מארק סטוצמן נולד בשנת 1982 ללא ידיים. הרופאים שלא מצאו סיבה רפואית לתופעה הודיעו להוריו שיעלה להם מיליוני דולרים בשביל לגדל אותו במצב זה. הוריו של מארק נבהלו מהסכום ומסרו אותו לאימוץ בגיל שלושה חודשים.
הוריו המאמצים איפשרו למארק לממש את כל חלומותיו. עוד בילדותו נהג לטפס על עצים ללא הפסקה. בילדותו חלם להיות המייקל ג׳ורדן הבא, אבל הבין שהוא לא מספיק גבוה. מארק התאהב במכוניות מרוץ, למכונית אין יכולת שיפוט, היא רק רוצה למלא את יעודה ולנסוע. את אותה הגישה מצא מארק בחץ וקשת - הקשת רק רוצה לשלוח את החץ.
בכל חייו התרגל מארק למבטים של הסביבה שננעצים בו. בגיל מאוד צעיר למד להתעלם ממבטים אלה ולהתמקד במה שהוא עושה. ״אני חושב שלחיות ללא ידיים דווקא עוזר לי כקשת. אולי לא באופן פיזי, אבל בהחלט באופן מנטלי״ הוא אומר. ״כשאני מותח את הקשת אני לא חושב על דבר מלבד על המטרה שנמצאת מולי״.
מארק סטוצמן נולד בשנת 1982 ללא ידיים. הרופאים שלא מצאו סיבה רפואית לתופעה הודיעו להוריו שיעלה להם מיליוני דולרים בשביל לגדל אותו במצב זה. הוריו של מארק נבהלו מהסכום ומסרו אותו לאימוץ בגיל שלושה חודשים.
הוריו המאמצים איפשרו למארק לממש את כל חלומותיו. עוד בילדותו נהג לטפס על עצים ללא הפסקה. בילדותו חלם להיות המייקל ג׳ורדן הבא, אבל הבין שהוא לא מספיק גבוה. מארק התאהב במכוניות מרוץ, למכונית אין יכולת שיפוט, היא רק רוצה למלא את יעודה ולנסוע. את אותה הגישה מצא מארק בחץ וקשת - הקשת רק רוצה לשלוח את החץ.
בכל חייו התרגל מארק למבטים של הסביבה שננעצים בו. בגיל מאוד צעיר למד להתעלם ממבטים אלה ולהתמקד במה שהוא עושה. ״אני חושב שלחיות ללא ידיים דווקא עוזר לי כקשת. אולי לא באופן פיזי, אבל בהחלט באופן מנטלי״ הוא אומר. ״כשאני מותח את הקשת אני לא חושב על דבר מלבד על המטרה שנמצאת מולי״.
מארק סטוצמן נולד בשנת 1982 ללא ידיים. הרופאים שלא מצאו סיבה רפואית לתופעה הודיעו להוריו שיעלה להם מיליוני דולרים בשביל לגדל אותו במצב זה. הוריו של מארק נבהלו מהסכום ומסרו אותו לאימוץ בגיל שלושה חודשים.
הוריו המאמצים איפשרו למארק לממש את כל חלומותיו. עוד בילדותו נהג לטפס על עצים ללא הפסקה. בילדותו חלם להיות המייקל ג׳ורדן הבא, אבל הבין שהוא לא מספיק גבוה. מארק התאהב במכוניות מרוץ, למכונית אין יכולת שיפוט, היא רק רוצה למלא את יעודה ולנסוע. את אותה הגישה מצא מארק בחץ וקשת - הקשת רק רוצה לשלוח את החץ.
בכל חייו התרגל מארק למבטים של הסביבה שננעצים בו. בגיל מאוד צעיר למד להתעלם ממבטים אלה ולהתמקד במה שהוא עושה. ״אני חושב שלחיות ללא ידיים דווקא עוזר לי כקשת. אולי לא באופן פיזי, אבל בהחלט באופן מנטלי״ הוא אומר. ״כשאני מותח את הקשת אני לא חושב על דבר מלבד על המטרה שנמצאת מולי״.
מארק סטוצמן נולד בשנת 1982 ללא ידיים. הרופאים שלא מצאו סיבה רפואית לתופעה הודיעו להוריו שיעלה להם מיליוני דולרים בשביל לגדל אותו במצב זה. הוריו של מארק נבהלו מהסכום ומסרו אותו לאימוץ בגיל שלושה חודשים.
הוריו המאמצים איפשרו למארק לממש את כל חלומותיו. עוד בילדותו נהג לטפס על עצים ללא הפסקה. בילדותו חלם להיות המייקל ג׳ורדן הבא, אבל הבין שהוא לא מספיק גבוה. מארק התאהב במכוניות מרוץ, למכונית אין יכולת שיפוט, היא רק רוצה למלא את יעודה ולנסוע. את אותה הגישה מצא מארק בחץ וקשת - הקשת רק רוצה לשלוח את החץ.
בכל חייו התרגל מארק למבטים של הסביבה שננעצים בו. בגיל מאוד צעיר למד להתעלם ממבטים אלה ולהתמקד במה שהוא עושה. ״אני חושב שלחיות ללא ידיים דווקא עוזר לי כקשת. אולי לא באופן פיזי, אבל בהחלט באופן מנטלי״ הוא אומר. ״כשאני מותח את הקשת אני לא חושב על דבר מלבד על המטרה שנמצאת מולי״.
האמן וונג פינג נולד בהונג-קונג בשנת 1984, והשלים את לימודיו האקדמאים באוסטרליה. את ראשית דרכו החל בשידורים מחתרתיים בעיר הולדתו הונג-קונג בטרם הקים את ״מעבדות וונג פינג״ בשנת 2014.
אובססיות מודחקות, תשוקות לא ממומשות, מוטיביים מיניים בוטים ואמירה פוליטית נוקבת, תאווה ומוסר שבור - כל אלה הם מוטיבים החוזרים על עצמם בשלל יצירותיו. סרטיו של פינג מוזרים ואינטימיים, משחקים על ציר בין המשעשע למזעזע. פינג פותח צוהר למקומות המכוערים יותר של כל אדם ואדם דרך אנקדוטות קטנות וחושפניות.
בסרטו משנת 2014 ״תפסיק להציץ״, אדם המאוהב בסתר בשכנתו עליה הוא מציץ בכל יום מבעד חור מנעול, אוסף טיפין טיפין את זיעתה בכדי להכין ממנה ארטיק. בסרטו ״אף עם רגשות״ אדם מנהל מערכת יחסים זוגית עם האף שלו, עד אשר האף מחליט לעזוב ויוצא לחפש אהבה אחרת.
סרטין של וונג הוצגו ברחבי העולם וגרפו פרסים רבים. מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק היה האחרון להזמין ממנו עבודה במיוחד לחלל תצוגה חדש שנפתח.
האמן וונג פינג נולד בהונג-קונג בשנת 1984, והשלים את לימודיו האקדמאים באוסטרליה. את ראשית דרכו החל בשידורים מחתרתיים בעיר הולדתו הונג-קונג בטרם הקים את ״מעבדות וונג פינג״ בשנת 2014.
אובססיות מודחקות, תשוקות לא ממומשות, מוטיביים מיניים בוטים ואמירה פוליטית נוקבת, תאווה ומוסר שבור - כל אלה הם מוטיבים החוזרים על עצמם בשלל יצירותיו. סרטיו של פינג מוזרים ואינטימיים, משחקים על ציר בין המשעשע למזעזע. פינג פותח צוהר למקומות המכוערים יותר של כל אדם ואדם דרך אנקדוטות קטנות וחושפניות.
בסרטו משנת 2014 ״תפסיק להציץ״, אדם המאוהב בסתר בשכנתו עליה הוא מציץ בכל יום מבעד חור מנעול, אוסף טיפין טיפין את זיעתה בכדי להכין ממנה ארטיק. בסרטו ״אף עם רגשות״ אדם מנהל מערכת יחסים זוגית עם האף שלו, עד אשר האף מחליט לעזוב ויוצא לחפש אהבה אחרת.
סרטין של וונג הוצגו ברחבי העולם וגרפו פרסים רבים. מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק היה האחרון להזמין ממנו עבודה במיוחד לחלל תצוגה חדש שנפתח.
האמן וונג פינג נולד בהונג-קונג בשנת 1984, והשלים את לימודיו האקדמאים באוסטרליה. את ראשית דרכו החל בשידורים מחתרתיים בעיר הולדתו הונג-קונג בטרם הקים את ״מעבדות וונג פינג״ בשנת 2014.
אובססיות מודחקות, תשוקות לא ממומשות, מוטיביים מיניים בוטים ואמירה פוליטית נוקבת, תאווה ומוסר שבור - כל אלה הם מוטיבים החוזרים על עצמם בשלל יצירותיו. סרטיו של פינג מוזרים ואינטימיים, משחקים על ציר בין המשעשע למזעזע. פינג פותח צוהר למקומות המכוערים יותר של כל אדם ואדם דרך אנקדוטות קטנות וחושפניות.
בסרטו משנת 2014 ״תפסיק להציץ״, אדם המאוהב בסתר בשכנתו עליה הוא מציץ בכל יום מבעד חור מנעול, אוסף טיפין טיפין את זיעתה בכדי להכין ממנה ארטיק. בסרטו ״אף עם רגשות״ אדם מנהל מערכת יחסים זוגית עם האף שלו, עד אשר האף מחליט לעזוב ויוצא לחפש אהבה אחרת.
סרטין של וונג הוצגו ברחבי העולם וגרפו פרסים רבים. מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק היה האחרון להזמין ממנו עבודה במיוחד לחלל תצוגה חדש שנפתח.
האמן וונג פינג נולד בהונג-קונג בשנת 1984, והשלים את לימודיו האקדמאים באוסטרליה. את ראשית דרכו החל בשידורים מחתרתיים בעיר הולדתו הונג-קונג בטרם הקים את ״מעבדות וונג פינג״ בשנת 2014.
אובססיות מודחקות, תשוקות לא ממומשות, מוטיביים מיניים בוטים ואמירה פוליטית נוקבת, תאווה ומוסר שבור - כל אלה הם מוטיבים החוזרים על עצמם בשלל יצירותיו. סרטיו של פינג מוזרים ואינטימיים, משחקים על ציר בין המשעשע למזעזע. פינג פותח צוהר למקומות המכוערים יותר של כל אדם ואדם דרך אנקדוטות קטנות וחושפניות.
בסרטו משנת 2014 ״תפסיק להציץ״, אדם המאוהב בסתר בשכנתו עליה הוא מציץ בכל יום מבעד חור מנעול, אוסף טיפין טיפין את זיעתה בכדי להכין ממנה ארטיק. בסרטו ״אף עם רגשות״ אדם מנהל מערכת יחסים זוגית עם האף שלו, עד אשר האף מחליט לעזוב ויוצא לחפש אהבה אחרת.
סרטין של וונג הוצגו ברחבי העולם וגרפו פרסים רבים. מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק היה האחרון להזמין ממנו עבודה במיוחד לחלל תצוגה חדש שנפתח.
לחשוב בקטן היה אחד מהקמפיינים לפירסום הידועים ביותר בכל הזמנים. מדובר במודעה שנעשתה לרכב החיפושית של חברת פולקסווגן. המודעה זכתה בתואר המודעה החשובה ביותר של המאה העשרים והוגדרה כמודעה שלא רק שיפרה את המכירות וקידמה את המותג אלא שינתה את פני עולם הפרסום מקצה לקצה.
כעשור לאחר מלחמת העולם השניה הפכה ארצות הברית למעצמת על, ותעשיית המכוניות קפצה קפיצה מטאורית ובפרט השוק של מכוניות גדולות ומרשימות לכל המשפחה. החיפושית, מכונית קטנה ומוזרה, נבנתה במפעל נאצי לשעבר ועוצבה בגרמניה הנאצית - אתגר מיתוגי לא פשוט בשנים של אחרי המלחמה.
פרסומות הרכבים של אותה התקופה התמקדו בלספק כמה שיותר מידע לצופה במקום בלשכנע אותו לרכוש את המוצר.
הלמוט קרון רצה להשתמש בפשטות של החיפושית בניגוד ללוקסוס שהיה פופולרי בתחום המיתוג של המכוניות באותה התקופה.
המודעה היתה מהפכנית בהיבטים רבים. בתקופה שכל המודעות הציגו מכוניות ראווה בשלל צבעים על מודעות ענק, המודעה של החיפושית היתה ברובה לבנה, עם מכונית קטנה בפינה, המודעה הודפסה בשחור לבן, והפונט בו נכתב הטקסט עוצב כאילו ברשלנות בכדי לשדר אמינות וישירות, ערכים נדירים בעולם הפירסום רווי הפנטזיה.
לחשוב בקטן היה אחד מהקמפיינים לפירסום הידועים ביותר בכל הזמנים. מדובר במודעה שנעשתה לרכב החיפושית של חברת פולקסווגן. המודעה זכתה בתואר המודעה החשובה ביותר של המאה העשרים והוגדרה כמודעה שלא רק שיפרה את המכירות וקידמה את המותג אלא שינתה את פני עולם הפרסום מקצה לקצה.
כעשור לאחר מלחמת העולם השניה הפכה ארצות הברית למעצמת על, ותעשיית המכוניות קפצה קפיצה מטאורית ובפרט השוק של מכוניות גדולות ומרשימות לכל המשפחה. החיפושית, מכונית קטנה ומוזרה, נבנתה במפעל נאצי לשעבר ועוצבה בגרמניה הנאצית - אתגר מיתוגי לא פשוט בשנים של אחרי המלחמה.
פרסומות הרכבים של אותה התקופה התמקדו בלספק כמה שיותר מידע לצופה במקום בלשכנע אותו לרכוש את המוצר.
הלמוט קרון רצה להשתמש בפשטות של החיפושית בניגוד ללוקסוס שהיה פופולרי בתחום המיתוג של המכוניות באותה התקופה.
המודעה היתה מהפכנית בהיבטים רבים. בתקופה שכל המודעות הציגו מכוניות ראווה בשלל צבעים על מודעות ענק, המודעה של החיפושית היתה ברובה לבנה, עם מכונית קטנה בפינה, המודעה הודפסה בשחור לבן, והפונט בו נכתב הטקסט עוצב כאילו ברשלנות בכדי לשדר אמינות וישירות, ערכים נדירים בעולם הפירסום רווי הפנטזיה.
לחשוב בקטן היה אחד מהקמפיינים לפירסום הידועים ביותר בכל הזמנים. מדובר במודעה שנעשתה לרכב החיפושית של חברת פולקסווגן. המודעה זכתה בתואר המודעה החשובה ביותר של המאה העשרים והוגדרה כמודעה שלא רק שיפרה את המכירות וקידמה את המותג אלא שינתה את פני עולם הפרסום מקצה לקצה.
כעשור לאחר מלחמת העולם השניה הפכה ארצות הברית למעצמת על, ותעשיית המכוניות קפצה קפיצה מטאורית ובפרט השוק של מכוניות גדולות ומרשימות לכל המשפחה. החיפושית, מכונית קטנה ומוזרה, נבנתה במפעל נאצי לשעבר ועוצבה בגרמניה הנאצית - אתגר מיתוגי לא פשוט בשנים של אחרי המלחמה.
פרסומות הרכבים של אותה התקופה התמקדו בלספק כמה שיותר מידע לצופה במקום בלשכנע אותו לרכוש את המוצר.
הלמוט קרון רצה להשתמש בפשטות של החיפושית בניגוד ללוקסוס שהיה פופולרי בתחום המיתוג של המכוניות באותה התקופה.
המודעה היתה מהפכנית בהיבטים רבים. בתקופה שכל המודעות הציגו מכוניות ראווה בשלל צבעים על מודעות ענק, המודעה של החיפושית היתה ברובה לבנה, עם מכונית קטנה בפינה, המודעה הודפסה בשחור לבן, והפונט בו נכתב הטקסט עוצב כאילו ברשלנות בכדי לשדר אמינות וישירות, ערכים נדירים בעולם הפירסום רווי הפנטזיה.
לחשוב בקטן היה אחד מהקמפיינים לפירסום הידועים ביותר בכל הזמנים. מדובר במודעה שנעשתה לרכב החיפושית של חברת פולקסווגן. המודעה זכתה בתואר המודעה החשובה ביותר של המאה העשרים והוגדרה כמודעה שלא רק שיפרה את המכירות וקידמה את המותג אלא שינתה את פני עולם הפרסום מקצה לקצה.
כעשור לאחר מלחמת העולם השניה הפכה ארצות הברית למעצמת על, ותעשיית המכוניות קפצה קפיצה מטאורית ובפרט השוק של מכוניות גדולות ומרשימות לכל המשפחה. החיפושית, מכונית קטנה ומוזרה, נבנתה במפעל נאצי לשעבר ועוצבה בגרמניה הנאצית - אתגר מיתוגי לא פשוט בשנים של אחרי המלחמה.
פרסומות הרכבים של אותה התקופה התמקדו בלספק כמה שיותר מידע לצופה במקום בלשכנע אותו לרכוש את המוצר.
הלמוט קרון רצה להשתמש בפשטות של החיפושית בניגוד ללוקסוס שהיה פופולרי בתחום המיתוג של המכוניות באותה התקופה.
המודעה היתה מהפכנית בהיבטים רבים. בתקופה שכל המודעות הציגו מכוניות ראווה בשלל צבעים על מודעות ענק, המודעה של החיפושית היתה ברובה לבנה, עם מכונית קטנה בפינה, המודעה הודפסה בשחור לבן, והפונט בו נכתב הטקסט עוצב כאילו ברשלנות בכדי לשדר אמינות וישירות, ערכים נדירים בעולם הפירסום רווי הפנטזיה.
עבודותיו של סטפן שור הוצגו ופרוסמו פעמים רבות במרוצת ארבעים השנים האחרונות. הוא ידוע כמי שמצלם רגעים באנאלים לכאורה ברחבי ארצות הברית, וכמי שמתשמש בצורה ייחודית בצבע בעבודותיו. שני ספריו המפורסמים ביותר - משטחים אמריקאיים ומקומות לא רגילים, צולמו במהלך מסעות שערך בדרכים ברחבי היבשת בתחילת שנות השבעים.
כאשר היה בן 14 הראה את צילומיו למנהל מוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שזיהה את כשרונו ורחש מהילד שלוש עבודות בשחור לבן המציגות את העיר. כאשר היה בן 16 פגש שור את אנדי וואהול והפך להיות לבן בית בסטודיו המפורסם שלו ״הפקטורי״.
שור נחשב כאחד הצלמים המרכזיים שהפכו את הצילום בצבע לאומנות. בין האומנים שמכירים בשור כהשראה מרכזית לעבודותיהם נמנים נאן גולדין, מרטין פר, יואל סטרנפלד ועוד. בין עבודותיו המסחריות צילם אופנה עבור המותג בוטגה ונטה והציג צילומים במגזינים הנחשבים ביותר.
בשנים האחרונות עובד שור בישראל, בגדה המערבית, ובאוקרינה.
עבודותיו של סטפן שור הוצגו ופרוסמו פעמים רבות במרוצת ארבעים השנים האחרונות. הוא ידוע כמי שמצלם רגעים באנאלים לכאורה ברחבי ארצות הברית, וכמי שמתשמש בצורה ייחודית בצבע בעבודותיו. שני ספריו המפורסמים ביותר - משטחים אמריקאיים ומקומות לא רגילים, צולמו במהלך מסעות שערך בדרכים ברחבי היבשת בתחילת שנות השבעים.
כאשר היה בן 14 הראה את צילומיו למנהל מוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שזיהה את כשרונו ורחש מהילד שלוש עבודות בשחור לבן המציגות את העיר. כאשר היה בן 16 פגש שור את אנדי וואהול והפך להיות לבן בית בסטודיו המפורסם שלו ״הפקטורי״.
שור נחשב כאחד הצלמים המרכזיים שהפכו את הצילום בצבע לאומנות. בין האומנים שמכירים בשור כהשראה מרכזית לעבודותיהם נמנים נאן גולדין, מרטין פר, יואל סטרנפלד ועוד. בין עבודותיו המסחריות צילם אופנה עבור המותג בוטגה ונטה והציג צילומים במגזינים הנחשבים ביותר.
בשנים האחרונות עובד שור בישראל, בגדה המערבית, ובאוקרינה.
עבודותיו של סטפן שור הוצגו ופרוסמו פעמים רבות במרוצת ארבעים השנים האחרונות. הוא ידוע כמי שמצלם רגעים באנאלים לכאורה ברחבי ארצות הברית, וכמי שמתשמש בצורה ייחודית בצבע בעבודותיו. שני ספריו המפורסמים ביותר - משטחים אמריקאיים ומקומות לא רגילים, צולמו במהלך מסעות שערך בדרכים ברחבי היבשת בתחילת שנות השבעים.
כאשר היה בן 14 הראה את צילומיו למנהל מוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שזיהה את כשרונו ורחש מהילד שלוש עבודות בשחור לבן המציגות את העיר. כאשר היה בן 16 פגש שור את אנדי וואהול והפך להיות לבן בית בסטודיו המפורסם שלו ״הפקטורי״.
שור נחשב כאחד הצלמים המרכזיים שהפכו את הצילום בצבע לאומנות. בין האומנים שמכירים בשור כהשראה מרכזית לעבודותיהם נמנים נאן גולדין, מרטין פר, יואל סטרנפלד ועוד. בין עבודותיו המסחריות צילם אופנה עבור המותג בוטגה ונטה והציג צילומים במגזינים הנחשבים ביותר.
בשנים האחרונות עובד שור בישראל, בגדה המערבית, ובאוקרינה.
עבודותיו של סטפן שור הוצגו ופרוסמו פעמים רבות במרוצת ארבעים השנים האחרונות. הוא ידוע כמי שמצלם רגעים באנאלים לכאורה ברחבי ארצות הברית, וכמי שמתשמש בצורה ייחודית בצבע בעבודותיו. שני ספריו המפורסמים ביותר - משטחים אמריקאיים ומקומות לא רגילים, צולמו במהלך מסעות שערך בדרכים ברחבי היבשת בתחילת שנות השבעים.
כאשר היה בן 14 הראה את צילומיו למנהל מוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שזיהה את כשרונו ורחש מהילד שלוש עבודות בשחור לבן המציגות את העיר. כאשר היה בן 16 פגש שור את אנדי וואהול והפך להיות לבן בית בסטודיו המפורסם שלו ״הפקטורי״.
שור נחשב כאחד הצלמים המרכזיים שהפכו את הצילום בצבע לאומנות. בין האומנים שמכירים בשור כהשראה מרכזית לעבודותיהם נמנים נאן גולדין, מרטין פר, יואל סטרנפלד ועוד. בין עבודותיו המסחריות צילם אופנה עבור המותג בוטגה ונטה והציג צילומים במגזינים הנחשבים ביותר.
בשנים האחרונות עובד שור בישראל, בגדה המערבית, ובאוקרינה.
הצלם לס קרימס הוא יליד ברוקלין ניו יורק. במשך ארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד צילום באוניברסיטאות רבות. עבודותיו כוללות פעמים רבות עירום, גרוטסק, ואמירה פוליטית וחברתית חריפה בעטיפה של צילום ביזארי ומקברי.
בסדרה על זכויות בעלי חיים, צילם קרימס ציידי איילים בנקודות ביקורת של מנהלי פארקים, וטען שאותם ציידים הם בכלל אומני מופע מבלי שהם יודעים ומודים בזאת. בסדרה עך מקרי רצח וקורנפלקס - משחזר קרימס שפה צילומית של זירות רצח כאשר הפנקייקים, סירופ השוקולד והדובדבנים מחליפים את הדם, הגופות, וסרטי המשטרה.
בעבודתו המפורסמת שזכתה לחיקויים רבים ״מרק עוף״ צילם קרימס סדרה של תמונות המראות איך אמא שלו מכינה מרק עוף במטבחה, בעירום. באתר שלו מוכר קרימס את עבודותיו ישירות לאספן - הדפסות ביתיות במדפסת לייזר פשוטה. ״קיום אמן יכול להיות הבעלים של ההפקה מקצה לקצה״ אומר קירמס במחאה מהולה בחיוך שובב ומתמרד.
הצלם לס קרימס הוא יליד ברוקלין ניו יורק. במשך ארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד צילום באוניברסיטאות רבות. עבודותיו כוללות פעמים רבות עירום, גרוטסק, ואמירה פוליטית וחברתית חריפה בעטיפה של צילום ביזארי ומקברי.
בסדרה על זכויות בעלי חיים, צילם קרימס ציידי איילים בנקודות ביקורת של מנהלי פארקים, וטען שאותם ציידים הם בכלל אומני מופע מבלי שהם יודעים ומודים בזאת. בסדרה עך מקרי רצח וקורנפלקס - משחזר קרימס שפה צילומית של זירות רצח כאשר הפנקייקים, סירופ השוקולד והדובדבנים מחליפים את הדם, הגופות, וסרטי המשטרה.
בעבודתו המפורסמת שזכתה לחיקויים רבים ״מרק עוף״ צילם קרימס סדרה של תמונות המראות איך אמא שלו מכינה מרק עוף במטבחה, בעירום. באתר שלו מוכר קרימס את עבודותיו ישירות לאספן - הדפסות ביתיות במדפסת לייזר פשוטה. ״קיום אמן יכול להיות הבעלים של ההפקה מקצה לקצה״ אומר קירמס במחאה מהולה בחיוך שובב ומתמרד.
הצלם לס קרימס הוא יליד ברוקלין ניו יורק. במשך ארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד צילום באוניברסיטאות רבות. עבודותיו כוללות פעמים רבות עירום, גרוטסק, ואמירה פוליטית וחברתית חריפה בעטיפה של צילום ביזארי ומקברי.
בסדרה על זכויות בעלי חיים, צילם קרימס ציידי איילים בנקודות ביקורת של מנהלי פארקים, וטען שאותם ציידים הם בכלל אומני מופע מבלי שהם יודעים ומודים בזאת. בסדרה עך מקרי רצח וקורנפלקס - משחזר קרימס שפה צילומית של זירות רצח כאשר הפנקייקים, סירופ השוקולד והדובדבנים מחליפים את הדם, הגופות, וסרטי המשטרה.
בעבודתו המפורסמת שזכתה לחיקויים רבים ״מרק עוף״ צילם קרימס סדרה של תמונות המראות איך אמא שלו מכינה מרק עוף במטבחה, בעירום. באתר שלו מוכר קרימס את עבודותיו ישירות לאספן - הדפסות ביתיות במדפסת לייזר פשוטה. ״קיום אמן יכול להיות הבעלים של ההפקה מקצה לקצה״ אומר קירמס במחאה מהולה בחיוך שובב ומתמרד.
הצלם לס קרימס הוא יליד ברוקלין ניו יורק. במשך ארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד צילום באוניברסיטאות רבות. עבודותיו כוללות פעמים רבות עירום, גרוטסק, ואמירה פוליטית וחברתית חריפה בעטיפה של צילום ביזארי ומקברי.
בסדרה על זכויות בעלי חיים, צילם קרימס ציידי איילים בנקודות ביקורת של מנהלי פארקים, וטען שאותם ציידים הם בכלל אומני מופע מבלי שהם יודעים ומודים בזאת. בסדרה עך מקרי רצח וקורנפלקס - משחזר קרימס שפה צילומית של זירות רצח כאשר הפנקייקים, סירופ השוקולד והדובדבנים מחליפים את הדם, הגופות, וסרטי המשטרה.
בעבודתו המפורסמת שזכתה לחיקויים רבים ״מרק עוף״ צילם קרימס סדרה של תמונות המראות איך אמא שלו מכינה מרק עוף במטבחה, בעירום. באתר שלו מוכר קרימס את עבודותיו ישירות לאספן - הדפסות ביתיות במדפסת לייזר פשוטה. ״קיום אמן יכול להיות הבעלים של ההפקה מקצה לקצה״ אומר קירמס במחאה מהולה בחיוך שובב ומתמרד.
״אני לא אוהב את המושג פריק״ אומר הצלם יואל פיטר וויטקין בראיון בפריס. ״זהו מושג נוראי. תודה לאל שאין יותר מופעי פריקים בקרקסים בעולם. בילדותי הלכתי עם אח שלי למופעי קרקס והכרטיסן היה תמיד אומר שאם לא נהיה ילדים טובים נראה כמו האנשים האלו על הבמה. אני עובד עם האנשים הללו, אנשים בעלי מאפיינים שונים ומודעות שונה. מעולם איני יודע במי אפגוש. איני משתמש בהם.״
״הצילומים שלי מעולם לא נלקחו ברגע אחד מושלם. הנגטיב שיוצא מהמצלמה הוא נקודת ההתחלה. אני יותר מדפיס מאשר צלם - שם מתרחש חלק ניכר מהתהליך האומנתי שלי. אני צריך לדעת מה מתרחש בכל בנטימטר טסנטימטר של התמונה, וזה תהליך שיכול לארוך חודשים רבים עד שעבודה מוכנה.
יש אימרה איריצ מסורתית ״כולנו מתחפשים לעצמנו״ - זה דבר נהדר לאמר. זוהי דרך מחמיאה לתאר את מקום האדם, אומר יואל.
״אני לא אוהב את המושג פריק״ אומר הצלם יואל פיטר וויטקין בראיון בפריס. ״זהו מושג נוראי. תודה לאל שאין יותר מופעי פריקים בקרקסים בעולם. בילדותי הלכתי עם אח שלי למופעי קרקס והכרטיסן היה תמיד אומר שאם לא נהיה ילדים טובים נראה כמו האנשים האלו על הבמה. אני עובד עם האנשים הללו, אנשים בעלי מאפיינים שונים ומודעות שונה. מעולם איני יודע במי אפגוש. איני משתמש בהם.״
״הצילומים שלי מעולם לא נלקחו ברגע אחד מושלם. הנגטיב שיוצא מהמצלמה הוא נקודת ההתחלה. אני יותר מדפיס מאשר צלם - שם מתרחש חלק ניכר מהתהליך האומנתי שלי. אני צריך לדעת מה מתרחש בכל בנטימטר טסנטימטר של התמונה, וזה תהליך שיכול לארוך חודשים רבים עד שעבודה מוכנה.
יש אימרה איריצ מסורתית ״כולנו מתחפשים לעצמנו״ - זה דבר נהדר לאמר. זוהי דרך מחמיאה לתאר את מקום האדם, אומר יואל.
״אני לא אוהב את המושג פריק״ אומר הצלם יואל פיטר וויטקין בראיון בפריס. ״זהו מושג נוראי. תודה לאל שאין יותר מופעי פריקים בקרקסים בעולם. בילדותי הלכתי עם אח שלי למופעי קרקס והכרטיסן היה תמיד אומר שאם לא נהיה ילדים טובים נראה כמו האנשים האלו על הבמה. אני עובד עם האנשים הללו, אנשים בעלי מאפיינים שונים ומודעות שונה. מעולם איני יודע במי אפגוש. איני משתמש בהם.״
״הצילומים שלי מעולם לא נלקחו ברגע אחד מושלם. הנגטיב שיוצא מהמצלמה הוא נקודת ההתחלה. אני יותר מדפיס מאשר צלם - שם מתרחש חלק ניכר מהתהליך האומנתי שלי. אני צריך לדעת מה מתרחש בכל בנטימטר טסנטימטר של התמונה, וזה תהליך שיכול לארוך חודשים רבים עד שעבודה מוכנה.
יש אימרה איריצ מסורתית ״כולנו מתחפשים לעצמנו״ - זה דבר נהדר לאמר. זוהי דרך מחמיאה לתאר את מקום האדם, אומר יואל.
״אני לא אוהב את המושג פריק״ אומר הצלם יואל פיטר וויטקין בראיון בפריס. ״זהו מושג נוראי. תודה לאל שאין יותר מופעי פריקים בקרקסים בעולם. בילדותי הלכתי עם אח שלי למופעי קרקס והכרטיסן היה תמיד אומר שאם לא נהיה ילדים טובים נראה כמו האנשים האלו על הבמה. אני עובד עם האנשים הללו, אנשים בעלי מאפיינים שונים ומודעות שונה. מעולם איני יודע במי אפגוש. איני משתמש בהם.״
״הצילומים שלי מעולם לא נלקחו ברגע אחד מושלם. הנגטיב שיוצא מהמצלמה הוא נקודת ההתחלה. אני יותר מדפיס מאשר צלם - שם מתרחש חלק ניכר מהתהליך האומנתי שלי. אני צריך לדעת מה מתרחש בכל בנטימטר טסנטימטר של התמונה, וזה תהליך שיכול לארוך חודשים רבים עד שעבודה מוכנה.
יש אימרה איריצ מסורתית ״כולנו מתחפשים לעצמנו״ - זה דבר נהדר לאמר. זוהי דרך מחמיאה לתאר את מקום האדם, אומר יואל.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ספר חדש של הצלם והעיתונאי לארי טאוול מתעד את החיים בפלשתין בשנים האחרונות. הצילומים נלקחו במשך 10 שנים בעזרת פרס של ״הנרייה קרטייה ברסון״. זהו ספרו החשוב ביותר של לארי עד היום ומהווה נקודת ציון עיתונאית בכלל. לארי מציג את החומות הפיסיות כמו גם את החומות המנטליות המפרידות שוב ושוב חלקת אדמה זו.
״המעט שנותר מאדמת פלשתין היום, נחתך לרצועות דקות על ידי מבנים צבעיים וכבישיי התנחלויות, תחנות מעבר, מגדלי שמירה, שערי ביטחון, חומות, וכלי נשק כמובן. כל אלה מבטיחים לישראל שליטה מלאה עם מגמה ברורה של התרחבות. על ידי מענק של מספיק ביטחון בקהילה הבין-לאומית שמקבלת ישראל מארצות הברית, הפכה פלשתין לארץ מוקצה.
לארי מציג בכל זאת בסדרת עבודות שחור לבן, פנורמות קשות, עצובות, עוצרות נשימה ומרהיבות.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ראלף יוג׳ין מיטיארד התגורר במשך שנותיו הבוגרות בקנטאקי, ארצות הברית, שם שילב את חיבתו לצילום עם עבודתו כאופטיקאי.
במהלך סופי השבוע הסתובב ראלף בשבילים סביב מקום מגוריו בחיפוש אחר בתים נטושים בהם יכול היה לצלם. מושאי הצילום שלו היו לרוב ילדיו וחברים קרובים, ואישתו שביימה את הסט. הסצנות עצמן משחקות על קו עדין בין תאטרון לטקס מסתורי.
כלי עבודתו העיקריים היו אור יום טבעי, מסכות גומי, בובות, וחפצים שונים אשר אסף לצורך ההפקה. צילומיו מעוררים תחושות דומות לסרטי אימה, מראה שהשיג בעזרת תנועה עדינה המטשטשת את גבולות הגוף, משחקי אור וצל ומקומות הצילום עצמם.
כדי לגשת לעבודותיו - מומלץ להתייחס אליהן כמו שירה, פיסות עשירות בסימבוליקה מרובי שכבות התייחסות שונות. השימוש בבובות ממשיך את מסורת הסוריאליזם לעורר את התת-מודע לנוע באי-נחת אצל הצופה.
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
ארתור תרס נולד בברוקלין בשנת 1940. כבר כנער צעיר הסתובב בלונה פארק הנטוש של קוני איילנד בסביבת ביתו בציד אחר צילומים סואירליטים. במהלך חמש שנים המשיך ארתור לטייל סביב העולם - ופיתח אהבה לצילום אתנוגרפי באפריקה ובאסיה. הקריירה המקצועית שלו פרצה כאשר ממשלת ארצות הברית זיהתה את כשרונו ושכרה את שירותו בכדי לתעד את תרבותם הנכחדת של בני שבט האפלאצ׳יה.
בעבודותיו נוהג טרס לצלם חפצים רגילים אשר מקבלים מימד כמעט מיסטי בתוך הצילום עצמו. קסם, תאטרון ופנטסיה הם מוטיבים החוזרים על עצמם כחוט שדרה בכל עבודותיו. על הצילום היום מעביר טרס ביקורות נוקבת:
״כל כך הרבה צילומים היום אינם תופסים אותנו או בעלי משמעות כלשהיא לחיינו. הם כושלים בנגיעה בצד הנסתר של החיים, בדימיון שרעב לגירויים. הצלם הדוקומנטרי מספק עובדות או מטביע אותנו באנושיות, בעוד הצלם האסתטי מרצה אותנו בקומפוזיציות יפות וזהו זה. אך היכן הם הצילומים שאנו יכולים להתפלל אליהם, שיכולים לרפא אותנו, או להפחיד אותנו עד לשד עצמותנו?״
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.
המלחמה כנגד דאעש ידעה את הקרבות העירוניים הקשים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בין השנים 2016 ועד 2018 הצלם האירי איבור פריקט עבד בעירק ובסוריה בשביל הניו-יורק טיימס, מדווח על ימיה האחרונים של הקליפאט.
אך את פריקט עניין דבר אחר, מה נותר לאחר הקרבות, לאחר שהעיתונות איבדה עניין, ולאחר שתשומת הלב של העולם עברה למוקד אחר. ספר הצילום ״סוף הקאליפט״ שיצא לאור בשנת 2019 מתאר את ימיו עם חיילים עירקיים, סורים וכורדים. איבור אינו מחפש רק את הקרבות אלא את ההשלכות החברתיות על הסביבה בימים שאחרי.
איבור הבין תוך כדי העבודה שצילומיו בעלי זמן מדף קצר, כטבעם של צילומי עיתונות - מחשבה זו הציתה בליבו את הרצון ללכדם כספר. כאשר ניגש עם הסקיצות הראשונות לחברות הפצה התגובות היו נרגשות, אך איש לא רצה להדפיס את הספר בטענה שספרי צילום על מלחמה פשוט אינם מוכרים טוב. לאחר מספר חודשים קיבל תשובה חיובית מבית סטידל היוקרתי.