ריקי שחם

המבנה המורכב הוא כלוב פקעת שהזחל טווה משערות מיוחדות בכדי להגן עליו במידת מה מטורפים בזמן תהליך המטא-מורפוזה לעש בוגר.

הצילום מאת מינגהווי יואן צולם ביער גשם בסין וזכה בתחרות צילומי הטבע העולמית שנפתחת בימים אלו במוזיאון הטבע בלונדון

מספר רב של אנשים מבוגרים מצטרפים לטרנד הולך וגדל של בובות היפר-ראליסטיות של תינוקות. השם בהגהה המקצועית הוא ״בובות שנולדו מחדש״. אלו חפצי אספנים, אביזרים לסרטים, או כלים לריפוי, תלוי את מי שואלים. אבל אולי מעל הכל אלו יצירות אומנות הנמכרות במאות ואלפי דולרים. והן נראות אמיתיים לחלוטין.

את אומנות הכנת הבובות לומדים בעלי המלאכה אחד מהשני. הקבוצה העוסקת בתחום מאוד מצומצמת, ונלחמת על הסטיגמה שמה שהם עושים הוא שלילי, פגום או מזיק.

״תמיד ידעתי שאני כוכב - אבל עכשיו נראה שגם שאר העולם מסכים איתי״

פרדי מרקורי

זו הכותרת של הכתבה אשר התפרסמה במקומון של העיר קנון באפריל 1926. מתחת לתמונה נכתב שהם יצאו מהמועדון ברחוב הראשי ליום כיף ביריד המקומי. כדי להבין איך תמונה כזו יצאה אל הפועל, יש לציין שהמושל של קולורדו, הסנטור, ראש העיר, הכומר, ובעל פארק השעשועים היו כולם חברים בקלו-קלאקס-קלאן.

בשנות העשרים דווח שכחמש עשרה אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית היתה מקושרת לקלו קלקס קלאן. בעקבות מחלוקות פנימיות ופעילות קרימינלית עד שנות הארבעים ירדו החברים הנותרים למחתרת.

לפני כ-150 שנה פארקים ציבוריים היו פריוילגיה של המעמד העליון. כל השאר נאלצו להסתפק בדבר הבא הכי טוב, בתי הקברות העירוניים. שטחים אלו היו עשירים בשבילים מטופחים, מדשאות, צמחיה מרובה וגנים.

במאה ה-19 עלתה משמעותית כמות האוכלוסיה שהתגוררה בתוך הערים, ואיתה עלתה כמות התמותה. המקום הקיים בבית הקברות של הכנסייה הלך ואזל, והצפיפות הובילה למחלות רבות באזורים אלו. פר לה-שז בפריז היה בית הקברות העירוני הראשון שהציע פתרון לבעיה.

ארה״ב לא אחרה להעתיק את הפתרון המהפכני. בכדי לעודד אנשים לרצות להקבר בשטח תחת חסות הכנסיה היה צורך להעניק תחליף הולם - והתחליף המתבקש היה גינות ויקטוריאניות מטופחות להפליא. פעמים רבות היו גינות אלו מעוטרות בפסלי חוץ, אגמים, בתי קפה, ואף ברים עם רישיון למכירת אלכוהול.

גם ללא קרוב משפחה לבקר, הפכו אזורים אלו למקום בילוי מועדף למשפחה או לחברים. אומנות הלכו בשבילים עם עגלות של תינוקות, וזוגות צעירים יצאו לשבת על ספסלים תחת העצים.

רק לאחר מלחמת העולם השניה, עם טראומת המוות של החיילים במלחמה, ותוחלת החיים שגדלה משמעותית - הפך המוות לדבר שהעדיפו להרחיק מחיי היום יום. כתוצאה מכך בתי הקברות הפכו לאט לאט לאזורים יותר סטריליים.

כיום המטוטלת מתחילה לחזור לצד השני. בתי קברות היסטוריים מחפשים דרכים מקוריות להביא את ההמון לבקר בשערם. ישנם בתי קברות שמארחים ערבי קריאה, צילומי סרטים, מסעות אוצר, תערוכות אומנות, או פשוט הזמנה לפיקניק עם המשפחה.

התמונה הזו פורסמה במקומון של אינדיאנה, באוגוסט 1948. בתחתית התמונה נכתב כי ללא עבודה ולא מקום אליו לפנות, כאשר ניצבו לפני גירוש מביתם, נהג משאית מובטל ואישתו החליטו למכור את ארבעת ילדיהם. בשנתיים הבאות נמכרו כל הילדים לבתים שונים, כמו כן התינוק שבתמונה זו עדיין צומח בבטן אימו.

על אף שהתנאים בביתם היו נוראים, הבתים החדשים לא היו הצלה. שני הילדים הגדולים הוחזקו בשלשלאות באסם ונאלצו לעבוד שעות ארוכות בשדות. התינוק הקטן זוכר שהיה רוכב על אופניים לבית אחיו לשחרר אותם מהכבלים. סיפור הילדים הנוספים אף גרוע יותר.

שנים לאחר מכן כאשר פגשו הילדים את אימם הביולוגית - תארו אותה כמנותקת וחסרת כל חרטה.

ניל יאנג לא סובל את ספוטיפיי. הוא שונא את פייסבוק, ואת סטיב ג׳ובס. הוא רועם על מה שעושה הטכנולוגיה הדיגיטלית לעולם המוסיקה. והוא מרגיש לבד במסע הצלב הזה.

״כשאתה מאזין למוסיקה טובה אתה הולך לאיבוד בתוכה, כיוון שהיא נשמעת כמו אלוהים. אף אחד לא חושב שספוטיפיי נשמעת כמו אלוהים, היא נשמעת יותר כמו מאוורר ישן שמישהוא קנה במחסן מכשירי חשמל״ אומר יאנג.

האובססיה של סיליקון ואלי על דחיסה ומהירות באה על חשבון התווים שמנגנים. זה עושה משהו רע למוסיקה. מוסיקה צריכה לתת לאדם חוויה חיובית, במקום זה היא מזיקה למוח. אותו הדבר נכון לכל מוצר אחר שיוצא מסיליקון ואלי - ממנועי חיפוש ועד לרשתות חברתיות. זה ערמה של רעל שהורס את המוח האנושי. זה אנטי-אנושי.

בתחילת המאה העשרים השתמשו באופן תדיר בכבשים בכדי לקצור את המדשאות של הפארקים בלונדון. רואי צאן נלחמו על הזכות לרעות במדשאות הייד פארק. הכבשים הם כמו כלי רב תכליתי לטיפול בדשא. הן גוזמות, מאוורות את האדמה עם הפרסות, ומדשנות את האדמה. הן לא זקוקות לא לדלק ולא לשמן ולמרות שגם הן זקוקות לאחזקה - הן תחליף אקולוגי גם היום.

בשנות העשרים בארצות הברית נכנסו יותר ויותר בגדים המדגישים את גזרת הגוף, ובגדי ים החלו להופיע מעל דפי המגזין ווג. כדי להלחם בתופעה המדאיגה נחקקו חוקים כיצד יאה ללכת בחוף הים.

החוקים היו שונים מעיר לעיר, אך ככלל הסתובבו בחופים שוטרים עם סרגלים, ומדדו את אורך בגדי הים של נשים. מי שעברה חלילה על החוק נדרשה לכסות עצמה, ללכת הביתה - ופעמים רבות אף נאסרה.

בחופים מסויימים היה חייט במשרה מלאה ש״תיקן״ בגדי ים חושפניים.