״אני אוהב לסתור ולהמם את הקהל שלי״ אומר הצלם האיראני שאייאן סאיאדיאן.
במשך שלוש השנים האחרונות השתמש שאייאן בצילום ככלי לתעד את ההיסטוריה - במיוחד בארץ מולדתו איראן. צילומיו עוסקים בעיקר בפורטרטים. נושאי הצילום מעניינים אותו במראם או בדרך חייהם - הוא תר אחר אלו שיצאו מהחברה בכל דרך, בידי הממשלה או במעשיהם עצמם.
מעל הכל שאייאן מתמקד בנושאים המעניינים אותו באופן אישי. ״יש לי דאגות רבות בנוגע למדינה שלי ולמזרח התיכון, כמו גם לשאר העולם״ הוא מסביר את הסיבה לצילומיו. מתוך גישה לנושאים אלו, בוחר שאייאן אזור מסויים בעיר לשם הוא יוצא בשביל לצלם את עבודותיו. שם הוא ימתין לרגעי מפתח. לאחר שהוא מצלם את התמונה יישאר לשוכח עם מושא הצילום.
תאורה טובה חשובה לא פחות מהצילום עצמו. אור וצבע הם החלקים החשובים ביותר בשביל להשיג תמונה בעלת השפעה חזקה.
עבודתו האחרונה מתמקדת בפושעים באיראן. אני מחפש אותם במקומות בהם יש אחוזי פשיעה גבוהים. עבודה אחרת שלו עוסקת בזהות ואיך היא נעלמת בעיניו באזורים אורבניים עשירים. ישנם מקומות בעלי היסטוריה של 2400 שנה אך האנשים המתגוררים שם הורסים אותה. עבודה נוספת שלו עוסקת בבעיית ההתמכרות לסמים במולדתו.
בכל תמונותיו אלו שאינם נראים ותמיד סובלים הם הנושאים המרכזיים של צילומיו. הוא רואה את הצילום ככלי לתעד את מה שקורה עכשיו ובעבר.
״אני אוהב לסתור ולהמם את הקהל שלי״ אומר הצלם האיראני שאייאן סאיאדיאן.
במשך שלוש השנים האחרונות השתמש שאייאן בצילום ככלי לתעד את ההיסטוריה - במיוחד בארץ מולדתו איראן. צילומיו עוסקים בעיקר בפורטרטים. נושאי הצילום מעניינים אותו במראם או בדרך חייהם - הוא תר אחר אלו שיצאו מהחברה בכל דרך, בידי הממשלה או במעשיהם עצמם.
מעל הכל שאייאן מתמקד בנושאים המעניינים אותו באופן אישי. ״יש לי דאגות רבות בנוגע למדינה שלי ולמזרח התיכון, כמו גם לשאר העולם״ הוא מסביר את הסיבה לצילומיו. מתוך גישה לנושאים אלו, בוחר שאייאן אזור מסויים בעיר לשם הוא יוצא בשביל לצלם את עבודותיו. שם הוא ימתין לרגעי מפתח. לאחר שהוא מצלם את התמונה יישאר לשוכח עם מושא הצילום.
תאורה טובה חשובה לא פחות מהצילום עצמו. אור וצבע הם החלקים החשובים ביותר בשביל להשיג תמונה בעלת השפעה חזקה.
עבודתו האחרונה מתמקדת בפושעים באיראן. אני מחפש אותם במקומות בהם יש אחוזי פשיעה גבוהים. עבודה אחרת שלו עוסקת בזהות ואיך היא נעלמת בעיניו באזורים אורבניים עשירים. ישנם מקומות בעלי היסטוריה של 2400 שנה אך האנשים המתגוררים שם הורסים אותה. עבודה נוספת שלו עוסקת בבעיית ההתמכרות לסמים במולדתו.
בכל תמונותיו אלו שאינם נראים ותמיד סובלים הם הנושאים המרכזיים של צילומיו. הוא רואה את הצילום ככלי לתעד את מה שקורה עכשיו ובעבר.
״אני אוהב לסתור ולהמם את הקהל שלי״ אומר הצלם האיראני שאייאן סאיאדיאן.
במשך שלוש השנים האחרונות השתמש שאייאן בצילום ככלי לתעד את ההיסטוריה - במיוחד בארץ מולדתו איראן. צילומיו עוסקים בעיקר בפורטרטים. נושאי הצילום מעניינים אותו במראם או בדרך חייהם - הוא תר אחר אלו שיצאו מהחברה בכל דרך, בידי הממשלה או במעשיהם עצמם.
מעל הכל שאייאן מתמקד בנושאים המעניינים אותו באופן אישי. ״יש לי דאגות רבות בנוגע למדינה שלי ולמזרח התיכון, כמו גם לשאר העולם״ הוא מסביר את הסיבה לצילומיו. מתוך גישה לנושאים אלו, בוחר שאייאן אזור מסויים בעיר לשם הוא יוצא בשביל לצלם את עבודותיו. שם הוא ימתין לרגעי מפתח. לאחר שהוא מצלם את התמונה יישאר לשוכח עם מושא הצילום.
תאורה טובה חשובה לא פחות מהצילום עצמו. אור וצבע הם החלקים החשובים ביותר בשביל להשיג תמונה בעלת השפעה חזקה.
עבודתו האחרונה מתמקדת בפושעים באיראן. אני מחפש אותם במקומות בהם יש אחוזי פשיעה גבוהים. עבודה אחרת שלו עוסקת בזהות ואיך היא נעלמת בעיניו באזורים אורבניים עשירים. ישנם מקומות בעלי היסטוריה של 2400 שנה אך האנשים המתגוררים שם הורסים אותה. עבודה נוספת שלו עוסקת בבעיית ההתמכרות לסמים במולדתו.
בכל תמונותיו אלו שאינם נראים ותמיד סובלים הם הנושאים המרכזיים של צילומיו. הוא רואה את הצילום ככלי לתעד את מה שקורה עכשיו ובעבר.
״אני אוהב לסתור ולהמם את הקהל שלי״ אומר הצלם האיראני שאייאן סאיאדיאן.
במשך שלוש השנים האחרונות השתמש שאייאן בצילום ככלי לתעד את ההיסטוריה - במיוחד בארץ מולדתו איראן. צילומיו עוסקים בעיקר בפורטרטים. נושאי הצילום מעניינים אותו במראם או בדרך חייהם - הוא תר אחר אלו שיצאו מהחברה בכל דרך, בידי הממשלה או במעשיהם עצמם.
מעל הכל שאייאן מתמקד בנושאים המעניינים אותו באופן אישי. ״יש לי דאגות רבות בנוגע למדינה שלי ולמזרח התיכון, כמו גם לשאר העולם״ הוא מסביר את הסיבה לצילומיו. מתוך גישה לנושאים אלו, בוחר שאייאן אזור מסויים בעיר לשם הוא יוצא בשביל לצלם את עבודותיו. שם הוא ימתין לרגעי מפתח. לאחר שהוא מצלם את התמונה יישאר לשוכח עם מושא הצילום.
תאורה טובה חשובה לא פחות מהצילום עצמו. אור וצבע הם החלקים החשובים ביותר בשביל להשיג תמונה בעלת השפעה חזקה.
עבודתו האחרונה מתמקדת בפושעים באיראן. אני מחפש אותם במקומות בהם יש אחוזי פשיעה גבוהים. עבודה אחרת שלו עוסקת בזהות ואיך היא נעלמת בעיניו באזורים אורבניים עשירים. ישנם מקומות בעלי היסטוריה של 2400 שנה אך האנשים המתגוררים שם הורסים אותה. עבודה נוספת שלו עוסקת בבעיית ההתמכרות לסמים במולדתו.
בכל תמונותיו אלו שאינם נראים ותמיד סובלים הם הנושאים המרכזיים של צילומיו. הוא רואה את הצילום ככלי לתעד את מה שקורה עכשיו ובעבר.
הסופר זוכה הפרסים טום ריבט-קרנאק כתב לאחרונה ספר ילדים כדי לשתף במסר של תקווה ברגע בו מתחיל להשתחרר הסגר במדינות רבות ברחבי העולם. הסיפור הקצר הוסב לסרטון אנימציה אשר מקוריין על ידי האנתרופולוגית המפורסמת ונציגת האו״ם לשלום, ד״ר ג׳יין גודאל.
האיורים נעשו על ידי אחותו של טום, בי ריבט-קרנאק, מאיירת בעלת עשרים שנה של עבודה בתחום. הסיפור הקצר בא להעביר מסר של עתיד, עם טבע עשיר הממתין לאחר הבידוד. אך המסר לא פשוט.
טום, נזיר בודהיסט לשעבר, עובד במשך עשרים השנים האחרונות לעזור במציאת פיתרון לבעיית שינוי האקלים ברחבי העולם. הוא ידוע כאחד הארכיטקטים המובילים להסכמי פאריס שנחתמו על ידי 195 מדינות בשנת 2015 - במסגרת תפקידו כראש האסטרטגיה הפוליטית של האו״ם.
לאחר שנשאל פעמים רבות על כיצד לדבר עם ילדים על התחממות כדור הארץ, החליט טום לנצל את הזמן במהלך הבידוד לכתוב סיפור זה להורים, ולילדים, על מה שעתיד לבוא. ״בזמן זה של חוסר ודאות אדיר, יש לנו את ההזדמנות לדבר עם ילדינו איך לצאת מהמגפה ולצייר עתיד טוב יותר שלא נצבע בשטפונות, שרפות, ומגפות - כמו שיקרה אילו לא נצליח להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר של משבר האקלים הניצב בפנינו.
״כאב לשני ילדים, טום מודע שהשיח הזה אינו קל, הוא מופשט ומפחיד, אך המסר של הסיפור הוא של תקווה. העתיד אינו מוחלט - מה שיקרה תלוי בנו. אנו כאן בכדי להכתיב את סיפור האנושות שעתיד להכתב, ועלינו לכתוב אותו היטב״.
ד״ר ג׳יין גודאל קיבלה השראה רבה מהסיפור והסכימה להיות הקריינית של הסרטון הקצר. ״פעמים רבות חשבתי שזה מוזר שהיצור האינטליגנטי ביותר לצעוד על כדור הארץ הוא זה שהורס את ביתו היחיד. הסיפור הנפלא הזה עוזר להורים ולילדים להתגבר על הניתוק בין ראשנו החושב ולבבותנו האוהבים. עלינו למצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הטבע כך ששנינו נשגשג. אני מקווה שסיפור זה יעורר תקווה באנשים מכל הגילאים לשתף פעולה, לרפא את העולם שהזקנו לו כל כך, כדי שנוכל ליצור עתיד חדש״.
הסופר זוכה הפרסים טום ריבט-קרנאק כתב לאחרונה ספר ילדים כדי לשתף במסר של תקווה ברגע בו מתחיל להשתחרר הסגר במדינות רבות ברחבי העולם. הסיפור הקצר הוסב לסרטון אנימציה אשר מקוריין על ידי האנתרופולוגית המפורסמת ונציגת האו״ם לשלום, ד״ר ג׳יין גודאל.
האיורים נעשו על ידי אחותו של טום, בי ריבט-קרנאק, מאיירת בעלת עשרים שנה של עבודה בתחום. הסיפור הקצר בא להעביר מסר של עתיד, עם טבע עשיר הממתין לאחר הבידוד. אך המסר לא פשוט.
טום, נזיר בודהיסט לשעבר, עובד במשך עשרים השנים האחרונות לעזור במציאת פיתרון לבעיית שינוי האקלים ברחבי העולם. הוא ידוע כאחד הארכיטקטים המובילים להסכמי פאריס שנחתמו על ידי 195 מדינות בשנת 2015 - במסגרת תפקידו כראש האסטרטגיה הפוליטית של האו״ם.
לאחר שנשאל פעמים רבות על כיצד לדבר עם ילדים על התחממות כדור הארץ, החליט טום לנצל את הזמן במהלך הבידוד לכתוב סיפור זה להורים, ולילדים, על מה שעתיד לבוא. ״בזמן זה של חוסר ודאות אדיר, יש לנו את ההזדמנות לדבר עם ילדינו איך לצאת מהמגפה ולצייר עתיד טוב יותר שלא נצבע בשטפונות, שרפות, ומגפות - כמו שיקרה אילו לא נצליח להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר של משבר האקלים הניצב בפנינו.
״כאב לשני ילדים, טום מודע שהשיח הזה אינו קל, הוא מופשט ומפחיד, אך המסר של הסיפור הוא של תקווה. העתיד אינו מוחלט - מה שיקרה תלוי בנו. אנו כאן בכדי להכתיב את סיפור האנושות שעתיד להכתב, ועלינו לכתוב אותו היטב״.
ד״ר ג׳יין גודאל קיבלה השראה רבה מהסיפור והסכימה להיות הקריינית של הסרטון הקצר. ״פעמים רבות חשבתי שזה מוזר שהיצור האינטליגנטי ביותר לצעוד על כדור הארץ הוא זה שהורס את ביתו היחיד. הסיפור הנפלא הזה עוזר להורים ולילדים להתגבר על הניתוק בין ראשנו החושב ולבבותנו האוהבים. עלינו למצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הטבע כך ששנינו נשגשג. אני מקווה שסיפור זה יעורר תקווה באנשים מכל הגילאים לשתף פעולה, לרפא את העולם שהזקנו לו כל כך, כדי שנוכל ליצור עתיד חדש״.
הסופר זוכה הפרסים טום ריבט-קרנאק כתב לאחרונה ספר ילדים כדי לשתף במסר של תקווה ברגע בו מתחיל להשתחרר הסגר במדינות רבות ברחבי העולם. הסיפור הקצר הוסב לסרטון אנימציה אשר מקוריין על ידי האנתרופולוגית המפורסמת ונציגת האו״ם לשלום, ד״ר ג׳יין גודאל.
האיורים נעשו על ידי אחותו של טום, בי ריבט-קרנאק, מאיירת בעלת עשרים שנה של עבודה בתחום. הסיפור הקצר בא להעביר מסר של עתיד, עם טבע עשיר הממתין לאחר הבידוד. אך המסר לא פשוט.
טום, נזיר בודהיסט לשעבר, עובד במשך עשרים השנים האחרונות לעזור במציאת פיתרון לבעיית שינוי האקלים ברחבי העולם. הוא ידוע כאחד הארכיטקטים המובילים להסכמי פאריס שנחתמו על ידי 195 מדינות בשנת 2015 - במסגרת תפקידו כראש האסטרטגיה הפוליטית של האו״ם.
לאחר שנשאל פעמים רבות על כיצד לדבר עם ילדים על התחממות כדור הארץ, החליט טום לנצל את הזמן במהלך הבידוד לכתוב סיפור זה להורים, ולילדים, על מה שעתיד לבוא. ״בזמן זה של חוסר ודאות אדיר, יש לנו את ההזדמנות לדבר עם ילדינו איך לצאת מהמגפה ולצייר עתיד טוב יותר שלא נצבע בשטפונות, שרפות, ומגפות - כמו שיקרה אילו לא נצליח להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר של משבר האקלים הניצב בפנינו.
״כאב לשני ילדים, טום מודע שהשיח הזה אינו קל, הוא מופשט ומפחיד, אך המסר של הסיפור הוא של תקווה. העתיד אינו מוחלט - מה שיקרה תלוי בנו. אנו כאן בכדי להכתיב את סיפור האנושות שעתיד להכתב, ועלינו לכתוב אותו היטב״.
ד״ר ג׳יין גודאל קיבלה השראה רבה מהסיפור והסכימה להיות הקריינית של הסרטון הקצר. ״פעמים רבות חשבתי שזה מוזר שהיצור האינטליגנטי ביותר לצעוד על כדור הארץ הוא זה שהורס את ביתו היחיד. הסיפור הנפלא הזה עוזר להורים ולילדים להתגבר על הניתוק בין ראשנו החושב ולבבותנו האוהבים. עלינו למצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הטבע כך ששנינו נשגשג. אני מקווה שסיפור זה יעורר תקווה באנשים מכל הגילאים לשתף פעולה, לרפא את העולם שהזקנו לו כל כך, כדי שנוכל ליצור עתיד חדש״.
הסופר זוכה הפרסים טום ריבט-קרנאק כתב לאחרונה ספר ילדים כדי לשתף במסר של תקווה ברגע בו מתחיל להשתחרר הסגר במדינות רבות ברחבי העולם. הסיפור הקצר הוסב לסרטון אנימציה אשר מקוריין על ידי האנתרופולוגית המפורסמת ונציגת האו״ם לשלום, ד״ר ג׳יין גודאל.
האיורים נעשו על ידי אחותו של טום, בי ריבט-קרנאק, מאיירת בעלת עשרים שנה של עבודה בתחום. הסיפור הקצר בא להעביר מסר של עתיד, עם טבע עשיר הממתין לאחר הבידוד. אך המסר לא פשוט.
טום, נזיר בודהיסט לשעבר, עובד במשך עשרים השנים האחרונות לעזור במציאת פיתרון לבעיית שינוי האקלים ברחבי העולם. הוא ידוע כאחד הארכיטקטים המובילים להסכמי פאריס שנחתמו על ידי 195 מדינות בשנת 2015 - במסגרת תפקידו כראש האסטרטגיה הפוליטית של האו״ם.
לאחר שנשאל פעמים רבות על כיצד לדבר עם ילדים על התחממות כדור הארץ, החליט טום לנצל את הזמן במהלך הבידוד לכתוב סיפור זה להורים, ולילדים, על מה שעתיד לבוא. ״בזמן זה של חוסר ודאות אדיר, יש לנו את ההזדמנות לדבר עם ילדינו איך לצאת מהמגפה ולצייר עתיד טוב יותר שלא נצבע בשטפונות, שרפות, ומגפות - כמו שיקרה אילו לא נצליח להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר של משבר האקלים הניצב בפנינו.
״כאב לשני ילדים, טום מודע שהשיח הזה אינו קל, הוא מופשט ומפחיד, אך המסר של הסיפור הוא של תקווה. העתיד אינו מוחלט - מה שיקרה תלוי בנו. אנו כאן בכדי להכתיב את סיפור האנושות שעתיד להכתב, ועלינו לכתוב אותו היטב״.
ד״ר ג׳יין גודאל קיבלה השראה רבה מהסיפור והסכימה להיות הקריינית של הסרטון הקצר. ״פעמים רבות חשבתי שזה מוזר שהיצור האינטליגנטי ביותר לצעוד על כדור הארץ הוא זה שהורס את ביתו היחיד. הסיפור הנפלא הזה עוזר להורים ולילדים להתגבר על הניתוק בין ראשנו החושב ולבבותנו האוהבים. עלינו למצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הטבע כך ששנינו נשגשג. אני מקווה שסיפור זה יעורר תקווה באנשים מכל הגילאים לשתף פעולה, לרפא את העולם שהזקנו לו כל כך, כדי שנוכל ליצור עתיד חדש״.
הלוגו האיקוני של המעצב מילטון גלאזר, אני אוהב את ניו יורק, עוצב בחינם בשנת 1977, ועזר לקדם את התדמית של העיר. בין עבודותיו האיקוניות נמצאת גם הצללית של בוב דילן עם שיער בצבעים פסיכדלים. בעזרת פוסטרים, לוגואים, פרסומות וכריכות של ספרים - דימוייו של מילטון הגדירו את רוח שנות השישים בעזרת צבעים וצורות פשוטות. הוא היה בין צוות המעצבים שהקימו את מגזין ניו-יורק בסוף שנות השישים.
״אני מציע שנוציא מכלל שימוש את המונח אומנות ונתחיל לכנות הכל בשם עבודה״ אמר מילטון בראיון משנת 2000 כאשר המוזיאון לאומנות בפילדלפיה ערך רטרוספקטיבה של יצירותיו. ״כאשר העבודה מרגשת בצורה יוצאת מגדר הרגיל נכנה אותה בשם עבודה דגולה. נקרא לה עבודה טובה כאשר היא משיגה מטרה. ונקרא לה רעה כאשר היא אינה משיגה את אשר היא מפספת את המטרה״.
הלוגו המפורסם לעיר ניו-יורק נעשה לקדם את תדמית העיר כאשר הפשיעה והתקציב היו הכותרות המרכזיות בעיתונות.
באיורו משנת 1966 לבוב דילן הנציח מילטון את התפיסה שלתת לשיערך להיות משוחרר היא דרך לשחרר את הרוח. התמונה לא נעשתה ברוח הסמים של התקופה אלא בהשראתו של מרסל דושאמפ ואומנות איסלמית.
מילטון גלאזר נפטר לפני ימים ספורים ביום הולדתו ה-91.
הלוגו האיקוני של המעצב מילטון גלאזר, אני אוהב את ניו יורק, עוצב בחינם בשנת 1977, ועזר לקדם את התדמית של העיר. בין עבודותיו האיקוניות נמצאת גם הצללית של בוב דילן עם שיער בצבעים פסיכדלים. בעזרת פוסטרים, לוגואים, פרסומות וכריכות של ספרים - דימוייו של מילטון הגדירו את רוח שנות השישים בעזרת צבעים וצורות פשוטות. הוא היה בין צוות המעצבים שהקימו את מגזין ניו-יורק בסוף שנות השישים.
״אני מציע שנוציא מכלל שימוש את המונח אומנות ונתחיל לכנות הכל בשם עבודה״ אמר מילטון בראיון משנת 2000 כאשר המוזיאון לאומנות בפילדלפיה ערך רטרוספקטיבה של יצירותיו. ״כאשר העבודה מרגשת בצורה יוצאת מגדר הרגיל נכנה אותה בשם עבודה דגולה. נקרא לה עבודה טובה כאשר היא משיגה מטרה. ונקרא לה רעה כאשר היא אינה משיגה את אשר היא מפספת את המטרה״.
הלוגו המפורסם לעיר ניו-יורק נעשה לקדם את תדמית העיר כאשר הפשיעה והתקציב היו הכותרות המרכזיות בעיתונות.
באיורו משנת 1966 לבוב דילן הנציח מילטון את התפיסה שלתת לשיערך להיות משוחרר היא דרך לשחרר את הרוח. התמונה לא נעשתה ברוח הסמים של התקופה אלא בהשראתו של מרסל דושאמפ ואומנות איסלמית.
מילטון גלאזר נפטר לפני ימים ספורים ביום הולדתו ה-91.
הלוגו האיקוני של המעצב מילטון גלאזר, אני אוהב את ניו יורק, עוצב בחינם בשנת 1977, ועזר לקדם את התדמית של העיר. בין עבודותיו האיקוניות נמצאת גם הצללית של בוב דילן עם שיער בצבעים פסיכדלים. בעזרת פוסטרים, לוגואים, פרסומות וכריכות של ספרים - דימוייו של מילטון הגדירו את רוח שנות השישים בעזרת צבעים וצורות פשוטות. הוא היה בין צוות המעצבים שהקימו את מגזין ניו-יורק בסוף שנות השישים.
״אני מציע שנוציא מכלל שימוש את המונח אומנות ונתחיל לכנות הכל בשם עבודה״ אמר מילטון בראיון משנת 2000 כאשר המוזיאון לאומנות בפילדלפיה ערך רטרוספקטיבה של יצירותיו. ״כאשר העבודה מרגשת בצורה יוצאת מגדר הרגיל נכנה אותה בשם עבודה דגולה. נקרא לה עבודה טובה כאשר היא משיגה מטרה. ונקרא לה רעה כאשר היא אינה משיגה את אשר היא מפספת את המטרה״.
הלוגו המפורסם לעיר ניו-יורק נעשה לקדם את תדמית העיר כאשר הפשיעה והתקציב היו הכותרות המרכזיות בעיתונות.
באיורו משנת 1966 לבוב דילן הנציח מילטון את התפיסה שלתת לשיערך להיות משוחרר היא דרך לשחרר את הרוח. התמונה לא נעשתה ברוח הסמים של התקופה אלא בהשראתו של מרסל דושאמפ ואומנות איסלמית.
מילטון גלאזר נפטר לפני ימים ספורים ביום הולדתו ה-91.
הלוגו האיקוני של המעצב מילטון גלאזר, אני אוהב את ניו יורק, עוצב בחינם בשנת 1977, ועזר לקדם את התדמית של העיר. בין עבודותיו האיקוניות נמצאת גם הצללית של בוב דילן עם שיער בצבעים פסיכדלים. בעזרת פוסטרים, לוגואים, פרסומות וכריכות של ספרים - דימוייו של מילטון הגדירו את רוח שנות השישים בעזרת צבעים וצורות פשוטות. הוא היה בין צוות המעצבים שהקימו את מגזין ניו-יורק בסוף שנות השישים.
״אני מציע שנוציא מכלל שימוש את המונח אומנות ונתחיל לכנות הכל בשם עבודה״ אמר מילטון בראיון משנת 2000 כאשר המוזיאון לאומנות בפילדלפיה ערך רטרוספקטיבה של יצירותיו. ״כאשר העבודה מרגשת בצורה יוצאת מגדר הרגיל נכנה אותה בשם עבודה דגולה. נקרא לה עבודה טובה כאשר היא משיגה מטרה. ונקרא לה רעה כאשר היא אינה משיגה את אשר היא מפספת את המטרה״.
הלוגו המפורסם לעיר ניו-יורק נעשה לקדם את תדמית העיר כאשר הפשיעה והתקציב היו הכותרות המרכזיות בעיתונות.
באיורו משנת 1966 לבוב דילן הנציח מילטון את התפיסה שלתת לשיערך להיות משוחרר היא דרך לשחרר את הרוח. התמונה לא נעשתה ברוח הסמים של התקופה אלא בהשראתו של מרסל דושאמפ ואומנות איסלמית.
מילטון גלאזר נפטר לפני ימים ספורים ביום הולדתו ה-91.
מאז שנת 2011, ריטה איקונן וקרולין היורת צילמו חקלאים, דייגים, זואולוגים, שרברבים וזמרי אופרה סביב העולם. חלק מצילומים אלו נראים כמו פורטרטים אנתרופולוגים ממגזין נשיונל גיאוגרפיק. אנשים כמו פסלים בנופים מרוחקים לבושים בתלבושות של צדפות ועלי תמרים.
הסדרה של הצלמים הסקנדינבים מעוררת שאלות בצופה. חלק מהגדרת הפרויקט היא כי הצופה יכול לתת כמה תשובות שיחפוץ למהות הצילומים ולמה שעומד מאחוריהם. בתחילה ניסו הצלמים לשחזר נופים מסיפורי פולקלור, מיתוסים מקומיים. בצילומים החדשים הם השאירו את הקו המנחה הזה מאחוריהם.
שם העבודה ״עיניים גדולות כצלחות״ הוא מחווה לסיפור עממי נורבגי. מסופר בו על כלב, או טרול, בעל עיניים גדולות המתגורר מתחת לגשר.
מאז שנת 2011, ריטה איקונן וקרולין היורת צילמו חקלאים, דייגים, זואולוגים, שרברבים וזמרי אופרה סביב העולם. חלק מצילומים אלו נראים כמו פורטרטים אנתרופולוגים ממגזין נשיונל גיאוגרפיק. אנשים כמו פסלים בנופים מרוחקים לבושים בתלבושות של צדפות ועלי תמרים.
הסדרה של הצלמים הסקנדינבים מעוררת שאלות בצופה. חלק מהגדרת הפרויקט היא כי הצופה יכול לתת כמה תשובות שיחפוץ למהות הצילומים ולמה שעומד מאחוריהם. בתחילה ניסו הצלמים לשחזר נופים מסיפורי פולקלור, מיתוסים מקומיים. בצילומים החדשים הם השאירו את הקו המנחה הזה מאחוריהם.
שם העבודה ״עיניים גדולות כצלחות״ הוא מחווה לסיפור עממי נורבגי. מסופר בו על כלב, או טרול, בעל עיניים גדולות המתגורר מתחת לגשר.
מאז שנת 2011, ריטה איקונן וקרולין היורת צילמו חקלאים, דייגים, זואולוגים, שרברבים וזמרי אופרה סביב העולם. חלק מצילומים אלו נראים כמו פורטרטים אנתרופולוגים ממגזין נשיונל גיאוגרפיק. אנשים כמו פסלים בנופים מרוחקים לבושים בתלבושות של צדפות ועלי תמרים.
הסדרה של הצלמים הסקנדינבים מעוררת שאלות בצופה. חלק מהגדרת הפרויקט היא כי הצופה יכול לתת כמה תשובות שיחפוץ למהות הצילומים ולמה שעומד מאחוריהם. בתחילה ניסו הצלמים לשחזר נופים מסיפורי פולקלור, מיתוסים מקומיים. בצילומים החדשים הם השאירו את הקו המנחה הזה מאחוריהם.
שם העבודה ״עיניים גדולות כצלחות״ הוא מחווה לסיפור עממי נורבגי. מסופר בו על כלב, או טרול, בעל עיניים גדולות המתגורר מתחת לגשר.
מאז שנת 2011, ריטה איקונן וקרולין היורת צילמו חקלאים, דייגים, זואולוגים, שרברבים וזמרי אופרה סביב העולם. חלק מצילומים אלו נראים כמו פורטרטים אנתרופולוגים ממגזין נשיונל גיאוגרפיק. אנשים כמו פסלים בנופים מרוחקים לבושים בתלבושות של צדפות ועלי תמרים.
הסדרה של הצלמים הסקנדינבים מעוררת שאלות בצופה. חלק מהגדרת הפרויקט היא כי הצופה יכול לתת כמה תשובות שיחפוץ למהות הצילומים ולמה שעומד מאחוריהם. בתחילה ניסו הצלמים לשחזר נופים מסיפורי פולקלור, מיתוסים מקומיים. בצילומים החדשים הם השאירו את הקו המנחה הזה מאחוריהם.
שם העבודה ״עיניים גדולות כצלחות״ הוא מחווה לסיפור עממי נורבגי. מסופר בו על כלב, או טרול, בעל עיניים גדולות המתגורר מתחת לגשר.
בשנת 1958 הצלם ארט קיין ארגן יחדיו את ענקי הג׳ז של תקופתו וצילם את אחת התמונות המפורסמות ביותר שלו. הצילום הידוע בשמו ״יום טוב בהארלם״ הפך לאחד מצילומי המוסיקה האייקונים בכל הזמנים וחרט את שם של ארט קיין בהיסטוריה של צלמי הג׳אז.
ארט המשיך בשנות השישים ושנות השבעים לצלם ענקים כמו האבנים המתגלגלות, הו, ג׳ניס ג׳ופלין, הדלתות, ארית׳ה פרנקלין, בוב דילן, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואנדי וורהול צבוע בזהב.
קיין החל את הקריירה כצלם למגזין אסקוויר ומגזין שבע-עשרה אך רצה לצאת לדרך עצמאית. ״יום גדול בהארלם״ היתה עבודת הפרילנס הראשונה שלו שהזניקה אותו אל קריירה חדשה.
שלושים שנה לפני פוטושופ, מצוייד רק במנורת שולחן, המציא קיין את תמונת ״הכריך״ - שתי תמונות או יותר בשקיפות אחת על השניה. בשכלול טכניקה זו סיפר קיין סיפורים מורכבים בצילום בודד, משלב פואטיקה ומטאפורה - והופך את הצילום לאיור.
בניגוד לצלמי רוק רבים אחרים - היה קיין משקיע ימים רבים בהקשבה לתקליטים של מי שעתיד היה לצלם. משרבט סקיצות ומתכנן את התמונות זמן רב לפני יום הצילומים עצמו. קיין היה מביים כל פרט בתמונה ולא ממתין לרגע מסויים בו יופיע פתאום.
בשנת 1958 הצלם ארט קיין ארגן יחדיו את ענקי הג׳ז של תקופתו וצילם את אחת התמונות המפורסמות ביותר שלו. הצילום הידוע בשמו ״יום טוב בהארלם״ הפך לאחד מצילומי המוסיקה האייקונים בכל הזמנים וחרט את שם של ארט קיין בהיסטוריה של צלמי הג׳אז.
ארט המשיך בשנות השישים ושנות השבעים לצלם ענקים כמו האבנים המתגלגלות, הו, ג׳ניס ג׳ופלין, הדלתות, ארית׳ה פרנקלין, בוב דילן, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואנדי וורהול צבוע בזהב.
קיין החל את הקריירה כצלם למגזין אסקוויר ומגזין שבע-עשרה אך רצה לצאת לדרך עצמאית. ״יום גדול בהארלם״ היתה עבודת הפרילנס הראשונה שלו שהזניקה אותו אל קריירה חדשה.
שלושים שנה לפני פוטושופ, מצוייד רק במנורת שולחן, המציא קיין את תמונת ״הכריך״ - שתי תמונות או יותר בשקיפות אחת על השניה. בשכלול טכניקה זו סיפר קיין סיפורים מורכבים בצילום בודד, משלב פואטיקה ומטאפורה - והופך את הצילום לאיור.
בניגוד לצלמי רוק רבים אחרים - היה קיין משקיע ימים רבים בהקשבה לתקליטים של מי שעתיד היה לצלם. משרבט סקיצות ומתכנן את התמונות זמן רב לפני יום הצילומים עצמו. קיין היה מביים כל פרט בתמונה ולא ממתין לרגע מסויים בו יופיע פתאום.
בשנת 1958 הצלם ארט קיין ארגן יחדיו את ענקי הג׳ז של תקופתו וצילם את אחת התמונות המפורסמות ביותר שלו. הצילום הידוע בשמו ״יום טוב בהארלם״ הפך לאחד מצילומי המוסיקה האייקונים בכל הזמנים וחרט את שם של ארט קיין בהיסטוריה של צלמי הג׳אז.
ארט המשיך בשנות השישים ושנות השבעים לצלם ענקים כמו האבנים המתגלגלות, הו, ג׳ניס ג׳ופלין, הדלתות, ארית׳ה פרנקלין, בוב דילן, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואנדי וורהול צבוע בזהב.
קיין החל את הקריירה כצלם למגזין אסקוויר ומגזין שבע-עשרה אך רצה לצאת לדרך עצמאית. ״יום גדול בהארלם״ היתה עבודת הפרילנס הראשונה שלו שהזניקה אותו אל קריירה חדשה.
שלושים שנה לפני פוטושופ, מצוייד רק במנורת שולחן, המציא קיין את תמונת ״הכריך״ - שתי תמונות או יותר בשקיפות אחת על השניה. בשכלול טכניקה זו סיפר קיין סיפורים מורכבים בצילום בודד, משלב פואטיקה ומטאפורה - והופך את הצילום לאיור.
בניגוד לצלמי רוק רבים אחרים - היה קיין משקיע ימים רבים בהקשבה לתקליטים של מי שעתיד היה לצלם. משרבט סקיצות ומתכנן את התמונות זמן רב לפני יום הצילומים עצמו. קיין היה מביים כל פרט בתמונה ולא ממתין לרגע מסויים בו יופיע פתאום.
בשנת 1958 הצלם ארט קיין ארגן יחדיו את ענקי הג׳ז של תקופתו וצילם את אחת התמונות המפורסמות ביותר שלו. הצילום הידוע בשמו ״יום טוב בהארלם״ הפך לאחד מצילומי המוסיקה האייקונים בכל הזמנים וחרט את שם של ארט קיין בהיסטוריה של צלמי הג׳אז.
ארט המשיך בשנות השישים ושנות השבעים לצלם ענקים כמו האבנים המתגלגלות, הו, ג׳ניס ג׳ופלין, הדלתות, ארית׳ה פרנקלין, בוב דילן, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואנדי וורהול צבוע בזהב.
קיין החל את הקריירה כצלם למגזין אסקוויר ומגזין שבע-עשרה אך רצה לצאת לדרך עצמאית. ״יום גדול בהארלם״ היתה עבודת הפרילנס הראשונה שלו שהזניקה אותו אל קריירה חדשה.
שלושים שנה לפני פוטושופ, מצוייד רק במנורת שולחן, המציא קיין את תמונת ״הכריך״ - שתי תמונות או יותר בשקיפות אחת על השניה. בשכלול טכניקה זו סיפר קיין סיפורים מורכבים בצילום בודד, משלב פואטיקה ומטאפורה - והופך את הצילום לאיור.
בניגוד לצלמי רוק רבים אחרים - היה קיין משקיע ימים רבים בהקשבה לתקליטים של מי שעתיד היה לצלם. משרבט סקיצות ומתכנן את התמונות זמן רב לפני יום הצילומים עצמו. קיין היה מביים כל פרט בתמונה ולא ממתין לרגע מסויים בו יופיע פתאום.
גבר מתעורר בכל ערב במיטתו והולך לחדר השני. שם הוא מצלם סרט אנימציה עם בובות מעיסת נייר.
בבוקר מגיעה בחורה לתקן את הבובות ולהכין את התפאורה. הצופה כמעט ושוכח שגם הבחור וגם הבחורה הם בובות עשויות עיסת נייר בעצמן.
סרט אנימציה זוכה פרסים מאת האנימטור הקנדי פרדריק טרמבליי.
גבר מתעורר בכל ערב במיטתו והולך לחדר השני. שם הוא מצלם סרט אנימציה עם בובות מעיסת נייר.
בבוקר מגיעה בחורה לתקן את הבובות ולהכין את התפאורה. הצופה כמעט ושוכח שגם הבחור וגם הבחורה הם בובות עשויות עיסת נייר בעצמן.
סרט אנימציה זוכה פרסים מאת האנימטור הקנדי פרדריק טרמבליי.
גבר מתעורר בכל ערב במיטתו והולך לחדר השני. שם הוא מצלם סרט אנימציה עם בובות מעיסת נייר.
בבוקר מגיעה בחורה לתקן את הבובות ולהכין את התפאורה. הצופה כמעט ושוכח שגם הבחור וגם הבחורה הם בובות עשויות עיסת נייר בעצמן.
סרט אנימציה זוכה פרסים מאת האנימטור הקנדי פרדריק טרמבליי.
גבר מתעורר בכל ערב במיטתו והולך לחדר השני. שם הוא מצלם סרט אנימציה עם בובות מעיסת נייר.
בבוקר מגיעה בחורה לתקן את הבובות ולהכין את התפאורה. הצופה כמעט ושוכח שגם הבחור וגם הבחורה הם בובות עשויות עיסת נייר בעצמן.
סרט אנימציה זוכה פרסים מאת האנימטור הקנדי פרדריק טרמבליי.
מגפת ״השפעת הספרדית״ של שנת 1918-1919 היתה נוראית. מעריכים כי שליש מאוכלוסיית כדור הארץ נדבקה וכחמישים מיליון איש נהרגו. באנגליה בלבד רבע מיליון בני אדם מתו כתוצאה מהמחלה. אחוזי המוות הגבוהים אצל בני אדם בריאים בגיליאי עשרים עד ארבעים היה אחד המאפיינים הקשים של המגפה.
באותה התקופה לא היתה אנטיביוטיקה או חיסונים שעזרו לטפל במחלות משנה לשפעת עצמה. רק בשנת 1933 הוכח כי וירוס גרם למחלה.
כאשר פרצה המגפה, מלחמת העולם הראשונה היתה עדיין בעיצומה והיו הגבלות על התקשורת. עדכון על מספר המתים והנדבקים היה מצונזר בעקבות הגבלות המלחמה. כיוון שספרד לא היתה תחת מלחמה הם פרסמו באופן גלוי את הנתונים שהשתוללו במדינתם. זוהי הסיבה שבעולם כולו חשבו כי המצב הקשה ביותר היה בספרד - ומשם השם המטעה של המגפה.
בארצות הברית יצאה הוראה נשיאותית שאסרה על פרסום כל ידיעה בעיתונות המספרת על המגפה שהשתוללה ביבשת. התנועה הרבה של חיילים ברחבי העולם עזרה להפיץ את השפעת ברחבי העולם כולו במהירות.
הממשלה הבריטית העבירה הנחיות להשאר בבתים לכל מי שמרגיש לא טוב, להרחיק ממחטות משומשות מילדים, לצחצח היטב ידיים ולאכול הרבה דייסה. כמו כן הממשלה המליצה להפסיק ללחוץ ידיים ולהתנשק עד הודעה חדשה. בתי ספר רבים נסגרו - אך בתי ספר תיכון, קולנועים וכנסיות נשארו פתוחות.
מבין התרופות היו וויסקי, סיגריות ובצלים. עקב האיסור על הפרסום חלק גדול מההיסטוריה של מגפה זו נעלם עם הזמן. אין אנדרטאות המנציחות את המתים. כותרת מאותה תקופה שואלת מתי יבינו כי עכברים, יתושים ופשפשים הם רוצחים הרסניים יותר מכל מכונת ירייה וגז עצבים.
מגפת ״השפעת הספרדית״ של שנת 1918-1919 היתה נוראית. מעריכים כי שליש מאוכלוסיית כדור הארץ נדבקה וכחמישים מיליון איש נהרגו. באנגליה בלבד רבע מיליון בני אדם מתו כתוצאה מהמחלה. אחוזי המוות הגבוהים אצל בני אדם בריאים בגיליאי עשרים עד ארבעים היה אחד המאפיינים הקשים של המגפה.
באותה התקופה לא היתה אנטיביוטיקה או חיסונים שעזרו לטפל במחלות משנה לשפעת עצמה. רק בשנת 1933 הוכח כי וירוס גרם למחלה.
כאשר פרצה המגפה, מלחמת העולם הראשונה היתה עדיין בעיצומה והיו הגבלות על התקשורת. עדכון על מספר המתים והנדבקים היה מצונזר בעקבות הגבלות המלחמה. כיוון שספרד לא היתה תחת מלחמה הם פרסמו באופן גלוי את הנתונים שהשתוללו במדינתם. זוהי הסיבה שבעולם כולו חשבו כי המצב הקשה ביותר היה בספרד - ומשם השם המטעה של המגפה.
בארצות הברית יצאה הוראה נשיאותית שאסרה על פרסום כל ידיעה בעיתונות המספרת על המגפה שהשתוללה ביבשת. התנועה הרבה של חיילים ברחבי העולם עזרה להפיץ את השפעת ברחבי העולם כולו במהירות.
הממשלה הבריטית העבירה הנחיות להשאר בבתים לכל מי שמרגיש לא טוב, להרחיק ממחטות משומשות מילדים, לצחצח היטב ידיים ולאכול הרבה דייסה. כמו כן הממשלה המליצה להפסיק ללחוץ ידיים ולהתנשק עד הודעה חדשה. בתי ספר רבים נסגרו - אך בתי ספר תיכון, קולנועים וכנסיות נשארו פתוחות.
מבין התרופות היו וויסקי, סיגריות ובצלים. עקב האיסור על הפרסום חלק גדול מההיסטוריה של מגפה זו נעלם עם הזמן. אין אנדרטאות המנציחות את המתים. כותרת מאותה תקופה שואלת מתי יבינו כי עכברים, יתושים ופשפשים הם רוצחים הרסניים יותר מכל מכונת ירייה וגז עצבים.
מגפת ״השפעת הספרדית״ של שנת 1918-1919 היתה נוראית. מעריכים כי שליש מאוכלוסיית כדור הארץ נדבקה וכחמישים מיליון איש נהרגו. באנגליה בלבד רבע מיליון בני אדם מתו כתוצאה מהמחלה. אחוזי המוות הגבוהים אצל בני אדם בריאים בגיליאי עשרים עד ארבעים היה אחד המאפיינים הקשים של המגפה.
באותה התקופה לא היתה אנטיביוטיקה או חיסונים שעזרו לטפל במחלות משנה לשפעת עצמה. רק בשנת 1933 הוכח כי וירוס גרם למחלה.
כאשר פרצה המגפה, מלחמת העולם הראשונה היתה עדיין בעיצומה והיו הגבלות על התקשורת. עדכון על מספר המתים והנדבקים היה מצונזר בעקבות הגבלות המלחמה. כיוון שספרד לא היתה תחת מלחמה הם פרסמו באופן גלוי את הנתונים שהשתוללו במדינתם. זוהי הסיבה שבעולם כולו חשבו כי המצב הקשה ביותר היה בספרד - ומשם השם המטעה של המגפה.
בארצות הברית יצאה הוראה נשיאותית שאסרה על פרסום כל ידיעה בעיתונות המספרת על המגפה שהשתוללה ביבשת. התנועה הרבה של חיילים ברחבי העולם עזרה להפיץ את השפעת ברחבי העולם כולו במהירות.
הממשלה הבריטית העבירה הנחיות להשאר בבתים לכל מי שמרגיש לא טוב, להרחיק ממחטות משומשות מילדים, לצחצח היטב ידיים ולאכול הרבה דייסה. כמו כן הממשלה המליצה להפסיק ללחוץ ידיים ולהתנשק עד הודעה חדשה. בתי ספר רבים נסגרו - אך בתי ספר תיכון, קולנועים וכנסיות נשארו פתוחות.
מבין התרופות היו וויסקי, סיגריות ובצלים. עקב האיסור על הפרסום חלק גדול מההיסטוריה של מגפה זו נעלם עם הזמן. אין אנדרטאות המנציחות את המתים. כותרת מאותה תקופה שואלת מתי יבינו כי עכברים, יתושים ופשפשים הם רוצחים הרסניים יותר מכל מכונת ירייה וגז עצבים.
מגפת ״השפעת הספרדית״ של שנת 1918-1919 היתה נוראית. מעריכים כי שליש מאוכלוסיית כדור הארץ נדבקה וכחמישים מיליון איש נהרגו. באנגליה בלבד רבע מיליון בני אדם מתו כתוצאה מהמחלה. אחוזי המוות הגבוהים אצל בני אדם בריאים בגיליאי עשרים עד ארבעים היה אחד המאפיינים הקשים של המגפה.
באותה התקופה לא היתה אנטיביוטיקה או חיסונים שעזרו לטפל במחלות משנה לשפעת עצמה. רק בשנת 1933 הוכח כי וירוס גרם למחלה.
כאשר פרצה המגפה, מלחמת העולם הראשונה היתה עדיין בעיצומה והיו הגבלות על התקשורת. עדכון על מספר המתים והנדבקים היה מצונזר בעקבות הגבלות המלחמה. כיוון שספרד לא היתה תחת מלחמה הם פרסמו באופן גלוי את הנתונים שהשתוללו במדינתם. זוהי הסיבה שבעולם כולו חשבו כי המצב הקשה ביותר היה בספרד - ומשם השם המטעה של המגפה.
בארצות הברית יצאה הוראה נשיאותית שאסרה על פרסום כל ידיעה בעיתונות המספרת על המגפה שהשתוללה ביבשת. התנועה הרבה של חיילים ברחבי העולם עזרה להפיץ את השפעת ברחבי העולם כולו במהירות.
הממשלה הבריטית העבירה הנחיות להשאר בבתים לכל מי שמרגיש לא טוב, להרחיק ממחטות משומשות מילדים, לצחצח היטב ידיים ולאכול הרבה דייסה. כמו כן הממשלה המליצה להפסיק ללחוץ ידיים ולהתנשק עד הודעה חדשה. בתי ספר רבים נסגרו - אך בתי ספר תיכון, קולנועים וכנסיות נשארו פתוחות.
מבין התרופות היו וויסקי, סיגריות ובצלים. עקב האיסור על הפרסום חלק גדול מההיסטוריה של מגפה זו נעלם עם הזמן. אין אנדרטאות המנציחות את המתים. כותרת מאותה תקופה שואלת מתי יבינו כי עכברים, יתושים ופשפשים הם רוצחים הרסניים יותר מכל מכונת ירייה וגז עצבים.
ג׳וני קאש מעולם לא בילה יותר מלילה אחד בבית הסוהר, אך הוא הפך לגיבור של אסירים בבתי כלא שמורים בארצות הברית עקב הנכונות שלו להקשיב להם על המציאות של חייהם.
שירו של קאש ״בלוז כלא פולסום״ הוא אולי השיר המזוהה ביותר עם פורעי החוק. ״יריתי באדם ברינו רק בכדי לצפות בו מת״ הוא מציג עצמו כרוצח חסר רחמים - אדם שרובנו היו שמחים שהיה מבלה את חייו מאחורי סורג ובריח. אך האמפתיה של קאש לפורעי החוק הלכה הרבה מעבר למילות השיר.
״לא משנה עד כמה נוראים מעשיהם של הנכנסים לבתי הכלא, הם לעולם לא במצב טוב יותר כאשר הם יוצאים״ אומר קאש בהתייחסותו לבעיית הכליאה. בתי הכלא הם חלק מסיפור הפשיעה אותו הם לכאורה מנסים למנוע.
באמריקה של שנות השישים היתה הבנה הדרגתית לחוסר יעילותם של מוסדות אלו. הם בסה״כ אימנו אסירים בכדי להיות פושעים. אחוז האסירים המשוחררים שחזרו לכלא היה גבוה בצורה לא רגילה, מבלי להביא בחשבון את הטראומה שבכליאה, חוסר ההזדמנויות למשתחררים מהכלא והסטיגמה החברתית כלפיהם.
כחלק מאמונתו הדתית הזדהה קאש עם הרעיון כי אדם יכול לכפר על מעשיו, ולכן ראוי לחמלה מצד החברה. הוא הזדהה עם חסרי המזל, אומר אחיו. קאש ניגן מאות קונצרטים בבתי הכלא ללא תשלום בכל רחבי המדינה. במהלך ביקורים אלו היה יושב עם האסירים ומקשיב לסיפורי האימה שלהם הכוללים אלימות, פגיעה על רקע מיני ורצח.
קאש תרם חלק מהכנסות אלבומיו לפרוייקטים לשיקום אסירים. בשנת 1972 העיד בסנאט וישב עם הנשיא ניקסון בניסיון לדחוף רפורמה בנושא.
ג׳וני קאש מעולם לא בילה יותר מלילה אחד בבית הסוהר, אך הוא הפך לגיבור של אסירים בבתי כלא שמורים בארצות הברית עקב הנכונות שלו להקשיב להם על המציאות של חייהם.
שירו של קאש ״בלוז כלא פולסום״ הוא אולי השיר המזוהה ביותר עם פורעי החוק. ״יריתי באדם ברינו רק בכדי לצפות בו מת״ הוא מציג עצמו כרוצח חסר רחמים - אדם שרובנו היו שמחים שהיה מבלה את חייו מאחורי סורג ובריח. אך האמפתיה של קאש לפורעי החוק הלכה הרבה מעבר למילות השיר.
״לא משנה עד כמה נוראים מעשיהם של הנכנסים לבתי הכלא, הם לעולם לא במצב טוב יותר כאשר הם יוצאים״ אומר קאש בהתייחסותו לבעיית הכליאה. בתי הכלא הם חלק מסיפור הפשיעה אותו הם לכאורה מנסים למנוע.
באמריקה של שנות השישים היתה הבנה הדרגתית לחוסר יעילותם של מוסדות אלו. הם בסה״כ אימנו אסירים בכדי להיות פושעים. אחוז האסירים המשוחררים שחזרו לכלא היה גבוה בצורה לא רגילה, מבלי להביא בחשבון את הטראומה שבכליאה, חוסר ההזדמנויות למשתחררים מהכלא והסטיגמה החברתית כלפיהם.
כחלק מאמונתו הדתית הזדהה קאש עם הרעיון כי אדם יכול לכפר על מעשיו, ולכן ראוי לחמלה מצד החברה. הוא הזדהה עם חסרי המזל, אומר אחיו. קאש ניגן מאות קונצרטים בבתי הכלא ללא תשלום בכל רחבי המדינה. במהלך ביקורים אלו היה יושב עם האסירים ומקשיב לסיפורי האימה שלהם הכוללים אלימות, פגיעה על רקע מיני ורצח.
קאש תרם חלק מהכנסות אלבומיו לפרוייקטים לשיקום אסירים. בשנת 1972 העיד בסנאט וישב עם הנשיא ניקסון בניסיון לדחוף רפורמה בנושא.
ג׳וני קאש מעולם לא בילה יותר מלילה אחד בבית הסוהר, אך הוא הפך לגיבור של אסירים בבתי כלא שמורים בארצות הברית עקב הנכונות שלו להקשיב להם על המציאות של חייהם.
שירו של קאש ״בלוז כלא פולסום״ הוא אולי השיר המזוהה ביותר עם פורעי החוק. ״יריתי באדם ברינו רק בכדי לצפות בו מת״ הוא מציג עצמו כרוצח חסר רחמים - אדם שרובנו היו שמחים שהיה מבלה את חייו מאחורי סורג ובריח. אך האמפתיה של קאש לפורעי החוק הלכה הרבה מעבר למילות השיר.
״לא משנה עד כמה נוראים מעשיהם של הנכנסים לבתי הכלא, הם לעולם לא במצב טוב יותר כאשר הם יוצאים״ אומר קאש בהתייחסותו לבעיית הכליאה. בתי הכלא הם חלק מסיפור הפשיעה אותו הם לכאורה מנסים למנוע.
באמריקה של שנות השישים היתה הבנה הדרגתית לחוסר יעילותם של מוסדות אלו. הם בסה״כ אימנו אסירים בכדי להיות פושעים. אחוז האסירים המשוחררים שחזרו לכלא היה גבוה בצורה לא רגילה, מבלי להביא בחשבון את הטראומה שבכליאה, חוסר ההזדמנויות למשתחררים מהכלא והסטיגמה החברתית כלפיהם.
כחלק מאמונתו הדתית הזדהה קאש עם הרעיון כי אדם יכול לכפר על מעשיו, ולכן ראוי לחמלה מצד החברה. הוא הזדהה עם חסרי המזל, אומר אחיו. קאש ניגן מאות קונצרטים בבתי הכלא ללא תשלום בכל רחבי המדינה. במהלך ביקורים אלו היה יושב עם האסירים ומקשיב לסיפורי האימה שלהם הכוללים אלימות, פגיעה על רקע מיני ורצח.
קאש תרם חלק מהכנסות אלבומיו לפרוייקטים לשיקום אסירים. בשנת 1972 העיד בסנאט וישב עם הנשיא ניקסון בניסיון לדחוף רפורמה בנושא.
ג׳וני קאש מעולם לא בילה יותר מלילה אחד בבית הסוהר, אך הוא הפך לגיבור של אסירים בבתי כלא שמורים בארצות הברית עקב הנכונות שלו להקשיב להם על המציאות של חייהם.
שירו של קאש ״בלוז כלא פולסום״ הוא אולי השיר המזוהה ביותר עם פורעי החוק. ״יריתי באדם ברינו רק בכדי לצפות בו מת״ הוא מציג עצמו כרוצח חסר רחמים - אדם שרובנו היו שמחים שהיה מבלה את חייו מאחורי סורג ובריח. אך האמפתיה של קאש לפורעי החוק הלכה הרבה מעבר למילות השיר.
״לא משנה עד כמה נוראים מעשיהם של הנכנסים לבתי הכלא, הם לעולם לא במצב טוב יותר כאשר הם יוצאים״ אומר קאש בהתייחסותו לבעיית הכליאה. בתי הכלא הם חלק מסיפור הפשיעה אותו הם לכאורה מנסים למנוע.
באמריקה של שנות השישים היתה הבנה הדרגתית לחוסר יעילותם של מוסדות אלו. הם בסה״כ אימנו אסירים בכדי להיות פושעים. אחוז האסירים המשוחררים שחזרו לכלא היה גבוה בצורה לא רגילה, מבלי להביא בחשבון את הטראומה שבכליאה, חוסר ההזדמנויות למשתחררים מהכלא והסטיגמה החברתית כלפיהם.
כחלק מאמונתו הדתית הזדהה קאש עם הרעיון כי אדם יכול לכפר על מעשיו, ולכן ראוי לחמלה מצד החברה. הוא הזדהה עם חסרי המזל, אומר אחיו. קאש ניגן מאות קונצרטים בבתי הכלא ללא תשלום בכל רחבי המדינה. במהלך ביקורים אלו היה יושב עם האסירים ומקשיב לסיפורי האימה שלהם הכוללים אלימות, פגיעה על רקע מיני ורצח.
קאש תרם חלק מהכנסות אלבומיו לפרוייקטים לשיקום אסירים. בשנת 1972 העיד בסנאט וישב עם הנשיא ניקסון בניסיון לדחוף רפורמה בנושא.
מיכאל קרליבך מצלם אמריקאים שכולם רואים, אך לא ממש שמים אליהם לב. אלו אינם מהגרים אך רבים יראו בהם כזרים בחברה בה הם חיים. אנו מוזמנים להשתמש בדימיון ולנחש מי הם. אין כוונה שנאהב אותם. ייתכן ונחייך אל מול חקיינים של אלביס פרסלי, או נתהה מי רוכש בגדים בחנות הרדנק בדרום קרולינה המוכרת גלימות של הקו-קלקס-קלן, דגלים עם צלב קרס ומוזיאון מקומי.
״לפני שנים רבות החלטתי להמנע מאותם דמויות שהקידום העצמי שלהם מבטיח יותר מדי תשומת לב עם מעט תוכן. רק רעש, המון רעש. אני מחפש משמעות בקצוות של המקומות. היכולת של צלמים רבים לתעד את הדמויות והארועים הממלאים את המדיה, לפעמים מקשה עלינו לראות ולהעריך את ההומור והעניין של מה שנמצא מול עיננו״.
מיכאל קרליבך מצלם אמריקאים שכולם רואים, אך לא ממש שמים אליהם לב. אלו אינם מהגרים אך רבים יראו בהם כזרים בחברה בה הם חיים. אנו מוזמנים להשתמש בדימיון ולנחש מי הם. אין כוונה שנאהב אותם. ייתכן ונחייך אל מול חקיינים של אלביס פרסלי, או נתהה מי רוכש בגדים בחנות הרדנק בדרום קרולינה המוכרת גלימות של הקו-קלקס-קלן, דגלים עם צלב קרס ומוזיאון מקומי.
״לפני שנים רבות החלטתי להמנע מאותם דמויות שהקידום העצמי שלהם מבטיח יותר מדי תשומת לב עם מעט תוכן. רק רעש, המון רעש. אני מחפש משמעות בקצוות של המקומות. היכולת של צלמים רבים לתעד את הדמויות והארועים הממלאים את המדיה, לפעמים מקשה עלינו לראות ולהעריך את ההומור והעניין של מה שנמצא מול עיננו״.
מיכאל קרליבך מצלם אמריקאים שכולם רואים, אך לא ממש שמים אליהם לב. אלו אינם מהגרים אך רבים יראו בהם כזרים בחברה בה הם חיים. אנו מוזמנים להשתמש בדימיון ולנחש מי הם. אין כוונה שנאהב אותם. ייתכן ונחייך אל מול חקיינים של אלביס פרסלי, או נתהה מי רוכש בגדים בחנות הרדנק בדרום קרולינה המוכרת גלימות של הקו-קלקס-קלן, דגלים עם צלב קרס ומוזיאון מקומי.
״לפני שנים רבות החלטתי להמנע מאותם דמויות שהקידום העצמי שלהם מבטיח יותר מדי תשומת לב עם מעט תוכן. רק רעש, המון רעש. אני מחפש משמעות בקצוות של המקומות. היכולת של צלמים רבים לתעד את הדמויות והארועים הממלאים את המדיה, לפעמים מקשה עלינו לראות ולהעריך את ההומור והעניין של מה שנמצא מול עיננו״.
מיכאל קרליבך מצלם אמריקאים שכולם רואים, אך לא ממש שמים אליהם לב. אלו אינם מהגרים אך רבים יראו בהם כזרים בחברה בה הם חיים. אנו מוזמנים להשתמש בדימיון ולנחש מי הם. אין כוונה שנאהב אותם. ייתכן ונחייך אל מול חקיינים של אלביס פרסלי, או נתהה מי רוכש בגדים בחנות הרדנק בדרום קרולינה המוכרת גלימות של הקו-קלקס-קלן, דגלים עם צלב קרס ומוזיאון מקומי.
״לפני שנים רבות החלטתי להמנע מאותם דמויות שהקידום העצמי שלהם מבטיח יותר מדי תשומת לב עם מעט תוכן. רק רעש, המון רעש. אני מחפש משמעות בקצוות של המקומות. היכולת של צלמים רבים לתעד את הדמויות והארועים הממלאים את המדיה, לפעמים מקשה עלינו לראות ולהעריך את ההומור והעניין של מה שנמצא מול עיננו״.
סולד - סדרה של 27 פורטרטים המציגה קורבנות של סחר בבני אדם בימים אלו בהולנד. הצילומים נלקחו בבתים ובמחסות שם מצאו נשים וגברים אלו מקלט זמני, בית, ואולי התחלה של חיים חדשים. הבגדים אותם הם לובשים הם לרוב רכושם היחיד.
הצילומים הם פרי של דו שיח בין הצלם ארנסט קופיאנס והקורבנות עצמם. חילוף רעיונות ושיח משותף הבא להראות את היופי והכח - ולא את הקורבניות.
״הגדרת הקורבן אינה מגדירה אותם. אלו אנשים, כמונו. אנשים שעברו דבר נורא. אנשים חזקים. לחיות את החוויות אותם חוו מצריך החלטיות ואופי. אלו אנשים עם תקוות, חלומות, ובשאיפה עתיד טוב יותר״ אומר ארנסט.
הדרישה היחידה היתה כי הצילומים יהיו אנונימיים בכדי להגן על המצולמים. הם עדיין תחת סכנה. המשטרה ומשרד המשפטים עדיין חוקרים את המקרים, ותשעים אחוז מהפושעים עוד לא נתפסו.
ארנסט עבד על פרויקט זה כשנתיים וחצי. הכל התחיל כאשר הופתע לגלות כי קיים בית מחסה לנפגעים של סחר בבני אדם באמסטרדם. לקח זמן עד שיכל לפגוש את האנשים המסתתרים שם, וזמן רב יותר לזכות באמונם. הסיפורים אותם גוללו מזוויעים, והיקף התופעה מעורר חלחלה. ארנסט מבקש להראות כי סחר בבני אדם אינה תופעה המתרחשת בעולם השלישי לכאורה, במקום רחוק. זוהי בעיה בינלאומית הקרובה לכל אחד מאיתנו באשר אנו חיים.
סולד - סדרה של 27 פורטרטים המציגה קורבנות של סחר בבני אדם בימים אלו בהולנד. הצילומים נלקחו בבתים ובמחסות שם מצאו נשים וגברים אלו מקלט זמני, בית, ואולי התחלה של חיים חדשים. הבגדים אותם הם לובשים הם לרוב רכושם היחיד.
הצילומים הם פרי של דו שיח בין הצלם ארנסט קופיאנס והקורבנות עצמם. חילוף רעיונות ושיח משותף הבא להראות את היופי והכח - ולא את הקורבניות.
״הגדרת הקורבן אינה מגדירה אותם. אלו אנשים, כמונו. אנשים שעברו דבר נורא. אנשים חזקים. לחיות את החוויות אותם חוו מצריך החלטיות ואופי. אלו אנשים עם תקוות, חלומות, ובשאיפה עתיד טוב יותר״ אומר ארנסט.
הדרישה היחידה היתה כי הצילומים יהיו אנונימיים בכדי להגן על המצולמים. הם עדיין תחת סכנה. המשטרה ומשרד המשפטים עדיין חוקרים את המקרים, ותשעים אחוז מהפושעים עוד לא נתפסו.
ארנסט עבד על פרויקט זה כשנתיים וחצי. הכל התחיל כאשר הופתע לגלות כי קיים בית מחסה לנפגעים של סחר בבני אדם באמסטרדם. לקח זמן עד שיכל לפגוש את האנשים המסתתרים שם, וזמן רב יותר לזכות באמונם. הסיפורים אותם גוללו מזוויעים, והיקף התופעה מעורר חלחלה. ארנסט מבקש להראות כי סחר בבני אדם אינה תופעה המתרחשת בעולם השלישי לכאורה, במקום רחוק. זוהי בעיה בינלאומית הקרובה לכל אחד מאיתנו באשר אנו חיים.
סולד - סדרה של 27 פורטרטים המציגה קורבנות של סחר בבני אדם בימים אלו בהולנד. הצילומים נלקחו בבתים ובמחסות שם מצאו נשים וגברים אלו מקלט זמני, בית, ואולי התחלה של חיים חדשים. הבגדים אותם הם לובשים הם לרוב רכושם היחיד.
הצילומים הם פרי של דו שיח בין הצלם ארנסט קופיאנס והקורבנות עצמם. חילוף רעיונות ושיח משותף הבא להראות את היופי והכח - ולא את הקורבניות.
״הגדרת הקורבן אינה מגדירה אותם. אלו אנשים, כמונו. אנשים שעברו דבר נורא. אנשים חזקים. לחיות את החוויות אותם חוו מצריך החלטיות ואופי. אלו אנשים עם תקוות, חלומות, ובשאיפה עתיד טוב יותר״ אומר ארנסט.
הדרישה היחידה היתה כי הצילומים יהיו אנונימיים בכדי להגן על המצולמים. הם עדיין תחת סכנה. המשטרה ומשרד המשפטים עדיין חוקרים את המקרים, ותשעים אחוז מהפושעים עוד לא נתפסו.
ארנסט עבד על פרויקט זה כשנתיים וחצי. הכל התחיל כאשר הופתע לגלות כי קיים בית מחסה לנפגעים של סחר בבני אדם באמסטרדם. לקח זמן עד שיכל לפגוש את האנשים המסתתרים שם, וזמן רב יותר לזכות באמונם. הסיפורים אותם גוללו מזוויעים, והיקף התופעה מעורר חלחלה. ארנסט מבקש להראות כי סחר בבני אדם אינה תופעה המתרחשת בעולם השלישי לכאורה, במקום רחוק. זוהי בעיה בינלאומית הקרובה לכל אחד מאיתנו באשר אנו חיים.
סולד - סדרה של 27 פורטרטים המציגה קורבנות של סחר בבני אדם בימים אלו בהולנד. הצילומים נלקחו בבתים ובמחסות שם מצאו נשים וגברים אלו מקלט זמני, בית, ואולי התחלה של חיים חדשים. הבגדים אותם הם לובשים הם לרוב רכושם היחיד.
הצילומים הם פרי של דו שיח בין הצלם ארנסט קופיאנס והקורבנות עצמם. חילוף רעיונות ושיח משותף הבא להראות את היופי והכח - ולא את הקורבניות.
״הגדרת הקורבן אינה מגדירה אותם. אלו אנשים, כמונו. אנשים שעברו דבר נורא. אנשים חזקים. לחיות את החוויות אותם חוו מצריך החלטיות ואופי. אלו אנשים עם תקוות, חלומות, ובשאיפה עתיד טוב יותר״ אומר ארנסט.
הדרישה היחידה היתה כי הצילומים יהיו אנונימיים בכדי להגן על המצולמים. הם עדיין תחת סכנה. המשטרה ומשרד המשפטים עדיין חוקרים את המקרים, ותשעים אחוז מהפושעים עוד לא נתפסו.
ארנסט עבד על פרויקט זה כשנתיים וחצי. הכל התחיל כאשר הופתע לגלות כי קיים בית מחסה לנפגעים של סחר בבני אדם באמסטרדם. לקח זמן עד שיכל לפגוש את האנשים המסתתרים שם, וזמן רב יותר לזכות באמונם. הסיפורים אותם גוללו מזוויעים, והיקף התופעה מעורר חלחלה. ארנסט מבקש להראות כי סחר בבני אדם אינה תופעה המתרחשת בעולם השלישי לכאורה, במקום רחוק. זוהי בעיה בינלאומית הקרובה לכל אחד מאיתנו באשר אנו חיים.