ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

הצלמת אוה ווטקינס מגלה את היתרונות הפיזיים והמנטליים של שחיה סביב השנה.

אגם הנליז בבריסטול, אזור המוקדש לשחיה בטבע, חגג מאה שנה לפתיחתו. כדי לציין את האירוע, קבוצה של שחייניות מסונכרנות יצאה להתאמן במים. בשביל אוה היה באירוע זה את כל מה שביקשה בשביל עבודת צילום.

לרוב בעבודותיה משתלבת ווטקינס בקבוצות מסויימות. את פרוייקט הצילום הקודם שלה הקדישה לחברי קרקס מקומי. החיפוש אחר הפרויקט הבא מונע פעמים רבות אחרי חלום אשר היא חולמת בלילה - במקרה זה מספרת ווטקינס כי חלמה שהיא חלק מקבוצת שחייניות ומיד יצאה לחפש קבוצה שכזו.

מרותקת מהמאמץ, הכח והיופי הכרוך בספורט זה - במקרה זה התקיים הערך המוסף של שחייה בחיק הטבע. ״לא יכולתי לחכות ולהכיר את אלו שבחרו להיות חלק מארוע זה״ אומרת אוה.

בימי הצילום נמנעה אוה מצילומים מוכרים של קבוצות מסונכרנות, תמונות גאומטריות של הופעות בתוך המים. צילומי פורטרטים וצילומים קבוצתיים היו הכרח התחלתי אך האימונים היו עיקר העניין. עם הזמן החל להסתמן הכיוון של תמונות המרמזות על פעולות מסונכרנות אך לא בצורה ישירה. בתמונה אחת נראות חבורת הבנות שעונות זו לזו על שפת הבריכה - בבגדי ים וכובעים תואמים כמובן.

פלו קסרו מייצרת אומנות עם נשים הבורחות מאלימות בקרב המשפחה באסטוניה. האלימות המשפחתית היתה בראש מעייניה למעלה מעשר שנים מאז שאמא שלה החלה לעבוד במחסה לנשים.

התערוכה החדשה בשם ״חתוכה מהחיים״ נפתחה לאחרונה לאור גל גדל והולך של מקרי אלימות בעקבות הסגרים הרבים המתרחשים סביב העולם. האומנית האסטונית מתמודדת עם נושאים קשים אלה תמיד עם טוויסט מסויים.

התערוכה הראשונה בנושא אלימות במשפחה נערכה בשנת 2018 והיתה פתוחה אך ורק לנשים שבעצמן ברחו מביתן. בשתי התערוכות נעשה שימוש בחפצים מוכרים מהבית שנעשה בהם שימוש אלטרנטיבי ומטאפורי.

במדרגות לתערוכה תלויים מכתבים של ילדים לאמהות מוכות. במכתב אחד זה הילד בן השש המעודד את אמא שלו לקום ולעזוב את הבעל המכה. חלל התערוכה מאוכלס בעציצים מיובשים תחת הכותרת ״אלימות גדלה בשקט״.

התערוכה מאוד קונספטואלית - מעט מאוד אנשים ראו אותה, אך עם זאת זה היה נכון לערוך אותה בבית מחסה, מקום שכתובתו חשאית מטבעה.

כאשר למדה כימיה בסיאטל סביב שנת 1905, רכשה אימוגן קנינגהם את מצלמתה הראשונה ופיתחה את הצילומים לבד בביתה. תוך זמן קצר מצאה עצמה כאסיסטנטית של הצלם אדוורד קורטיס שצילם את ילידי המקום.

כעבור מספר שנים עברה לדרזדן בכדי להמציא נייר צילום בעלי יכולות טובות יותר ממה שהיה קיים באותם הימים בזכות הידע שרכשה בלימודי הכימיה שלה. כאשר שבה לארצות הברית התמקדה בצילומי פורטרטים בעלי קווי מתאר מטושטשים שהיו מקובלים באותם הימים.

אימוגן התעניינה בעיקר בצילומי עירום - שפה צילומית שהיא תרמה רבות לפיתוח. מרכז עבודתה סבבה סביב הרעיון להציג את הגוף בצורה הטבעית בשל יופיו הצורני. גוף האישה לא הוצג כחפץ נחשק אלה כמקום או נוף. צילומי העירום הגבריים שצילמה עוררו תרעומת גדולה באותם הימים עקב נקודת מבט חדשה לחלוטין.

כאשר החלה לקבל הזמנות עבודה רשמיות - הקפידה אימוגן להתייחס אליהן כניסויים אומנותיים. צילומים רבים עסקו בבוטניקה ובנוף התעשייתי של במתפתח של אמריקה. אימוגן עבדה עם הצלמים הגדולים ביותר בתקופתה, ביניהם אנסל אדאמס ואדוורד ווסטון. היא התעסקה עם ז׳אנרים רבים ביניהם פוטומונטאז׳ עם הרקדנית מרת׳ה גרהאם, צילומי סטודיו של מפורסמים ללא כל עיבוד, צילום רחוב וצילום עיתונאי.

אימוגן לימדה באוניברסיטה של קליפורניה עם הצלמת ליזט מודל אשר פתחה לה שער חשוב לתערוכות במוזיאונים הגדולים ביותר. עבודתה האחרונה היא סדרת צילומים בשם ״לאחר תשעים״ כאשר צילמה סדרת פוטרטים של אנשים מבוגרים. הסדרה פורסמה לאחר מותה.

אנדרה קרטז, אחד הצלמים החשובים במאה העשרים, השאיר אחריו שורה מרשימה של עבודות שצולמו במהלך שבעים שנות עבודתו. יצירותיו משלבות פואטיקה ואינטימיות שנולדו יחד איתו בתרבות הונגריה. כיום נחשב כאחד הצלמים שהניעו את תנועת האוונגארד בצרפת, עוד טרם התגלה לעולם כצלם מוכר בשנותיו בניו יורק.

קרטז צילם את חבריו בתנועת האוונגארד, ידידיו ההונגרים, סטודיו של אומנים, רחובות וגנים ציבוריים כאשר הגיע לפריז בשנת 1925.
ב1933 צילם סדרה של צילומי עירום המשתקפים במראות מעוותות של קרקס הדומים בהשראתם לעבודתם של פיקאסו והנרי מור מאותה התקופה.

כאשר עבר עם אישתו לניו יורק בשנת 1936 התקשה למצוא את מקומו בסביבה אומנותית שונה לחלוטין מפריז של אותם הימים. עברו שנים רבות עד שמצא שוב השראה בצילומים הראשונים שצילם בצעירותו בבודפשט עיר מולדתו - ומאז התמקד בעיקר בצילום חפצים אישיים. העבודות הללו זכו לפרסום רב, פורסמו בתערוכות וספרים, ואנדרה מצא עצמו שוב עם מצלמת פולרויד מצלם את חיי היום יום.

ביל ברנדט נמצא ברשימה מכובדת של הצלמים החשובים ביותר של המאה העשרים. עבודותיו מגוונות ממופשט לסוריאליזם, מריאליזם למבט חברתי חריף. נולד בשנת 1904 בהמבורג להורים רוסיים, העביר את ילדותו בין גרמניה לשוויץ. בשנת 1929 התחיל לעבוד בסטודיו של מאן-ריי שם פגש אומנים חשובים של פריז באותה תקופה, ביניהם דאלי ואנדרה קרטז.

כאשר עבר לאנגליה יצא לתעד את החיים שהתרחשו סביבו. במהלך מלחמת העולם השנייה תיעד את החיים בלונדון תחת ההפגזות. לאחר המלחמה השאיר מאחוריו את הצילום העיתונאי וניגש לכיוון אבסטרקטי של הטבע שראה סביבו. סדרת צילומי עירום שצילם בתקריב עם עדשה רחבה זכו להדים רבים.

עבודותיו הוצגו ברחבי העולם, בין השאר בפריז, סטוקהולם, סן-פרנסיסקו, בוסטון וושינגטון. כיום מיטב עבודותין מוצגות במוזיאון המומה בניו-יורק.

כאשר יוסל קאטלר נהרג בתאונת דרכים בשנת 1935, מצא השריף ברכב בובות קטנות מרהיבות של פוליטיקאים מפורסמים. ללוויה שהתרחשה ימים ספורים אחר-כך הגיעו למעלה מעשרת אלפים איש, עדות לאהדה הרבה שקיבל יוסל במסעו עם התאטרון היידיש הקטן איתו הסתובב ברחבי ארצות הברית.

התאטרון של יוסל, יחד עם שותפו המקצועי זוני מאווד, מיזג פולקלור יהודי מסורתי, פוליטיקה עכשווית, ומודעות סאטירית. שניהם מהגרים מאירופה נפגשו לראשונה בעיתון יידיש קטן בניו-יורק.

בובות מעולם לא היו מוטיב מקובל בעולם היהודי. למעשה דבר כזה לא היה קיים כלל בתאטרון יהודי לפני כן. אך באותם ימים תאטרוני בובות תפסו את הקהל האמריקאי כאשר נדדו מאירופה של אותן שנים. לאט לאט השמועה על ההצגות החדשות תפסה תאוצה בעיתוני יידיש של ני-יורק, והקהל החל להגיע.

בזמן השיא הופיעו שם תשע הצגות בכל שבוע. בסיבוב הופעות עברו לכל אורכו של החוף המזרחי והדרימו עד קובה - שם הציגו מהדורת תאטרון בובות להצגה ״הדיבוק״ ביידיש. בתחילת שנות השלושים יצאו למסע הופעות באירופה והופיעו באנגליה, צרפת, בלגיה ולבסוף פולין. בוורשה הציגו למעלה ממאתיים הופעות שלכולן אזלו הכרטיסים. הביקורות בקהילה המקומית התפלאו כיצד צמד אמריקאים מסוגל לקלוט את הניואנסים הקטנים של האנחות, הגניחות והמלמולים שכה מאפיינים את השפה.

לאחר שחזרו עם כיסים מלאים, הכינו מסע הופעות במיוחד לקהל ברוסיה - שם זכו להצלחה מסחררת בין השנים 1931-1932.

צ׳ארלס ג׳ונס, יליד 1866, עבד למחייתו במספר אחוזות באנגליה כגנן. יכולתו עם עולם הצומח קיבלו שבחים רבים ממעסיקיו. אולם כשרונו בצילום היה נסתר מרבים ואף משפחתו לא ידעה על עיסוקו זה. כיום נמנה צ׳ארלס כצלם בעל חשיבות אומנותית והיסטורית מהמדרגה הראשונה, הוא הוצג במספר תערוכות חשובות ויצירותיו נמכרות בגלריות הגדולות ביותר.

צ׳ארלס עסק בצילום ניסיוני בין 1895 ל-1910. רוב מושא צילומיו היו פירות, ירקות ופרחים שגידל באחוזות בהן עבד. ג׳ונס נהג לצלם את האובייקטים על רקע נקי וכהה, המדגיש את צורתם ויופיים הטבעי.

את הצילומים עשה על נגטיבים מזכוכית והדפיס עם שכבות של זהב וכסף להעניק איכות עשירה לתמונות. צ׳ארלס נפטר בשנת 1959 - אלמוני לחלוטין בקהילת הצילום.
רק בשנת 1981 רכש אספן מזוודה מלאה בכ-500 צילומים בשוק יד שניה בלונדון. כיוון שלא נשמרו הפילמים של עבודותיו - ההדפסים של צ׳ארלס נדירים בצורה יוצאת דופן.

עבר למעלה מעשור מאז ביקר הצייר-צלם רוברט מקורדי את הדלאי לאמה ה-14, המנהיג הרוחני של טיבט. המפגש התרחש בביתם של תומס ומרגוט פריצקר בשיקגו, האספנים החשובים בעולם לאומנות מההימליה. מקורדי נכח בפגישה בכדי לצלם את המנהיג הרוחני, אך לפני כן היה עליו להשיג את תשומת ליבו.

״נאמר לי שאם הוא לא ימצא עניין, הוא ימשיך הלאה״ אמר רוברט. בסופו של עניין צילם רוברט למעלה ממאה תמונות בצבע ושחור לבן. הדאלאי לאמה ביקש גם הוא להצטלם עם רוברט. בשלב זה כבר אזל הפילם אך הם הצליחו למצוא מצלמה חד פעמית שהיתה בבית.

ציורי השמן המבוססים על התמונות שצילם באותו יום הן חלק מתערוכה חדשה שמוצגת מהסתיו האחרון בגלריית הפורטרטים של הסמיסונין - בה ניתן לצפות ברשת עקב מגפת הקורונה.

עבודותיו של מקורדי מצריכות עבודה רבה. כל סנטימטר מחושב, מהשערות הבלתי נראות על העור, לקמטים העדינים בצידי העיניים. העבודות הענקיות ברוחב של שני מטרים מאפשרים לראות כל פרט. הפרטים כה רבים שניתן להבדיל בסיבים השונים של הבגד אותו הם לובשים.

למרות הפרטים הרבים - מרכז העבודה הוא תמיד המבט. יחס הדוק בין המצולם לצופה. הפנים לרוב מחוסרי הבעה, והרקע נקי ככל שניתן. האווירה הסטואית של העבודות מושכת את הצופה לשיח ללא מילים עם מושא הצילום. אנשים בוהים בעבודות ומתבלבלים, הם אינם מוכנים לכאלה פרטים, אומרת אוצרת התערוכה. על תמונתו של נלסון מנדלה עבד רוברט שנה וחצי.

בין הצילומים מופיעים מוחמד עלי, ניל ארמסטרונג, וורן באפט, טוני מוריסון, ג׳יין גודול, ועוד רבים.