ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

דינה לוסון, ילידת ניו יורק, ממקדת את צילומיה סביב הקשר של אנשים שחורים עם מיסטיקה, היסטוריה ותרבות עממית. עבודותיה הופכות צילום מתבונן לאירוע חגיגי.

לוסון מעוררת קשר אינטימי עם מושאי הצילום, ומשתמשת רבות במבט הישיר אל המצלמה. ההעמדה המוקפדת, תוך שימוש באביזרים אישיים, מייצרים שכבה פסיכולוגית בין האדם לסביבתו הביתית - סיפור הנרקם בין ביתו, סיפורו, סימבולים, ותרבות.

דינה היא הצלמת הראשונה לזכות בפרס הוגו בוס היוקרתי הניתן מאת מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק אשר הציג עבודת סולו שלה בשנה שעברה. עבודותיה הוצגו בגלריות החשובות בעולם כולו.

בוריס מיכאיילוב נולד בשנת 1938 בחרקוב, באוקראינה הסובייטית. בסדרת עבודות בשם "הסנדוויץ' של אתמול" יצר קומפוזיציות של מספר תמונות שונות המדגישות את הקשיים של חיי היומיום תחת השלטון הסובייטי.

 "בצער רב, אנו שולחים את אהבתנו העמוקה מברלין לבני עמנו בחרקוב. נשמתנו וליבנו באוקראינה עם מולדתנו". בוריס וויטה מיכאיילוב.

אולריק קולט, צלם ומעצב גרפי המתגורר בקנדה, פרסם לאחרונה פרויקט צילום עליו הוא עובד מזה מספר שנים. אולריק צילם בני משפחה, וחיבר זוגות של פרצופים זה לצד זה בקולאז', בצורה היוצרת דמות חדשה הממחישה את הגנים בפעולה.

את הפרויקט החל עוד בשנת 2008 כאשר צילם בכל יום תמונה לשם תרגול אישי. על הקולאז' הראשון שלו עלה בטעות כאשר חיבר צילום של בנו ביחד עם פורטרט שלו. הסדרה תפסה תאוצה כאשר פרסם צילומים ברשת החברתית פליקר ורבים שיתפו את עבודותיו.

"בני משפחה רבים שלחו לי צילומים שלהם בכדי שאכין להם קולאז', אך תמיד התמונות היו או קטנות מדי, או לא חדות, והתאורה לא אחידה. התאורה היא האתגר הגדול ביותר כאן ולכן חשוב לי להיות אחראי על התהליך מראשיתו ועד סופו".

הצלם הצרפתי פאטריק באטלר מתמודד עם זהותו היהודית בספר צילומים חדש, עליו עבד מרבית מחייו. "לחקור את עצמך, משפחתך, זהותך - זהו אולי הדבר הקשה ביותר לעשותו. אתה עושה את זה כי אתה מוכרח" אומר באטלר.

החיפוש אחר זהות העסיק את פאטריק מאז ומעולם. אך תמיד הוא הסיט מעט את מבטו. הוא חקר את הצרפתים ממאלי, הערבים במרסיי, את הסינים בפאריז. "מצאתי הרבה נקודות משיקות איתם".

"מרגע ששחררת את עבודתך לעולם היא כבר אינה שלך, היא יצאה משליטתך. אם אחרים, גם אלו שאינם יהודים, אינם מזדהים איתה או מתחברים אליה - זה סימן שנחשלתי. מטרתי לפעול מעבר ליהדות אל עבר משהו אוניברסלי. כמו שדיאן ארבוס אומרת: ככל שאתה יותר ספציפי, ככה העבודה יותר כללית".

יום אחד ניגש לצלם את החשמלאי ומשורר יידיש מר פרידמן, שכנו. הוא ואישתו רו ריכר תמיד רבו. מר פרידמן ביקש להצתלם אל מול מכונת הכתיבה האהובה עליו כאשר ברגע האחרון אישתו נעמדה בפריים מאחוריו. אין מצב שהיא לא תהיה בפרייים! הרגיש פטריק את המתח באוויר.

באסטר קיטון היה מאגדות הקולנוע האילם האמריקאי ביחד עם ידידו הטוב צ'ארלי צ'אפלין. התפיסה הקולנועית אותה המציא השתרשה כה עמוק בתרבות עד כי כמעט בלתי אפשרי לזהות סרט חדש שאינו מושפע מעבודתו של אמן זה.

קיטון היה הראשון להבין שקולנוע צריך להעביר את המסר על ידי תנועה ולא על ידי טקסט. סרט אילם באותם ימים הכיל בממוצע 240 כתוביות, בעוד באסטר וצ'ארלי התחרו ביניהם מי יצליח להעביר את המסר בעזרת הכמות הקטנה ביותר של מסכים עם מילים - "צ'אפלין ניצח אותי עם 21 בעוד לי היו 23" מתבדח קיטון.

באסטר ידוע ביכולת האלתור שלו, כאשר היה מגיע לסט עם רעיון איך להתחיל את הסיפור, אך לעולם לא עם ידיעה איך יסתיים. "הרולד לויד, צ'ארלי צ'אפלין ואני, מעולם לא עבדנו עם תסריט" מספר בראיון. חמישים אחוז מהבדיחות נרקמו תוך כדי עבודה.

קיטון ידוע כמי שמעולם לא זייף דבר על הסט. את כל הפעלולים ביצע בעצמו, ותמיד רק פעם אחת. אם בפעם הראשונה זה לא עבד - זה לא מתאים לסרט, תמיד נהג לומר. אם קיטון נפגע בפעלולים או אחד מהשחקנים לא נדע, כיוון שלמרות תלונות רבות כלפיו תמיד הוכיח לרשויות שלא נשברו עצמות ולא היו חבלות במהלך הצילומים.

עבודותיה מחולקות למספר סדרות, ביניהן על תוכים, ציפורי טרף, יונים ועוד.
היא אינה מתמקדת רק בציפורים נדירות ובסכנת הכחדה אלא אף מעוניינת להציג את אלו שאנו רואים יום-יום בדרכנו לעבודה באור שונה וחדש.
צילומי הטבע שלה מבוססים על טכניקות שפותחו לצילומי פורטרטים.
עבודותיה רציניות ומעלות חיוך בעת ובעונה אחת. אהבתה לציפורים, כישרונה הטכני, גישתה לצבע וצורה כולם תורמים לתוצאות יוצאות דופן.
עם הזמן רבים ניסו לחקות את סגנונה אך עבודותיה עולות על כולן.

בשנות השבעים עיתון שולי הודפס על ידי ממשלת ארצות הברית, וחולק לקוראים בברית המועצות. שמו של העיתון היה "אמריקה". עורך העיתון שכר את שירותיו של הצלם יליד ניו-יורק דיוויד אטי לצלם את מאחורי הקלעים של סדרת טלויזיה חדשה, שהיתה במהלך צילומי העונה הראשונה שלה - "רחוב סומסום".

בעליית הגג של דיוויד, מצאה בתו כ-500 צילומים שלא התפרסמו מעולם, ומאה וחמישים מהם יוצאים עכשיו לאור במסגרת ספר חדש המלווה תכנית דוקומנטרית בשם ״חבורת רחוב״.

אביו של אוגוסט סנדר היה נגר במכרה, ואחר-כך פנה לחקלאות. זה היה במכרה כאשר סנדר עזר לצלם של החברה לסחוב את הצילום הכבד כאשר נחשף לראשונה לעולם הצילום. לאחר שנים נודע כאחד הצלמים החשובים בכל הזמנים.

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל סנדר באחד בפרוייקטים השאפתניים ביותר שלו - האנשים של המאה העשרים. כוונתו היתה לתעד את גרמניה בעזרת פורטרים המציגים את כל שלל האוכלוסיה. הצילומים קוטלגו לשבעה נושאים עיקריים - החקלאי, בעל המלאכה, האישה, מעמדות ומקצועות, האמן, העיר, האנשים האחרונים.

בצילומיו תיעד גם את עליית הנאציזם וגם את אלו הנרדפים מאותו הממשל - התמונה העולה מעבודותין מעבירה את חוסר הודאות של גרמניה באותה התקופה. פרץ של אומנות מעורבב במערבולות פוליטיות. ביום לעבודותיו ערך היסטורי לא פחות מערכן האומנותי.

סנדר לא עבר למצלמת הלייקה המודרנית שהומצאה באותם הימים, אלא נשאר נאמן ללוחות הזכוכית המסורבלים של המצלמות הכבדות והישנות. זה איפשר לו לתפוס פרטים שלט היה ניתן בכל טכנולוגיה חדישה אחרת. עבודותיו אנונימיות, עם רקע אחיד, ומתועדות רק עם שם המקצוע ולא שם האדם המצולם - התמונה מדברת בעד עצמה, אהב לאמר.

מסירותו לאיכות ולמגוון האוכלוסיה אותה תיעד הפכו אותו לאחד הצלמים החשובים בכל הזמנים. גדולי הדור כמו ווקר אוורנס ודיאן ארבוס מציינים אותו כדמות מפתח בקריירה שלהם.