ריקי שחם פואטיקה, צילום, תרבות

יואכין סלבדור לבאדו, הידוע בשם העט שלו קווינו, צייר את סדרת הקומיקס מפאלדה במשך שנים רבות. מפאלדה היא ילדה בת שש ארגנטינאית הסקרנית על העולם וקשובה לחוסר הצדק המשווע המתחולל בו.

קווינו התחיל לצייר את הסדרה בשנת 1963 כחלק ממסע פרסום למוצרי חשמל ביתיים. הפרסומות מעולם לא ראו אור, אך הקומיקס התפרסם באופן עצמאי כשנה אחר-כך. הילדה בת השש מבאונוס-איירס הפכה ללהיט מיידי, וסיפורה חצה גבולות ותורגם לשפות רבות.

בתמימותה היא מדברת בקול גדול את מה שרבים מעדיפים לשמור בשקט. היא שואלת שאלות המשאירות את הסובבים אותה פעמים רבות אילמים. בפעם אחת ניגשה לאמא שלה בעוד האמא עסוקה במטלות הבית ושאלה ״אמא, מה היית רוצה להיות אם היית חיה?״

עם השנים נוספו מספר דמויות לחבורה, ביניהם אחיה הצעיר וצב קטן בשם בירוקרטיה - מחווה למשרדי הממשלה המקומיים. פעם אחת אמרה מפאלדה לאמה שהיא הולכת לשחק ב״ממשלה״ עם החברים בגינה. ״אל תעשי צרות״ אמרה האמא, ״אל תדאגי אנחנו הולכים לא לעשות שום דבר!״ ענתה.

קווינו הפסיק את הסדרה בשנת 1974, ככל הנראה מחשש לחייו בעקבות מהומות פוליטיות אלימות שקמו במדינה. אילו מפאלדה היתה מתבגרת, לבטח היתה אחת מעשרות האלפים ש״נעלמו״ במשטר האלים של החונטות, אמר פעם קווינו.

מאז ספרים רבים יצאו עם הדמויות האהובות, ופסליה מקשטים כיכרות רבות ברחבי המדינה. קווינו המשיך לצייר קריקטורות עם ביקורת פוליטית חריפה הרבה יותר עד יומו האחרון. הוא נפטר החודש בביתו, נשיא ארגנטינה הכריז על יום אבל לאומי.

נטלה גריגלשבילי מתעדת את החיים בעלי התרבות העשירה של מחוז אדג׳רה במערב גאורגיה. תרבות הנמצאת בסכנת הכחדה.

הזמן נדמה שעומד מלכת בצילומיה של נטלה. המקומיים מוליכים את העדרים לרעות באחו ההררי בהרים במהלך הקיץ בטרם ישובו עם בוא החורף. אך הכל משתנה באזור זה במהירות. רבים נאלצים לבצע השלמת הכנסה בטורקיה השכנה, ויותר ויותר משפחות עוזבות את הנוף הפראי ועוברות אל מרכזי הערים. בקתות ההרים אט אט מתרוקנות.

נטלה היא הצלמת בעיתונאית הראשונה בגאורגיה שלאחר נפילת ברית המועצות. מזה מספר שנים שהיא מתעדת את הדעיכה של תרבות נוודים זו. עדינות וקושי עוברים בעבודתה. נטלה מכירה בעובדה שלבסוף חיי התושבים כאן ישתנו, ובינתיים היא מעניקה לערפל ההררי הזה תחושה של בית.

מקומיים רבים מופתעים מהכרותה של נטלה את מנהגיהם. ״את לא נראית מהעיר, את מתנהגת כמו אחת מאיתנו״ אומרים לה פעמים רבות. חשוב לי להעביר להם שאני לא שם בשביל לצלם אותם ולאבד עניין לאחר מכן, אומרת נטלה. אני לא משחקת בשביל לזכות באהדתם, אני רוצה להבין את חייהם.

אנשים רבים מחוץ לגאוריגה רואים את עבודותיי ושואלים שאלות מאוד אישיות. איך אנשים אלה חיים? מה גורם להם להיות מאושרים? מה כואב להם? אני מופתעת מהפרטים שהם מתעניינים בהם, ולא רק ברומנטיקה האקזוטית״ אומרת נטלה בראיון למגזין הצילום לנס-קלטור.

אישה צעירה עם תסמונת דאון חווה אהבה, חברות וקשר אישי עם אמה, ועם הטבע.

הצלמת הרוסיה סנז׳נה וון בודינגן תיעדה את סופי מאז שנת 2017. בסדרת הצילומים המתמשכת מציגה בודינגן ביופי פואטי את חייה של סופי שכבה אחר שכבה. השתיים נפגשו כאשר סופי סיימה את לימודיה בגיל 18. רוב ימיה היא מעבירה באחוזה רחבת ידיים עשירה בצבעים, טקסטורות וחפצים אומנותיים שעברו במשפחתה אשר עוסקת בסחר עתיקות זה מספר דורות.

פעמים רבות סופי נראית מרוכזת בעולם משל עצמה, גם כאשר יושבת עם אחיה או חברותיה. ברברה, אמה של סופי מלווה אותה בכל אותם רצונות שרבים מאיתנו חווים בגיל זה, בן זוג, אהבה, בגדים, דייטים.

בודינגן וסופי מקווים להמשיך בפרויקט הצילום האישי עוד שנים רבות - וכל אחת מהן בדרכה - מרותקות ממה עתיד לבוא.

זמן קצר אחרי המהפכה בקובה, המנהיג הצעיר קסטרו ביקר בארצות הברית בשנת 1959 בהזמנת איגוד העיתונות האמריקאי.

מאז שנטל את השלטון בינואר של אותה השנה, העלה קסטרו את חמתם של הממשל האמריקאי עם שינוי ההתיחסות הלאומית להשקעות במדינתו. ניקסון חשש שפידל נוטה לקומוניזם אף על פי שלא הכריז את היותו ממשיך דרכם של מרקס-לנין רק שנתיים מאוחר יותר.

המדיה היתה מאוהבת בשליט הצעיר ועקבה אחריו לכל מקום כמו אחרי כוכב רוק. קסטרו העסיק יחצן והשתתף במספיק ארועי צילום בשביל לרצות את העיתונות. אוכל נקניקיה בלחמניה בניו יורק, מאכיל את הקופים בגן החיות, מגיש כדור במשחק בייסבול, אוחז בתינוקות כמו פוליטיקאי מהשורה, עומד לצד ילדי בית ספר אשר התחפשו אליו, ומעשן סיגר בעודו חותם למעריצות צעירות.

זה היה בביקור הזה שקסטרו הציג לניקסון את תכניותיו הכלכליות לקובה, וארצות הברית שלא היתה מרוצה התחילה להציב סנקציות כלכליות מנגד. ניקסון אסר על רכישת סיגרים קובנים ועל מכירת נפט - וקובה פנתה לברית המועצות שם מצאה בן ברית.

צילומים מלאנכוליים של צמחים שננטשו במשרדים הרבים כאשר כל בני האדם ברחו להסתתר בבתיהם במהלך הסגר הראשון בעקבות מגפת הקורונה העולמית.

כאשר כאשר החיים והעבודה נעצרו בשביל רבים מאיתנו מוקדם יותר השנה - כמעט כולם שכחו לדאוג לצמחים שנשארו לבדם במשרדים הרבים. הצלם ריקי אדם הבין זאת כאשר הוא עצמו חזר למשרדו רק בשביל לראות את כל הצמחייה המוזנחת.

ריקי יצא לתעד זאת עם מצלמתו, דווקא במצבם הנוכחי, יבשים וקמלים, בכל קומה בבניין המשרדים בו הוא עובד. כמובן לא נותר עציץ אחד שניתן היה עוד להציל. ריקי מצטט את ט.ס.אליוט ״ככה מסתיים העולם, לא עם פיצוץ אלא עם יבבה״. את המילים האלו פרסם ריקי בראש מגזין המתעד את כל הצמחים הללו. מטאפורה לכולם, אך בשבילם אלו היו החיים.

כותרת הסדרה ״אל תשכח אותי״. כהקדמה לפרויקט כותב ס. ברדלי:
״נשארנו בבית, ניסינו להמנע מצרות. בדקנו את שלומם של הורינו ושכנינו בשיחות וידאו. כאשר יכולנו לנופף מהחלון - נופפנו. אולי הצלחנו לבקר בפארק השכונתי פעמים ספורות בשבוע בכדי להאזין לציפור או להרגיש את חומה של השמש על עורנו. רבים התמקדו בבסיס - אוכל, לימוד, משחק, ולהתמודד עם מה שסביבנו. איש לא חשב מתי נוכל לחזור למשרד, איש לא השקה את העציצים״.

גארי לארסון אייר את סדרת ״הצד הרחוק״ במשך עשור עד אשר יצא לגמלאות על דעת עצמו בשנת 1995, לאחר שהוצג ביותר מ19,00 עיתונים שונים. לארסון מכר עד כה יותר מארבעים מיליון ספרים והיה לו מקום קבוע על לוחות השעם במשרדים השונים ברחבי העולם. הסדרה היתה מהפכנית ונועזת כאשר יצאה לאור ודרשה אומץ רב מלארסון ומהעיתונים עצמם. באותם ימים בכל עיתון יום ראשון הופיעו קריקטורות רבות חמודות ומעוררת חיוך, כמו סנופי, גארפילד ועוד. רוב הציורים נראו כבר אז כאילו צוירו עשרות שנים קודם לכן.

ואז הופיע גארי לארסון. הוא היה חדשני להפליא. תמיד בתוך ריבוע אחד בלבד, לא ניתן היה לחזות את אשר יכה אותך בפנים. לא היו דמויות שחזרו שוב ושוב, לא עלילה הממשיכה עצמה פרט לנושא הכללי של חיים על כדור הארץ. לארסון נתן דגש רב לעולם החי, ולהשפעה השלילית של בני האדם עליו. באחד מציוריו נראים דובים ביער אפוד וכסדה של פועלים מזרימים את כל הזיהום אל תוך חלון ביתם של זוג המגורר בביקתה בפאתי היער. באיור אחר נראית חללית עם יצורים מכוכב אחר ממריאה וזוג נשוי מתעורר בגינה עם צווארוני ברזל ואנטנות ענק סביב צווארם - כמו שאנו נוהגים לחבר לכל אותן חיות שאנו ״חוקרים״.

האנשים עצמם לא היו חמודים. הם נראו מוכרים, השכן או השותף למשרד, אך לארסון העביר נימת זלזול כלפיהם. הם אינם יפים, אינם לבושים בצורה מחמיאה, וגופם תמיד מגושם. הסדרה הפכה להצלחה מסחררת. אך היו רבים אשר ביטלו מנויי עיתונים עקב זעם על האיורים. לאחר עשור החליט לארסון לפרוש. הוא הודיע בהודעה צנועה כי הוא מעדיף להפסיק בזמן לפני שימחזר עצמו עד עייפות. מאז מסרב לארסון להתראיין למרות בקשות רבות ופסל כל הצעה למסחור של דמויותיו במוכרות לבובות, סרטים, או סדרות המשך. לארסון פנה פעם אחר פעם לבלוגים שונים שפרסמו את עבודותיו וביקש להסיר את הפוסטים - אלו כמו ילדים שלי אמר, והם יוצאים מכלל שליטה.

לבסוף לאחר עשרים וחמש שנה, לשמחתם הרבה של מיליוני המעריצים, פתח גארי בלוג משל עצמו. ״הגיע הזמן שאאמץ את הטכנולוגיה כתב, ואולי זה רק בגלל שקיבלתי עט דיגיטלי מתנה ושוב מצאתי שאני נהנה לצייר. אבל אני לא מבטיח שום דבר!״ הוא כותב באתר.

בשנת 1950 החליטה חברת קוקה קולה לצאת במסע פרסום נועז ולשים את הצרפתים כקהל היעד שלהם. צלם המגזין לייף מרק קאופמן היה שם בשביל לתעד את התגובות האותנטיות של אלה שניסו את המשקה בפעם הראשונה.

עם הסלוגן ״שתו טרי״ נסעו רכבים בעיר והציעו דוגמיות של המשקה לילדים ומבוגרים כאחד. המסע שהיום הזה קיבל את השם ״המהפכה הקרה״, והציג תמונות שהצרפתים לא השתגעו בהתחלה על הטעם ה״נפלא״ של המשקה המוזר.

ניתן היה לרכוש קולה בצרפת כבר משנת 1919 כאשר איש הצבא גאורג דלקראוה שיווק אותו בעיר בורדו. לאחר מלחמת העולם השניה רצתה החברה לגזור קופון מהעובדה שבבתים רבים ניכנס מקרר חשמלי אל תוך המטבח.

המשקה כבר היה מאוד פופלרי בארצות הברית, בתור המשקה הקל הראשון ששווק בצורה מסחרית. מקורו של המשקה מבוסס על יין קוקה צרפתי, והצליח לתפוס בצורה רחבה אולי בזכות היותו משקה בטעמים ראשון ללא אלכוהול ששווק - בתקופת איסור מכירת האלכוהול ביבשת. המלחמה הקרה היתה מבחן לקפטילזים האמריקאי וחברת המשקאות עמדה בראש סמל ההצלחה לשיטה כלכלית זו.

אך לצרפת השמרנית הכניסה היתה לא פשוטה, וגם היום משקה זה אינו נפוץ במדינה כמו במדינות אחרות של מערב אירופה. כיאה לצרפתים - הם איימו להרים בריקדות אם ינסו להכניס משקה המסמל את בסיס האמריקאיות לפריז. הציבור נלחם נגד המסחור של המשקה במדינה. היום ישנו מפעל לייצור המשקה על אדמת צרפת, אך הנוסחה של המשקה שונתה מעט מטעמם של האמריקאים.

הצלם הדני בנט ריי היה במקום הנכון ובזמן הנכון, כדברו, כאשר צילם לראשונה את להקת האבנים המתגלגלות. כאשר הגיעה הלהקה להופעה בדנמרק בשנת 1965 המפיקים היו חברים של ריי וכך הצליח להתלוות אליהם במהלך הביקור בסקנדינביה.

ריי התחבר עם בראיין, הגיטריסט, אשר התחבא לעיתים תכופות במדינה הצפונית בשביל לברוח מהמכבש של האבנים המתגלגלות - שהתגלגל בעצמו יותר ויותר מהר. כאשר ביצעו את סיבוב ההופעות בגרמניה חודשים ספורים לאחר מכן ריי היה הצלם היחיד שהסכימו שיתלווה אליהם, ״הוא כמו בן משפחה״ אמרו.

ריי בילה זמן רב בביתו של בריאן בצ׳לסי והחל לצלם אותו שם. לאחר שראה את התוצאות חשב מדוע לא לעשות סשן דומה עם כל אחד מחברי הלהקה. ביל וצ׳ארלי הסכימו במהירות, לריצ׳ארדס לא היה בית אז הם השכירו סוויטה בהילטון בשביל הסט. ג׳אגר קיבל את ריי לביתו רק לאחר שהובטח לו שיוכל לעשות קופה יפה מהתמונות עצמן.

למיק היו בביתו שני (!) טלפונים, דבר בלתי נתפס באותם ימים. מדלת הכניסה נכנסת מיד לחלל אחד גדול שכלל פינת ישיבה ומטבח המופרדים רק על ידי ספריית עץ - עיצוב חדשני בימים שכמעט כל בית התחיל במסדרון עם דלתות.