ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.
זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.
אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.
חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.
בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.
זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.
אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.
חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.
בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.
זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.
אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.
חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.
בגרסאות האחרונות של תוכנת פוטושופ המוכרת לכל, ואשר הפכה לפועל בשפה - הכניסה חברת אדובה חלון חדש המאפשר מימוש של בינה מלאכותית בתוך התוכנה עצמה.
זו אינה הפעם הראשונה שחברת אדובה מפתחת כלים כאלו - אולם רובם היו עד לא מזמן כלים העוזרים בבחירה חכמה או צביעה חכמה של משטחים. דוגמא לכך היא בחירת אובייקט בתמונה או מחיקה של כתם על פי מה שסמוך אליו.
אך לאחרונה זלגו כלים חדשים שכולנו מכירים מאפליקציות שונות לתכנה מקצועית זו. מדובר באפשרות כמו הוספת שיער, שינוי גיל, שינוי תאורה או מיקום מצלמה ועוד.
חברת אדובה הוסיפה רשימה של אפשרויות עתידיות אותן היא מתכננת לשלב ומערכת של הצבעה כדי לעקוב אחר הבחירות של קהל המשתמשים בה. אם המושג פוטושופ קיבל משמעות של דבר ״שאינו אמיתי״ - אז חברת אדובה לוחצת חזק על הגז.
צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.
ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.
הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.
עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.
צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.
ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.
הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.
עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.
צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.
ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.
הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.
עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.
צילומיו של רוג׳ר באלן נדמים כאילו צולמו על ידי אדם מטורף. פנורמה של עבודות תאטרליות, רישומי קיר גסים, ומשטחי צללים המביטים אל עבר נשמה סוערת. עבודותיו ניגשות אל עולמות של אימה, סוריאליזם וגרוטסק. זהו עולם השייך לצלמים שלא חששו לפנות אל עבר עומקן של האפל של הנשמות, כדוגמת ארתור טרס, לס קרימס, אלן דאטון ודיאן ארבוס.
ספרו החדש של רוג׳ר ״הארץ תבוא לצחוק ולסעוד״ מעביר תחושה של בית משוגעים, סמלים הזויים, ובני אדם המעבירים אי נוחות אצל הצופה. הצלם הדרום אפריקני מעיד כי הוא מחפש את המקומות שאחרים אינם מעיזים לפסוע אל עברם.
הספר אינו רק רטרוספקטיסה אלא שיתוף פעולה עם המשורר האיטלקי גבריאל טינטי ששיתף פעולה בעבר עם הצלם אנדרס סרנו. כל שיר מלווה צילום אחד, ומהווה מעין גשר רציונלי בין הצופה ובין הצילום.
עבודתו של רוג׳ר מתפרסת על פני חמישה עשורים, ומעידה על הנחישות והרצינות שלו סביב נושאי הפחד, הסופיות, והלא נודע.
תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.
תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.
במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.
בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.
תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.
תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.
במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.
בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.
תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.
תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.
במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.
בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.
תומס קווסקי בחר לחזור לבית הולדתו, אפוף בקסם של דורות על גבי דורות של משפחתו, מוקף גדר חיה עתיקה. תומס התמקם כדי להעביר את הימים הקשים ביותר של חודש מרץ 2020 בצל מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם - בבית סבתו בעיירה קטנה בדרום פולין. הבחירה לתרגם את סיפורי המקום לצילומים הגיעה באופן טבעי.
תומס מתייחס לסבתו כמורה רוחנית. הבית הקטן בכפר בו העביר את ילדותו נמצא על קצה יער המיושב בייצורי פלא. תומס חלק כבוד למקום זה, כל חייו. סבתו היא ביולוגית המתמחה בפטריות.
במרוצת השנים התמלא הבית בחפצים אותם אספה במסעותיה - צמחים יבשים, ענפי עצים ייחודיים, וצילומים עתיקי יומין. ״מרגע שהיא מביאה משהו הביתה הוא לעולם לא ייצא עוד״ אומר תומס, הבית מתבגר ביחד איתה.
בילדותו ישן תומס בעליית הגג, עם רעשי הרוח והגשם בכל מקום. אך תמיד ידע שהוא מוגן בתוך הבית אפוף הלחשים של סבתו. סדרת צילומים ייחודית זו קיבלה את השם היאה לה - מאורה.
קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.
קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.
הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.
קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.
קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.
הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.
קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.
קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.
הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.
קינג קונג עלה לאקרנים בשנת 1933, ובניגוד למפלצות בסרטים לפניו והרבה אחריו, קונג מאופיין ברגשות אהדה בקרב המעריצים. אומנם הוא לא ממש גיבור, אך הוא בהחלט משך הרבה סימפטיה. מותו של קונג הוצג בצורה טרגית מהסרט הראשון - מגמה שרק התחזקה בסרטים שנעשו לאחר מכן. קונג אינו מובן, והאינסטינקט שלו הוא יותר של מגננה מאשר מתקפה.
קונג הוא פנטזיה אקזוטית לא מובנת, שנחטפת על ידי האדם הלבן ונמכרת לשעשועים, פנטזיה המספרת על אפריקה האפלה. סרט שהוא ביקורת לא פשוטה על הגזענות שלצערנו מושרשת בחברה עמוק עד היום.
הסרט שקדם לקינג קונג ועזר לשווק אותו בדעת הקהל של התקופה צולם כולו בקליפורניה שלוש שנים קודם והציג שחקנים שחורים לבושים כגורילות המוכרות נשים לשיפחות מין של קופים. הסרט נמכר כסרט דוקומנטרי.
עבודתה החדשה של הצלמת סים צ׳י יין מביטה ישירות על הסחר הבין לאומי בחול, וההשפעות הקשות על הסביבה של סחר זה.
העבודה נקראת ״חולות בתנועה״ וחוקרת את הרעב העולמי לחול ואת הסחר חסר פיקוח במשאב זה. סים שואלת שלוש שאלות מרכזיות בעבודתה המסתכלת על יצירת איים מלאכותיים על חופי סין. מי מקבל את האדמה החדשה? ממי? למי?
הצלמת הסינגפורית החלה את מחקרה לפני ארבע שנים בארץ מולדתה שם הבהלה לאדמה - ולכן לחול - גדולה מבכל מקום אחר. העיר-מדינה הגדילה את שיטחה כמעט ברבע בחמישים השנים האחרונות, והפכה למייבאת הגדולה בעולם של חול.
חול הוא משאב מוגבל והניצול שלו ממחיש את פער המעמדות בין מי שמוכר למי שקונה. מאפיות חול אלימות הפועלות במלזיה, קמבודיה, ויאטנם, הודו, איטליה, טוניס, מרוקו, סנגל ועוד ברחבי העולם משפיעות על האקולוגיה של הכדור כולו.
סים קוראת לעולם להתעורר לבעיה החמורה, לפני שתעלם לנו הקרקע מתחת לרגליים - תרתי משמע.
עבודתה החדשה של הצלמת סים צ׳י יין מביטה ישירות על הסחר הבין לאומי בחול, וההשפעות הקשות על הסביבה של סחר זה.
העבודה נקראת ״חולות בתנועה״ וחוקרת את הרעב העולמי לחול ואת הסחר חסר פיקוח במשאב זה. סים שואלת שלוש שאלות מרכזיות בעבודתה המסתכלת על יצירת איים מלאכותיים על חופי סין. מי מקבל את האדמה החדשה? ממי? למי?
הצלמת הסינגפורית החלה את מחקרה לפני ארבע שנים בארץ מולדתה שם הבהלה לאדמה - ולכן לחול - גדולה מבכל מקום אחר. העיר-מדינה הגדילה את שיטחה כמעט ברבע בחמישים השנים האחרונות, והפכה למייבאת הגדולה בעולם של חול.
חול הוא משאב מוגבל והניצול שלו ממחיש את פער המעמדות בין מי שמוכר למי שקונה. מאפיות חול אלימות הפועלות במלזיה, קמבודיה, ויאטנם, הודו, איטליה, טוניס, מרוקו, סנגל ועוד ברחבי העולם משפיעות על האקולוגיה של הכדור כולו.
סים קוראת לעולם להתעורר לבעיה החמורה, לפני שתעלם לנו הקרקע מתחת לרגליים - תרתי משמע.
עבודתה החדשה של הצלמת סים צ׳י יין מביטה ישירות על הסחר הבין לאומי בחול, וההשפעות הקשות על הסביבה של סחר זה.
העבודה נקראת ״חולות בתנועה״ וחוקרת את הרעב העולמי לחול ואת הסחר חסר פיקוח במשאב זה. סים שואלת שלוש שאלות מרכזיות בעבודתה המסתכלת על יצירת איים מלאכותיים על חופי סין. מי מקבל את האדמה החדשה? ממי? למי?
הצלמת הסינגפורית החלה את מחקרה לפני ארבע שנים בארץ מולדתה שם הבהלה לאדמה - ולכן לחול - גדולה מבכל מקום אחר. העיר-מדינה הגדילה את שיטחה כמעט ברבע בחמישים השנים האחרונות, והפכה למייבאת הגדולה בעולם של חול.
חול הוא משאב מוגבל והניצול שלו ממחיש את פער המעמדות בין מי שמוכר למי שקונה. מאפיות חול אלימות הפועלות במלזיה, קמבודיה, ויאטנם, הודו, איטליה, טוניס, מרוקו, סנגל ועוד ברחבי העולם משפיעות על האקולוגיה של הכדור כולו.
סים קוראת לעולם להתעורר לבעיה החמורה, לפני שתעלם לנו הקרקע מתחת לרגליים - תרתי משמע.
עבודתה החדשה של הצלמת סים צ׳י יין מביטה ישירות על הסחר הבין לאומי בחול, וההשפעות הקשות על הסביבה של סחר זה.
העבודה נקראת ״חולות בתנועה״ וחוקרת את הרעב העולמי לחול ואת הסחר חסר פיקוח במשאב זה. סים שואלת שלוש שאלות מרכזיות בעבודתה המסתכלת על יצירת איים מלאכותיים על חופי סין. מי מקבל את האדמה החדשה? ממי? למי?
הצלמת הסינגפורית החלה את מחקרה לפני ארבע שנים בארץ מולדתה שם הבהלה לאדמה - ולכן לחול - גדולה מבכל מקום אחר. העיר-מדינה הגדילה את שיטחה כמעט ברבע בחמישים השנים האחרונות, והפכה למייבאת הגדולה בעולם של חול.
חול הוא משאב מוגבל והניצול שלו ממחיש את פער המעמדות בין מי שמוכר למי שקונה. מאפיות חול אלימות הפועלות במלזיה, קמבודיה, ויאטנם, הודו, איטליה, טוניס, מרוקו, סנגל ועוד ברחבי העולם משפיעות על האקולוגיה של הכדור כולו.
סים קוראת לעולם להתעורר לבעיה החמורה, לפני שתעלם לנו הקרקע מתחת לרגליים - תרתי משמע.
בתי הקפה הרבה יותר ותיקים ממה שנדמה לרוב האנשים. במאה ה-16 באיראן הם היו מרכז התרבות והיו מלאים על ידי מעמד הפועלים ומעמד הביניים. אומנים היו מקריאים שירה, פילוסופים היו מספרים את הגיגיהם לפני קהל נלהב, וציירים היו מציירים בסגנון שקיבל את השם ״סגנון בתי-הקפה״.
הציור היה מלווה בהופעות וספג השראתו מספר המלאכים האיראני. ציור דקדנטי בצבעים, ועשיר בפרטים, סגנון בית הקפה היה פתח לדרך החיים של התקופה. בכדי להבין את הסגנון יש ראשית לתת את הדעת על האומנות העתיקה ביותר באיראן - סיפור סיפורים. בתי הקפה היו תמיד עגולים, ההולכים בדרכים היו יושבים במרכז ומספרים על מסעותיהם והקהל היה יושב סביב במעגל.
השפה הינה חלק משמעותי בסיפור סיפורים - וכאשר הערבים השתלטו על איראן והביאו איתם את האיסלאם הם לא הצליחו להעלים את השפה הפרסית שנשארה מדוברת עד היום. חלק מהסיבה היא התרבות של סיפור הסיפורים שמושרשת עמוק בקהילה. הסיפורים לא היו נכתבים אלא עוברים מפה לאוזן - ושריפת הספרים לא עזרה בהרבה להכחיד את השפה.
ציורי בתי הקפה היו מצויירים לרוב על בדים או וילונות ומספרי הסיפורים היו מקפלים אותם לתרמיל ופותחים מחדש בבית הקפה בעיר הבאה. הציור היה משמש כרקע לעלילה אותה סיפר האומן. כנראה שבהשפעת המערב הורה המלך להעתיק חלק מהציורים לקירות ועם הזמן הם עברו להיות מצויירים על קנווסים.
הציור הוא כמו קומיקס, יש להתחיל לקרוא אותו מהפינה השמאלית העליונה ולסיים בימנית בתחתונה. עלילה שלמה נפרסת על ציור אחד, בניגוד לציור מערבי שמתמקד לרוב ברגע אחד בזמן.
בתי הקפה הרבה יותר ותיקים ממה שנדמה לרוב האנשים. במאה ה-16 באיראן הם היו מרכז התרבות והיו מלאים על ידי מעמד הפועלים ומעמד הביניים. אומנים היו מקריאים שירה, פילוסופים היו מספרים את הגיגיהם לפני קהל נלהב, וציירים היו מציירים בסגנון שקיבל את השם ״סגנון בתי-הקפה״.
הציור היה מלווה בהופעות וספג השראתו מספר המלאכים האיראני. ציור דקדנטי בצבעים, ועשיר בפרטים, סגנון בית הקפה היה פתח לדרך החיים של התקופה. בכדי להבין את הסגנון יש ראשית לתת את הדעת על האומנות העתיקה ביותר באיראן - סיפור סיפורים. בתי הקפה היו תמיד עגולים, ההולכים בדרכים היו יושבים במרכז ומספרים על מסעותיהם והקהל היה יושב סביב במעגל.
השפה הינה חלק משמעותי בסיפור סיפורים - וכאשר הערבים השתלטו על איראן והביאו איתם את האיסלאם הם לא הצליחו להעלים את השפה הפרסית שנשארה מדוברת עד היום. חלק מהסיבה היא התרבות של סיפור הסיפורים שמושרשת עמוק בקהילה. הסיפורים לא היו נכתבים אלא עוברים מפה לאוזן - ושריפת הספרים לא עזרה בהרבה להכחיד את השפה.
ציורי בתי הקפה היו מצויירים לרוב על בדים או וילונות ומספרי הסיפורים היו מקפלים אותם לתרמיל ופותחים מחדש בבית הקפה בעיר הבאה. הציור היה משמש כרקע לעלילה אותה סיפר האומן. כנראה שבהשפעת המערב הורה המלך להעתיק חלק מהציורים לקירות ועם הזמן הם עברו להיות מצויירים על קנווסים.
הציור הוא כמו קומיקס, יש להתחיל לקרוא אותו מהפינה השמאלית העליונה ולסיים בימנית בתחתונה. עלילה שלמה נפרסת על ציור אחד, בניגוד לציור מערבי שמתמקד לרוב ברגע אחד בזמן.
בתי הקפה הרבה יותר ותיקים ממה שנדמה לרוב האנשים. במאה ה-16 באיראן הם היו מרכז התרבות והיו מלאים על ידי מעמד הפועלים ומעמד הביניים. אומנים היו מקריאים שירה, פילוסופים היו מספרים את הגיגיהם לפני קהל נלהב, וציירים היו מציירים בסגנון שקיבל את השם ״סגנון בתי-הקפה״.
הציור היה מלווה בהופעות וספג השראתו מספר המלאכים האיראני. ציור דקדנטי בצבעים, ועשיר בפרטים, סגנון בית הקפה היה פתח לדרך החיים של התקופה. בכדי להבין את הסגנון יש ראשית לתת את הדעת על האומנות העתיקה ביותר באיראן - סיפור סיפורים. בתי הקפה היו תמיד עגולים, ההולכים בדרכים היו יושבים במרכז ומספרים על מסעותיהם והקהל היה יושב סביב במעגל.
השפה הינה חלק משמעותי בסיפור סיפורים - וכאשר הערבים השתלטו על איראן והביאו איתם את האיסלאם הם לא הצליחו להעלים את השפה הפרסית שנשארה מדוברת עד היום. חלק מהסיבה היא התרבות של סיפור הסיפורים שמושרשת עמוק בקהילה. הסיפורים לא היו נכתבים אלא עוברים מפה לאוזן - ושריפת הספרים לא עזרה בהרבה להכחיד את השפה.
ציורי בתי הקפה היו מצויירים לרוב על בדים או וילונות ומספרי הסיפורים היו מקפלים אותם לתרמיל ופותחים מחדש בבית הקפה בעיר הבאה. הציור היה משמש כרקע לעלילה אותה סיפר האומן. כנראה שבהשפעת המערב הורה המלך להעתיק חלק מהציורים לקירות ועם הזמן הם עברו להיות מצויירים על קנווסים.
הציור הוא כמו קומיקס, יש להתחיל לקרוא אותו מהפינה השמאלית העליונה ולסיים בימנית בתחתונה. עלילה שלמה נפרסת על ציור אחד, בניגוד לציור מערבי שמתמקד לרוב ברגע אחד בזמן.
בתי הקפה הרבה יותר ותיקים ממה שנדמה לרוב האנשים. במאה ה-16 באיראן הם היו מרכז התרבות והיו מלאים על ידי מעמד הפועלים ומעמד הביניים. אומנים היו מקריאים שירה, פילוסופים היו מספרים את הגיגיהם לפני קהל נלהב, וציירים היו מציירים בסגנון שקיבל את השם ״סגנון בתי-הקפה״.
הציור היה מלווה בהופעות וספג השראתו מספר המלאכים האיראני. ציור דקדנטי בצבעים, ועשיר בפרטים, סגנון בית הקפה היה פתח לדרך החיים של התקופה. בכדי להבין את הסגנון יש ראשית לתת את הדעת על האומנות העתיקה ביותר באיראן - סיפור סיפורים. בתי הקפה היו תמיד עגולים, ההולכים בדרכים היו יושבים במרכז ומספרים על מסעותיהם והקהל היה יושב סביב במעגל.
השפה הינה חלק משמעותי בסיפור סיפורים - וכאשר הערבים השתלטו על איראן והביאו איתם את האיסלאם הם לא הצליחו להעלים את השפה הפרסית שנשארה מדוברת עד היום. חלק מהסיבה היא התרבות של סיפור הסיפורים שמושרשת עמוק בקהילה. הסיפורים לא היו נכתבים אלא עוברים מפה לאוזן - ושריפת הספרים לא עזרה בהרבה להכחיד את השפה.
ציורי בתי הקפה היו מצויירים לרוב על בדים או וילונות ומספרי הסיפורים היו מקפלים אותם לתרמיל ופותחים מחדש בבית הקפה בעיר הבאה. הציור היה משמש כרקע לעלילה אותה סיפר האומן. כנראה שבהשפעת המערב הורה המלך להעתיק חלק מהציורים לקירות ועם הזמן הם עברו להיות מצויירים על קנווסים.
הציור הוא כמו קומיקס, יש להתחיל לקרוא אותו מהפינה השמאלית העליונה ולסיים בימנית בתחתונה. עלילה שלמה נפרסת על ציור אחד, בניגוד לציור מערבי שמתמקד לרוב ברגע אחד בזמן.