ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

הצלמת מארי אלן מארק צילמה הכל מסרטים של פליני ועד קרקסים. עבודותיה מתעדות את הפואטי והאבסורד, פעמים רבות באותו הצילום - ומעניקות מבט שאינו שכיח בחברה. כמו כן עבדה מארי בצמידות עם בעלה, הבימאי מרטין בל, בכדי להפיק מבספר סרטים דוקומנטרים הנוגעים לעבודתה. שניים מהסרטים כוללים צילומים רבים הסובבים את ילדותה של נערה בשם ארין בלאקוול, הגדלה בסיטאל ארצות הברית.

כאשר נפטרה מארק בשנת 2015 השאירה מאחוריה ארכיון עשיר של עבודות. ספר חדש בשם ״הספר של הכל״ מנסה להיות רטרוספקטיבה של קריירה ארוכה ולהיות השראה לצלמים דוקומנטרים באשר הם. הספר סוקר חמישה עשורים של עשייה ומחולק לשלושה כרכים.

כאשר ניגשה מארק לצלם את רחוב פאלקלנד בבומביי, רחוב הידוע כמרכז של בתי בושת - מצאה כי המציאות קשה מידי בשבילה לתעד אותה. עברו עשרים שנה עד אשר הרגישה מוכנה לחזור לשם לניסיון נוסף. למרות הקללות, האיומים וההשפלות מארי התעקשה ולא נרתעה עד שלבסוץ הוזמנה פנימה על ידי מנהלת בית בושת ברחוב. האמונה שלה בסיפור, היכולת ליצור קשרים ארוכי טווח גם ללא שפה משותפת, המבט הישיר שאינו מנסה להסתיר את המצלמה וההתמדה עד אשר הסיפור סופר - ולפעמים אף יותר - כל אלה מאפיינים את כל עבודותיה במרוצת השנים.

כאשר נפתחה תערוכה חדשה לרקדן והכוריאוגרף הסקוטי מייקל קלארק - היה זה המוזיקאי ג׳רוויס קוקר הראשון שפנו אליו בכדי לכתוב את הטקסטים. השניים עבדו יחדיו משנות השמונים, שני אומנים צעירים שעברו ללונדון מעיירות תעשייתיות.

התערוכה שמציגה קטעי וידאו מסצנות האנדרגראונד ההדוניסטית עומדת בקונטרסט חזק למציאות בה כולנו מתקיימים כיום. ״האנרגיה, החיים ללא דאגות לבריאות בסרטים של מייקל לעומת המצב בו כולנו מחופרים בבתים ומפוחדים ממיקרובים - ״אני חושב שהתערוכה הגיעה בדיוק בזמן המתאים. זה מעורר השראה לצפות באנשים משתמשים בגופם בחופשיות ובחיות שכזאת - בעת שלחיות הוא דבר לא פשוט בשנה זו שלנו״ אומר קוקר.

שמו של הצלם אדוארד רוסקאם אינו ידוע היום, אך פועלו לקדם את המדיה המודרנית כמו שאנו מכירים אותה היום היה אדיר. את מקומו מאחורי המצלמה מצא בשנות הארבעים כעורך צעיר. דרך עבודתו הגדיר אדוארד את התפיסה המוכרת לנו היום כעיתונות מצולמת. המונח עצמו נטבע על ידי אדוארד בשנות השלושים כאשר חזר ממסע צילום בפולינזיה שם נתקל במדינה במשבר קשה. שם החליט ביחד עם אשתו לואיז לפרסם פעם בשבוע כתבה צילומית המציגה את המצב הקשה במדינה.

עבודתו של רוקסאם קדמה וסללה את דרכם של מגזינים כמו ״לייף״ ו-״לוק״ שלימים הפכו את התפיסה החדשה לדרך חיים. למעשה ספרים רבים תחת ההפקה של אדוארד הציגו את החיים האמריקאים בעזרת ״סיפורים מצולמים״.

״הגישה שלי תמיד היתה שאין להפריע לצילומים עם הטקסט, ובוודאי לא לומר את אותו הדבר בתמונה ובמילים. יש דברים שניתן לומר רק עם מילים, ודברים שניתן לבטא רק בצילום. כך שהדרך להעניק סיפור שלם היא על ידי מערכת יחסים בין שניהם״ אומר אדוארד בראיון.

עוד בתחילת דרכו נמנע רוקסאם מצילום עוני כרעיון ותמיד השתדל לצלם את החיים עצמם, עשירים, שמחים, קשים ואומללים. למעשה נמנע ממושג שקיבל את שמו היום כ״פורנו-עוני״ בעולם הצילום.

עוני הוא דרמטי, אומר אדוארד. הרבה יותר קל לצלם תמונה מעניינית של חתול מת מאשר של חתול ישן. צלמים תמיד מחפשים דרמה, ודרמה היא מלכוד. בעבודותיו חיפש רוקסאם את היום-יומי המעביר את כל מניפת החיים - יהיו הנסיבות אשר יהיו.

האומן יאנג פודונג מייצר חלק מהסרטים היפים ביותר היוצאים מסין בשנים האחרונות. יאנג הוא קולנוען עמצאי המושפע רבות מעבודות הקולנוע של ג׳ים ג׳אראמוש, לדבריו. יצירותיו מבויימות להפליא ומצולמות על סרט 23 מילימטר בעלות תחושה פיוטית ומזכירות את המגילות הסיניות העתיקות.

יאנג נולד בבייג׳ינג בתחילת שנות השבעים ולמד באקדמיה לאומנות של האנגזו. עבודותיו הראשונות מתעסקות יותר בציור וצילום ומשנות התשעים עובד יאנג בעיקר בקולנוע ומיצבים.

השפה הויזואלית של יאנג אפופה במסתורין חלומי. דמויותיו לרוב אילמות ואינם מוגדרות. התנועות כוריאוגרפיות כמעט ומעבירים סביבה מושלמת ואסתטית. יאנג מכוון את יצירתו לבלבל את הזמן של הצופה.

היום יאנג נחשב לאחד האומנים העכשויים החשובים בסין. הוא הציג במוזיאונים בין-לאומיים רבים.

בשנת 1953 מצא עצמו הצלם הרברט ליסט תקוע בביתו של הצלם מקס שלר, לבדו עם מצלמת הלייקה שלו, עדשת טלפוטו, פילם 35 מ״מ בשפע, וחלון. העבודות שצילם בימים הבאים עוררו בו מחדש את התשוקה לצילום הרחוב.

סיפורו של הרברט מזכירה את סרטו של היצ׳קוק שנעשה כשנה מאוחר יותר - שם אדם הכבול לכסא גלגלים בחדרו מפענח מקרה רצח בעזרת משקפת ומצלמה.

ליסט עיקם בצורה קשה את קרסלו ברומא. יום לאחר מכן נקרא המארח שלו שלר, לתעד משבר פוליטי בין איטליה ליוגוסלביה השכנה. הרברט לא יכול היה להמשיך את צילומיו ברומא ונאלץ להמתין עד שרגלו תחלים. שלר השאיל לו את הלייקה כדי שיעסיק עצמו עד שיחזור.

הרברט התמקם על החלון שפונה לכיכר והתמכר להתרחשות בחוץ בזמן הסגר הפרטי שלו. התמונות מספרות סיפורים קצרים, ילד הרודף אחרי צמיג של אוטו, אח המציק לאחיו הקטן, ויכוח על השד יודע מה בין שני גברים, או שרת המסייע לזוג לתקן את רכבם.

לתמונות נתן שמות סיפוריים המעוררים את הדימיון - ״גאריבלדי הקטן״, ״הברך הפצועה״, ״ריקוד השמלות״, ״ג׳ובאני מעלה הצגה לקבל כסף לגלידה״ ועוד.

כשחזר שלר הציג הרברט את כל התמונות פזורות על השולחן כמו בתערוכה. שלר מצא כי הדרמות עליהן רדף בגבולות המדינה באזורי המלחמה - אינן שונות מהעלילות הקטנות שהתרחשו מתחת חלונו יום יום.

בשנים האחרונות נחשפו צילומים נדירים של פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי, כמו גם נגטיבים של הביטלס. כעת זה תורו של הצלם רוג׳ר קספאריאן להציג צילומים שלא נראו עד היום של נגני הג׳ז הגדולי ביותר של שנות השישים במהלך ביקורם בפריז.

רוג׳ר יצא מהצללים כצלם רק לפני שבע שנים. הוא חשף עשרות תמונות של מפורסמים, זמרים וזמרות, מוזיקאים ושחקנים בארכיונים הפרטיים שלו אותם שמר למעלה מארבעים שנה.

צלם פרילנס עיתונאי במשך כעשור החל משנת 1962, התמקד רוג׳ר בצמד מוזיקת ה-יהיה פרנסואה הארדי וג׳וני האלידיי. הוא עקב אחרי כל המוזיקאים האנגלים שהגיעו לפריז, מנחיתתם בשדה התעופה ועד לאולם ההופעות.

הוא צילם את הביטלס, הו, קינקס ועוד רבים. אך את נגני הג׳ז לא חשף עד היום. לרוב בשחור לבן, נראים דמויות כמו אלה פיצג׳רלד באולימפיה, ארט בלקי בכותונת לילה, ג׳ון קולטריין וריי צ׳ארלס בשדה התעופה, דיוק אלינגטון יושב לארוחה במלון, תלוניוס מונק ואישתו באורלי, ועוד.

רבים צילמו את ענקי הג׳ז האלו בהופעה. רוג׳ר שניסה להתבלט בעבודותיו בכדי להשיג יותר מכירות לעיתון המתמקד בצילום בסביבה האינטימית והאנושית יותר.
רוג׳ר קטן פיזית, ועל כן לדבריו הצליח פעמים רבות להגיע קרוב מאוד למושא צילומיו ללא שעורר תשומת לב יתרה.
כעשרים מצילומיו מוצגים בימים אלו.