנשים וגברים כאחד, חשפה את שדיה בהופעות, וקראה בקול גדול כי היא קומוניסטית מעל במות התיאטרון בארצות הברית. כל אחד ממעשים אלו היה בלתי נתפס בפני עצמו.
בשנת 1927 נהרגה איזדורה בתאונה מצערת כאשר צעיף אותו לבשה נלכד בגלגלי רכב. פועלה הגדיר את כל עולם הריקוד המודרני שבא אחריה.
איזדורה דאנקן גדלה במפרץ סן-פרנסיסקו תחת השגחתה הצמודה של אמה, מורה לפסנתר ואשת תרבות. דאנקן כבר בגיל עשר פיתחה דרך עצמאית להבעה באמצעות תנועה - וסירבה בתוקף להצעות מופעי בידור שחיזרו אחריה אך לא הכירו בה ככוריאוגרפית. דאנקן התנגדה למוסכמות חברתיות על הבמה ומחוץ לה - דבר שהקנה לה גימוי אקסנטרי.
היא נולדה בשנת 1877 בקליפורניה. אביה עזב עוד כשהיתה ילדה ואמה דורה נותרה לבדה עם גידול ארבעה ילדים. בהשפעה חזקה של תרבות יוון העתיקה שהתחזקה באותם ימים - איזדורה לא נמשכה לבלט קלאסי אלא פיתחה תנועות משלה עם טוניקות מתנפפות, רגליים יחפות ושיער גולש. הכל בהשפית הפיסול והפילוסופיה היווניים.
ככל שגדלה נילחמה להשתחרר ממוסכמות הבלט ומתפיסות נשיות בכלל. תנועתה היתה אינטואיטיבית, ומלבושיה ללא מחוכים - מראה מזעזע באותם ימים. עבודה לא התקבלה בארצות הברית בעים יפה.
איזדורה לא ויתרה על עקרונותיה, ועברה לשיקגו ולניו יורק בשנות העשרה שלה. היא ביצעה עבודות משלה לקהלים פרטיים. לבסוף עברה דאנקן לאירופה איפה שזכתה במהרה למעריצים שרצו ללמוד את דרכה. קהלה הראשון החל בלונדון של 1900 - שם הופיעה בבתיהן של נשות המעמד הגבוהה. במהרה מצאה עצמה על במות פאריס וביקרה ביוון ממנה שאבה את השראתה.
בשנת 1905 הקימה בית ספר לריקוד בפאתי ברלין. הופעותיה לוו במוזיקה של בטהובן, שופין ווגנר בניגוד לג׳אז שהיה מקובל האותם ימים. דאנקן דיברה בגלוי על משיכתה המינית לנשים וגברים כאחד, חשפה את שדיה בהופעות, וקראה בקול גדול כי היא קומוניסטית מעל במות התיאטרון בארצות הברית. כל אחד ממעשים אלו היה בלתי נתפס בפני עצמו.
בשנת 1927 נהרגה איזדורה בתאונה מצערת כאשר צעיף אותו לבשה נלכד בגלגלי רכב. פועלה הגדיר את כל עולם הריקוד המודרני שבא אחריה.
איזדורה דאנקן גדלה במפרץ סן-פרנסיסקו תחת השגחתה הצמודה של אמה, מורה לפסנתר ואשת תרבות. דאנקן כבר בגיל עשר פיתחה דרך עצמאית להבעה באמצעות תנועה - וסירבה בתוקף להצעות מופעי בידור שחיזרו אחריה אך לא הכירו בה ככוריאוגרפית. דאנקן התנגדה למוסכמות חברתיות על הבמה ומחוץ לה - דבר שהקנה לה גימוי אקסנטרי.
היא נולדה בשנת 1877 בקליפורניה. אביה עזב עוד כשהיתה ילדה ואמה דורה נותרה לבדה עם גידול ארבעה ילדים. בהשפעה חזקה של תרבות יוון העתיקה שהתחזקה באותם ימים - איזדורה לא נמשכה לבלט קלאסי אלא פיתחה תנועות משלה עם טוניקות מתנפפות, רגליים יחפות ושיער גולש. הכל בהשפית הפיסול והפילוסופיה היווניים.
ככל שגדלה נילחמה להשתחרר ממוסכמות הבלט ומתפיסות נשיות בכלל. תנועתה היתה אינטואיטיבית, ומלבושיה ללא מחוכים - מראה מזעזע באותם ימים. עבודה לא התקבלה בארצות הברית בעים יפה.
איזדורה לא ויתרה על עקרונותיה, ועברה לשיקגו ולניו יורק בשנות העשרה שלה. היא ביצעה עבודות משלה לקהלים פרטיים. לבסוף עברה דאנקן לאירופה איפה שזכתה במהרה למעריצים שרצו ללמוד את דרכה. קהלה הראשון החל בלונדון של 1900 - שם הופיעה בבתיהן של נשות המעמד הגבוהה. במהרה מצאה עצמה על במות פאריס וביקרה ביוון ממנה שאבה את השראתה.
בשנת 1905 הקימה בית ספר לריקוד בפאתי ברלין. הופעותיה לוו במוזיקה של בטהובן, שופין ווגנר בניגוד לג׳אז שהיה מקובל האותם ימים. דאנקן דיברה בגלוי על משיכתה המינית לנשים וגברים כאחד, חשפה את שדיה בהופעות, וקראה בקול גדול כי היא קומוניסטית מעל במות התיאטרון בארצות הברית. כל אחד ממעשים אלו היה בלתי נתפס בפני עצמו.
בשנת 1927 נהרגה איזדורה בתאונה מצערת כאשר צעיף אותו לבשה נלכד בגלגלי רכב. פועלה הגדיר את כל עולם הריקוד המודרני שבא אחריה.
קבוצה חדשה של זמרי היפ-הופ מגדירה מחדש את השאלה ״מה זה אומר להיות מונגולי״ לאחר שנים של שלטון סובייטי.
מונגוליה היא מולדתם של אחד המקומות האחרונים בהם מתקיימת תרבות של נוודים. הדימוי של רוכבים דוהרים על גבי סוסים בערבות עובר לרוב בראשנו כאשר אנו שומעים על המדינה. אך בבירה אולאנבאאטר מתגוררים כמחצית מהתושבים, מתקיימת מציאות אחרת. מעבר לחזית של פיח האופף מבנים קומוניטים גדלה והולכת תרבות היפ-הופ תוססת.
הצלם הבריטי אלקס דה-מורה תמיד נמשך אל המוסיקה. כאשר שמע לראשונה על תרבות ההיפ-הופ במדינה המרוחקת מיד נמשך לביקור עבודה שם. עד נפילת ברית המועצות מונגוליה היתה מדינה קומוניסטית. הארץ היתה תחת צנזורה אשר כללה כל מוסיקה שאינה קבילה על ידי הממשל. בשנים האחרונות החלו לעבור קלטות של ראפרים אמריקאים ידועים מיד ליד בין הדור החדש. אז לפתע נולדה תרבות ההיפ-הופ החדשה.
אלכס הגיע בפעם הראשונה לבירה, ומצא עיר סואנת וצפופה. ישנם מקומות שהפקקים כה רבים עד כי מותר לכל רכב לנסוע רק בימים ספורים בכל שבוע על פי מספר הרישוי שלו.
הראפר המפורסם ביותר במדינה, ביג-ג׳י, גדל בפרברים. אוסף של בתים ואוהלים בגבעות סביב העיר, אשר הטמפרטורה בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס 40 מעלות. אלכס העביר איתו את מרבית המסע, כמו גם עם ראפרים מתחילים, נשים וגברים כאחד. המאפיין את כולם זו דאגה ועניין רב בארצם ומורשתם. הנושאים החוזרים בשירה הם פוליטיקה, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם ועוד.
בעבר מונגוליה היתה כמו צפון קוריאה, היום הראפ מאפשר לנו לדבר באופן חופשי - אומר מוכר מכולת מקומית.
קבוצה חדשה של זמרי היפ-הופ מגדירה מחדש את השאלה ״מה זה אומר להיות מונגולי״ לאחר שנים של שלטון סובייטי.
מונגוליה היא מולדתם של אחד המקומות האחרונים בהם מתקיימת תרבות של נוודים. הדימוי של רוכבים דוהרים על גבי סוסים בערבות עובר לרוב בראשנו כאשר אנו שומעים על המדינה. אך בבירה אולאנבאאטר מתגוררים כמחצית מהתושבים, מתקיימת מציאות אחרת. מעבר לחזית של פיח האופף מבנים קומוניטים גדלה והולכת תרבות היפ-הופ תוססת.
הצלם הבריטי אלקס דה-מורה תמיד נמשך אל המוסיקה. כאשר שמע לראשונה על תרבות ההיפ-הופ במדינה המרוחקת מיד נמשך לביקור עבודה שם. עד נפילת ברית המועצות מונגוליה היתה מדינה קומוניסטית. הארץ היתה תחת צנזורה אשר כללה כל מוסיקה שאינה קבילה על ידי הממשל. בשנים האחרונות החלו לעבור קלטות של ראפרים אמריקאים ידועים מיד ליד בין הדור החדש. אז לפתע נולדה תרבות ההיפ-הופ החדשה.
אלכס הגיע בפעם הראשונה לבירה, ומצא עיר סואנת וצפופה. ישנם מקומות שהפקקים כה רבים עד כי מותר לכל רכב לנסוע רק בימים ספורים בכל שבוע על פי מספר הרישוי שלו.
הראפר המפורסם ביותר במדינה, ביג-ג׳י, גדל בפרברים. אוסף של בתים ואוהלים בגבעות סביב העיר, אשר הטמפרטורה בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס 40 מעלות. אלכס העביר איתו את מרבית המסע, כמו גם עם ראפרים מתחילים, נשים וגברים כאחד. המאפיין את כולם זו דאגה ועניין רב בארצם ומורשתם. הנושאים החוזרים בשירה הם פוליטיקה, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם ועוד.
בעבר מונגוליה היתה כמו צפון קוריאה, היום הראפ מאפשר לנו לדבר באופן חופשי - אומר מוכר מכולת מקומית.
קבוצה חדשה של זמרי היפ-הופ מגדירה מחדש את השאלה ״מה זה אומר להיות מונגולי״ לאחר שנים של שלטון סובייטי.
מונגוליה היא מולדתם של אחד המקומות האחרונים בהם מתקיימת תרבות של נוודים. הדימוי של רוכבים דוהרים על גבי סוסים בערבות עובר לרוב בראשנו כאשר אנו שומעים על המדינה. אך בבירה אולאנבאאטר מתגוררים כמחצית מהתושבים, מתקיימת מציאות אחרת. מעבר לחזית של פיח האופף מבנים קומוניטים גדלה והולכת תרבות היפ-הופ תוססת.
הצלם הבריטי אלקס דה-מורה תמיד נמשך אל המוסיקה. כאשר שמע לראשונה על תרבות ההיפ-הופ במדינה המרוחקת מיד נמשך לביקור עבודה שם. עד נפילת ברית המועצות מונגוליה היתה מדינה קומוניסטית. הארץ היתה תחת צנזורה אשר כללה כל מוסיקה שאינה קבילה על ידי הממשל. בשנים האחרונות החלו לעבור קלטות של ראפרים אמריקאים ידועים מיד ליד בין הדור החדש. אז לפתע נולדה תרבות ההיפ-הופ החדשה.
אלכס הגיע בפעם הראשונה לבירה, ומצא עיר סואנת וצפופה. ישנם מקומות שהפקקים כה רבים עד כי מותר לכל רכב לנסוע רק בימים ספורים בכל שבוע על פי מספר הרישוי שלו.
הראפר המפורסם ביותר במדינה, ביג-ג׳י, גדל בפרברים. אוסף של בתים ואוהלים בגבעות סביב העיר, אשר הטמפרטורה בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס 40 מעלות. אלכס העביר איתו את מרבית המסע, כמו גם עם ראפרים מתחילים, נשים וגברים כאחד. המאפיין את כולם זו דאגה ועניין רב בארצם ומורשתם. הנושאים החוזרים בשירה הם פוליטיקה, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם ועוד.
בעבר מונגוליה היתה כמו צפון קוריאה, היום הראפ מאפשר לנו לדבר באופן חופשי - אומר מוכר מכולת מקומית.
קבוצה חדשה של זמרי היפ-הופ מגדירה מחדש את השאלה ״מה זה אומר להיות מונגולי״ לאחר שנים של שלטון סובייטי.
מונגוליה היא מולדתם של אחד המקומות האחרונים בהם מתקיימת תרבות של נוודים. הדימוי של רוכבים דוהרים על גבי סוסים בערבות עובר לרוב בראשנו כאשר אנו שומעים על המדינה. אך בבירה אולאנבאאטר מתגוררים כמחצית מהתושבים, מתקיימת מציאות אחרת. מעבר לחזית של פיח האופף מבנים קומוניטים גדלה והולכת תרבות היפ-הופ תוססת.
הצלם הבריטי אלקס דה-מורה תמיד נמשך אל המוסיקה. כאשר שמע לראשונה על תרבות ההיפ-הופ במדינה המרוחקת מיד נמשך לביקור עבודה שם. עד נפילת ברית המועצות מונגוליה היתה מדינה קומוניסטית. הארץ היתה תחת צנזורה אשר כללה כל מוסיקה שאינה קבילה על ידי הממשל. בשנים האחרונות החלו לעבור קלטות של ראפרים אמריקאים ידועים מיד ליד בין הדור החדש. אז לפתע נולדה תרבות ההיפ-הופ החדשה.
אלכס הגיע בפעם הראשונה לבירה, ומצא עיר סואנת וצפופה. ישנם מקומות שהפקקים כה רבים עד כי מותר לכל רכב לנסוע רק בימים ספורים בכל שבוע על פי מספר הרישוי שלו.
הראפר המפורסם ביותר במדינה, ביג-ג׳י, גדל בפרברים. אוסף של בתים ואוהלים בגבעות סביב העיר, אשר הטמפרטורה בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס 40 מעלות. אלכס העביר איתו את מרבית המסע, כמו גם עם ראפרים מתחילים, נשים וגברים כאחד. המאפיין את כולם זו דאגה ועניין רב בארצם ומורשתם. הנושאים החוזרים בשירה הם פוליטיקה, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם ועוד.
בעבר מונגוליה היתה כמו צפון קוריאה, היום הראפ מאפשר לנו לדבר באופן חופשי - אומר מוכר מכולת מקומית.
אנה גרבנטיס היא צלמת צרפתיה המתגוררת בברוקלין, ניו-יורק. אנה אמא לשני ילדים. אנדוני, נער בן חמש עשרה חסר שקט, ולואיג׳ה המכונה לולו הגדולה ממנו בשנה. לולו עם משקפיים בעלות מסגרת שחורה עבה, שיער בלונדיני שקצוותיו תמיד צבועים כמו מיטב גיבורות הרוק שלה, היא המוזה של אנה. מגיל צעיר היא מתאפרת ומתלבשת ורק מחפשת את עדשת המצלמה.
לולו מושכת מבטים בציבור, ולא רק את מבט המצלמה. היא נולדה עם תסמונת דאון, אחת מששת אלפים ילדים בשנה הנולדים עם האיפיון הגנטי הזה. לעיתים המבט של כולם מהמכולת השכונתית מעורר אצלה שמחה שכולם אוהבים אותה - ופעמים רבות אימה על שכולם סולדים ממנה. המבט שאנה מחזירה לבוהים משתק אותם בחזרה והם ממהרים להסיט את מבטם.
בעבודה ״מבט״, סדרת צילומים שחור לבן שלה עם לולו - אנה מזמינה את הצופה להביט בה, ובביתה. בכל תמונה אנה מחזירה מבט חודר למצלמה, בעוד לולו ממשיכה בחיי נערה מתבגרת - הנחת מאסקרה, אפיית עוגיות, או שמיעת מוזיקה עם אחיה.
במבט ראשון נראה כאילו אני מניחה אותנו כטרף קל לעין הצופה, אומרת אנה. אך מטרתה להתיר את הסטיגמה על ידי פריסת מניפה רחבה של החיים עם תסמונת דאון. ילדים אלו לרוב נתפסים כמלאכים חסרי דאגות, או כעול אומלל ולא רצוי. אנה רוצה להראות את החיים כמו שהם, רצופים באין-ספור חוויות רגילות.
אנה גרבנטיס היא צלמת צרפתיה המתגוררת בברוקלין, ניו-יורק. אנה אמא לשני ילדים. אנדוני, נער בן חמש עשרה חסר שקט, ולואיג׳ה המכונה לולו הגדולה ממנו בשנה. לולו עם משקפיים בעלות מסגרת שחורה עבה, שיער בלונדיני שקצוותיו תמיד צבועים כמו מיטב גיבורות הרוק שלה, היא המוזה של אנה. מגיל צעיר היא מתאפרת ומתלבשת ורק מחפשת את עדשת המצלמה.
לולו מושכת מבטים בציבור, ולא רק את מבט המצלמה. היא נולדה עם תסמונת דאון, אחת מששת אלפים ילדים בשנה הנולדים עם האיפיון הגנטי הזה. לעיתים המבט של כולם מהמכולת השכונתית מעורר אצלה שמחה שכולם אוהבים אותה - ופעמים רבות אימה על שכולם סולדים ממנה. המבט שאנה מחזירה לבוהים משתק אותם בחזרה והם ממהרים להסיט את מבטם.
בעבודה ״מבט״, סדרת צילומים שחור לבן שלה עם לולו - אנה מזמינה את הצופה להביט בה, ובביתה. בכל תמונה אנה מחזירה מבט חודר למצלמה, בעוד לולו ממשיכה בחיי נערה מתבגרת - הנחת מאסקרה, אפיית עוגיות, או שמיעת מוזיקה עם אחיה.
במבט ראשון נראה כאילו אני מניחה אותנו כטרף קל לעין הצופה, אומרת אנה. אך מטרתה להתיר את הסטיגמה על ידי פריסת מניפה רחבה של החיים עם תסמונת דאון. ילדים אלו לרוב נתפסים כמלאכים חסרי דאגות, או כעול אומלל ולא רצוי. אנה רוצה להראות את החיים כמו שהם, רצופים באין-ספור חוויות רגילות.
אנה גרבנטיס היא צלמת צרפתיה המתגוררת בברוקלין, ניו-יורק. אנה אמא לשני ילדים. אנדוני, נער בן חמש עשרה חסר שקט, ולואיג׳ה המכונה לולו הגדולה ממנו בשנה. לולו עם משקפיים בעלות מסגרת שחורה עבה, שיער בלונדיני שקצוותיו תמיד צבועים כמו מיטב גיבורות הרוק שלה, היא המוזה של אנה. מגיל צעיר היא מתאפרת ומתלבשת ורק מחפשת את עדשת המצלמה.
לולו מושכת מבטים בציבור, ולא רק את מבט המצלמה. היא נולדה עם תסמונת דאון, אחת מששת אלפים ילדים בשנה הנולדים עם האיפיון הגנטי הזה. לעיתים המבט של כולם מהמכולת השכונתית מעורר אצלה שמחה שכולם אוהבים אותה - ופעמים רבות אימה על שכולם סולדים ממנה. המבט שאנה מחזירה לבוהים משתק אותם בחזרה והם ממהרים להסיט את מבטם.
בעבודה ״מבט״, סדרת צילומים שחור לבן שלה עם לולו - אנה מזמינה את הצופה להביט בה, ובביתה. בכל תמונה אנה מחזירה מבט חודר למצלמה, בעוד לולו ממשיכה בחיי נערה מתבגרת - הנחת מאסקרה, אפיית עוגיות, או שמיעת מוזיקה עם אחיה.
במבט ראשון נראה כאילו אני מניחה אותנו כטרף קל לעין הצופה, אומרת אנה. אך מטרתה להתיר את הסטיגמה על ידי פריסת מניפה רחבה של החיים עם תסמונת דאון. ילדים אלו לרוב נתפסים כמלאכים חסרי דאגות, או כעול אומלל ולא רצוי. אנה רוצה להראות את החיים כמו שהם, רצופים באין-ספור חוויות רגילות.
אנה גרבנטיס היא צלמת צרפתיה המתגוררת בברוקלין, ניו-יורק. אנה אמא לשני ילדים. אנדוני, נער בן חמש עשרה חסר שקט, ולואיג׳ה המכונה לולו הגדולה ממנו בשנה. לולו עם משקפיים בעלות מסגרת שחורה עבה, שיער בלונדיני שקצוותיו תמיד צבועים כמו מיטב גיבורות הרוק שלה, היא המוזה של אנה. מגיל צעיר היא מתאפרת ומתלבשת ורק מחפשת את עדשת המצלמה.
לולו מושכת מבטים בציבור, ולא רק את מבט המצלמה. היא נולדה עם תסמונת דאון, אחת מששת אלפים ילדים בשנה הנולדים עם האיפיון הגנטי הזה. לעיתים המבט של כולם מהמכולת השכונתית מעורר אצלה שמחה שכולם אוהבים אותה - ופעמים רבות אימה על שכולם סולדים ממנה. המבט שאנה מחזירה לבוהים משתק אותם בחזרה והם ממהרים להסיט את מבטם.
בעבודה ״מבט״, סדרת צילומים שחור לבן שלה עם לולו - אנה מזמינה את הצופה להביט בה, ובביתה. בכל תמונה אנה מחזירה מבט חודר למצלמה, בעוד לולו ממשיכה בחיי נערה מתבגרת - הנחת מאסקרה, אפיית עוגיות, או שמיעת מוזיקה עם אחיה.
במבט ראשון נראה כאילו אני מניחה אותנו כטרף קל לעין הצופה, אומרת אנה. אך מטרתה להתיר את הסטיגמה על ידי פריסת מניפה רחבה של החיים עם תסמונת דאון. ילדים אלו לרוב נתפסים כמלאכים חסרי דאגות, או כעול אומלל ולא רצוי. אנה רוצה להראות את החיים כמו שהם, רצופים באין-ספור חוויות רגילות.
