ישנם מעט מאוד חוקים כאשר מדברים על צילום רחוב. רבים העוסקים באומנות זו מעדיפים למקם עצמם כצופים - אך יש גם כאלו שלא מהססים להיות נוכחים בסצנות אותן הם מתעדים. במקום להמתין שיתרחש ארוע אותו יתפסו בעדשה - הם יעשו דבר מה כדי שהוא יתרחש.
ציידים או מלקטים, למעשה אין רף כניסה כדי לקחת חלק בצילום רחוב. בדומה לכתיבה - האפשרויות הן בלתי מוגבלות. ואם כך הדבר - כיצד מחליטים מהי עבודה טובה? מהן האיכויות המשמעותיות בסופו של דבר?
הצלם בארט קוטסייר עובד בימים אלה על ספר אומן בשם "מסעות לילה". הוא יוצא מביתו בשעות בהן רובנו הולכים לישון. במהלך למעלה מעשר שנים מטייל בארט בערים אירופאיות רבות - אך בעיקר באמסטרדם ובפריז שם הוא מתגורר בימים אלו. בארט מוצא עצמו בסמטאות צדדיות עד הנץ החמה.
ישנם מעט מאוד חוקים כאשר מדברים על צילום רחוב. רבים העוסקים באומנות זו מעדיפים למקם עצמם כצופים - אך יש גם כאלו שלא מהססים להיות נוכחים בסצנות אותן הם מתעדים. במקום להמתין שיתרחש ארוע אותו יתפסו בעדשה - הם יעשו דבר מה כדי שהוא יתרחש.
ציידים או מלקטים, למעשה אין רף כניסה כדי לקחת חלק בצילום רחוב. בדומה לכתיבה - האפשרויות הן בלתי מוגבלות. ואם כך הדבר - כיצד מחליטים מהי עבודה טובה? מהן האיכויות המשמעותיות בסופו של דבר?
הצלם בארט קוטסייר עובד בימים אלה על ספר אומן בשם "מסעות לילה". הוא יוצא מביתו בשעות בהן רובנו הולכים לישון. במהלך למעלה מעשר שנים מטייל בארט בערים אירופאיות רבות - אך בעיקר באמסטרדם ובפריז שם הוא מתגורר בימים אלו. בארט מוצא עצמו בסמטאות צדדיות עד הנץ החמה.
ישנם מעט מאוד חוקים כאשר מדברים על צילום רחוב. רבים העוסקים באומנות זו מעדיפים למקם עצמם כצופים - אך יש גם כאלו שלא מהססים להיות נוכחים בסצנות אותן הם מתעדים. במקום להמתין שיתרחש ארוע אותו יתפסו בעדשה - הם יעשו דבר מה כדי שהוא יתרחש.
ציידים או מלקטים, למעשה אין רף כניסה כדי לקחת חלק בצילום רחוב. בדומה לכתיבה - האפשרויות הן בלתי מוגבלות. ואם כך הדבר - כיצד מחליטים מהי עבודה טובה? מהן האיכויות המשמעותיות בסופו של דבר?
הצלם בארט קוטסייר עובד בימים אלה על ספר אומן בשם "מסעות לילה". הוא יוצא מביתו בשעות בהן רובנו הולכים לישון. במהלך למעלה מעשר שנים מטייל בארט בערים אירופאיות רבות - אך בעיקר באמסטרדם ובפריז שם הוא מתגורר בימים אלו. בארט מוצא עצמו בסמטאות צדדיות עד הנץ החמה.
ישנם מעט מאוד חוקים כאשר מדברים על צילום רחוב. רבים העוסקים באומנות זו מעדיפים למקם עצמם כצופים - אך יש גם כאלו שלא מהססים להיות נוכחים בסצנות אותן הם מתעדים. במקום להמתין שיתרחש ארוע אותו יתפסו בעדשה - הם יעשו דבר מה כדי שהוא יתרחש.
ציידים או מלקטים, למעשה אין רף כניסה כדי לקחת חלק בצילום רחוב. בדומה לכתיבה - האפשרויות הן בלתי מוגבלות. ואם כך הדבר - כיצד מחליטים מהי עבודה טובה? מהן האיכויות המשמעותיות בסופו של דבר?
הצלם בארט קוטסייר עובד בימים אלה על ספר אומן בשם "מסעות לילה". הוא יוצא מביתו בשעות בהן רובנו הולכים לישון. במהלך למעלה מעשר שנים מטייל בארט בערים אירופאיות רבות - אך בעיקר באמסטרדם ובפריז שם הוא מתגורר בימים אלו. בארט מוצא עצמו בסמטאות צדדיות עד הנץ החמה.
"נסענו דרומה. זה היה הזמן המרגש ביותר בשנה. המזוודות קשורות לגג של הפיאט הקטנה שנראתה גבוהה כמעט כמו שהיא ארוכה. זו היתה נסיעה של חמש מאות קילומטרים אך היא נראתה כמו נצח. היא יכלה גם בקלות להמשך למעלה מיום אם פקחי המכס בגבול היו מחליטים לבדוק את כל תכולת המזוודות.
מצויידים בתלושי מזון ממשלתיים ומעט כסף מקומי נסענו לחופשה מפולין הקרה לדרום החם. שיחקתי ללא הפסקה עם אחותי בחוף הים. במשך שבועיים בילינו בחוף הים עד היום בו הגיעה השעה לחזור.
אגם בלטון בהונגריה הוא הגדול ביותר בכל מרכז אירופה. הוא נקרא הים ההונגרי - במדינה ללא ים משלה. זה היה המקום לבילוי חופשת הקיץ לכל אלו שחלמו על איטליה, ספרד ויוון.
בסדרת צילומים זו אני מנסה לשחזר את מה שהורי לא הצליחו. אני מנסה להביט מהעיניים של הילד הקטן. בלטון כמעט לא השתנה מאז. אולי מעט העלתה חלודה. אך אני כבר לא רואה בו גן עדן".
מיכל סולרסקי הוא צלם פולני המתגורר בלונדון.
"נסענו דרומה. זה היה הזמן המרגש ביותר בשנה. המזוודות קשורות לגג של הפיאט הקטנה שנראתה גבוהה כמעט כמו שהיא ארוכה. זו היתה נסיעה של חמש מאות קילומטרים אך היא נראתה כמו נצח. היא יכלה גם בקלות להמשך למעלה מיום אם פקחי המכס בגבול היו מחליטים לבדוק את כל תכולת המזוודות.
מצויידים בתלושי מזון ממשלתיים ומעט כסף מקומי נסענו לחופשה מפולין הקרה לדרום החם. שיחקתי ללא הפסקה עם אחותי בחוף הים. במשך שבועיים בילינו בחוף הים עד היום בו הגיעה השעה לחזור.
אגם בלטון בהונגריה הוא הגדול ביותר בכל מרכז אירופה. הוא נקרא הים ההונגרי - במדינה ללא ים משלה. זה היה המקום לבילוי חופשת הקיץ לכל אלו שחלמו על איטליה, ספרד ויוון.
בסדרת צילומים זו אני מנסה לשחזר את מה שהורי לא הצליחו. אני מנסה להביט מהעיניים של הילד הקטן. בלטון כמעט לא השתנה מאז. אולי מעט העלתה חלודה. אך אני כבר לא רואה בו גן עדן".
מיכל סולרסקי הוא צלם פולני המתגורר בלונדון.
"נסענו דרומה. זה היה הזמן המרגש ביותר בשנה. המזוודות קשורות לגג של הפיאט הקטנה שנראתה גבוהה כמעט כמו שהיא ארוכה. זו היתה נסיעה של חמש מאות קילומטרים אך היא נראתה כמו נצח. היא יכלה גם בקלות להמשך למעלה מיום אם פקחי המכס בגבול היו מחליטים לבדוק את כל תכולת המזוודות.
מצויידים בתלושי מזון ממשלתיים ומעט כסף מקומי נסענו לחופשה מפולין הקרה לדרום החם. שיחקתי ללא הפסקה עם אחותי בחוף הים. במשך שבועיים בילינו בחוף הים עד היום בו הגיעה השעה לחזור.
אגם בלטון בהונגריה הוא הגדול ביותר בכל מרכז אירופה. הוא נקרא הים ההונגרי - במדינה ללא ים משלה. זה היה המקום לבילוי חופשת הקיץ לכל אלו שחלמו על איטליה, ספרד ויוון.
בסדרת צילומים זו אני מנסה לשחזר את מה שהורי לא הצליחו. אני מנסה להביט מהעיניים של הילד הקטן. בלטון כמעט לא השתנה מאז. אולי מעט העלתה חלודה. אך אני כבר לא רואה בו גן עדן".
מיכל סולרסקי הוא צלם פולני המתגורר בלונדון.
"נסענו דרומה. זה היה הזמן המרגש ביותר בשנה. המזוודות קשורות לגג של הפיאט הקטנה שנראתה גבוהה כמעט כמו שהיא ארוכה. זו היתה נסיעה של חמש מאות קילומטרים אך היא נראתה כמו נצח. היא יכלה גם בקלות להמשך למעלה מיום אם פקחי המכס בגבול היו מחליטים לבדוק את כל תכולת המזוודות.
מצויידים בתלושי מזון ממשלתיים ומעט כסף מקומי נסענו לחופשה מפולין הקרה לדרום החם. שיחקתי ללא הפסקה עם אחותי בחוף הים. במשך שבועיים בילינו בחוף הים עד היום בו הגיעה השעה לחזור.
אגם בלטון בהונגריה הוא הגדול ביותר בכל מרכז אירופה. הוא נקרא הים ההונגרי - במדינה ללא ים משלה. זה היה המקום לבילוי חופשת הקיץ לכל אלו שחלמו על איטליה, ספרד ויוון.
בסדרת צילומים זו אני מנסה לשחזר את מה שהורי לא הצליחו. אני מנסה להביט מהעיניים של הילד הקטן. בלטון כמעט לא השתנה מאז. אולי מעט העלתה חלודה. אך אני כבר לא רואה בו גן עדן".
מיכל סולרסקי הוא צלם פולני המתגורר בלונדון.
תערוכה קבוצתית חדשה נפתחה בפריס המאגדת 40 עבודות של שמונה צלמים שונים. התערוכה חוגגת את ראשית דרכו של הצילום הצבעוני תוך מתן במה לחלוצים במחצית השניה של המאה העשרים.
"אופנה, אוכל, מסעות, מכוניות, תעופה - הכל קיבל בהירות חדשה. חלפו ימי האופל" אמר ארנסט האאס בשנות החמישים. למרות ההתלהבות של האאס, רוברט קאפא וכמה צלמים אחרים - רבים לא אימצו את המעבר לצילום צבעוני. אלה שניסו לעבור לצבע, עבדו נגד המוסכמות ונחשבו כמסחריים ונחותים.
התערוכה מתחילה את דרכה עם עבודותיו של הצלם וורנר בישוף שעשה ניסיונות עם צילום בצבע עוד בשנת 1939. כמו רבים אחרים החביא בישוף את עבודותיו בצבע - והם התגלו רק 70 שנה לאחר פטירתו.
תערוכה קבוצתית חדשה נפתחה בפריס המאגדת 40 עבודות של שמונה צלמים שונים. התערוכה חוגגת את ראשית דרכו של הצילום הצבעוני תוך מתן במה לחלוצים במחצית השניה של המאה העשרים.
"אופנה, אוכל, מסעות, מכוניות, תעופה - הכל קיבל בהירות חדשה. חלפו ימי האופל" אמר ארנסט האאס בשנות החמישים. למרות ההתלהבות של האאס, רוברט קאפא וכמה צלמים אחרים - רבים לא אימצו את המעבר לצילום צבעוני. אלה שניסו לעבור לצבע, עבדו נגד המוסכמות ונחשבו כמסחריים ונחותים.
התערוכה מתחילה את דרכה עם עבודותיו של הצלם וורנר בישוף שעשה ניסיונות עם צילום בצבע עוד בשנת 1939. כמו רבים אחרים החביא בישוף את עבודותיו בצבע - והם התגלו רק 70 שנה לאחר פטירתו.
תערוכה קבוצתית חדשה נפתחה בפריס המאגדת 40 עבודות של שמונה צלמים שונים. התערוכה חוגגת את ראשית דרכו של הצילום הצבעוני תוך מתן במה לחלוצים במחצית השניה של המאה העשרים.
"אופנה, אוכל, מסעות, מכוניות, תעופה - הכל קיבל בהירות חדשה. חלפו ימי האופל" אמר ארנסט האאס בשנות החמישים. למרות ההתלהבות של האאס, רוברט קאפא וכמה צלמים אחרים - רבים לא אימצו את המעבר לצילום צבעוני. אלה שניסו לעבור לצבע, עבדו נגד המוסכמות ונחשבו כמסחריים ונחותים.
התערוכה מתחילה את דרכה עם עבודותיו של הצלם וורנר בישוף שעשה ניסיונות עם צילום בצבע עוד בשנת 1939. כמו רבים אחרים החביא בישוף את עבודותיו בצבע - והם התגלו רק 70 שנה לאחר פטירתו.
תערוכה קבוצתית חדשה נפתחה בפריס המאגדת 40 עבודות של שמונה צלמים שונים. התערוכה חוגגת את ראשית דרכו של הצילום הצבעוני תוך מתן במה לחלוצים במחצית השניה של המאה העשרים.
"אופנה, אוכל, מסעות, מכוניות, תעופה - הכל קיבל בהירות חדשה. חלפו ימי האופל" אמר ארנסט האאס בשנות החמישים. למרות ההתלהבות של האאס, רוברט קאפא וכמה צלמים אחרים - רבים לא אימצו את המעבר לצילום צבעוני. אלה שניסו לעבור לצבע, עבדו נגד המוסכמות ונחשבו כמסחריים ונחותים.
התערוכה מתחילה את דרכה עם עבודותיו של הצלם וורנר בישוף שעשה ניסיונות עם צילום בצבע עוד בשנת 1939. כמו רבים אחרים החביא בישוף את עבודותיו בצבע - והם התגלו רק 70 שנה לאחר פטירתו.
עמוד תקוע באדמה לצד מיכל בשטח פתוח, מעט עצים ובתים נראים באופק מתחת לרקיע. זהו הנוף המאחד את כל צילומיו של הצלם סטפן גיל בספרו החדש.
הנוף משתנה בין אביב לקיץ, בין שמש לגשם. אך אין טיפה אחת של מונוטוניות בצילומים. כמעט בכל צילום ישנה ציפור כלשהיא, כל אחת באיזה פעילות ייחודית משלה. אנו חוזים בארוע חד פעמי. העקביות של הרקע מחזקת את עוצמת עבודתו של סטפן.
מצד אחד אין חדש תחת השמש, ומנגד כל תמונה היא חדשה, ייחודית, ונדירה. ארוע שלא ישוב.
אך כל אלה הם דיבורים לאחר מעשה. במבט ראשון אין בספר מחשבה, אלא מבט מהופנט בעבודת אומנות יוצאת דופן.
עמוד תקוע באדמה לצד מיכל בשטח פתוח, מעט עצים ובתים נראים באופק מתחת לרקיע. זהו הנוף המאחד את כל צילומיו של הצלם סטפן גיל בספרו החדש.
הנוף משתנה בין אביב לקיץ, בין שמש לגשם. אך אין טיפה אחת של מונוטוניות בצילומים. כמעט בכל צילום ישנה ציפור כלשהיא, כל אחת באיזה פעילות ייחודית משלה. אנו חוזים בארוע חד פעמי. העקביות של הרקע מחזקת את עוצמת עבודתו של סטפן.
מצד אחד אין חדש תחת השמש, ומנגד כל תמונה היא חדשה, ייחודית, ונדירה. ארוע שלא ישוב.
אך כל אלה הם דיבורים לאחר מעשה. במבט ראשון אין בספר מחשבה, אלא מבט מהופנט בעבודת אומנות יוצאת דופן.
עמוד תקוע באדמה לצד מיכל בשטח פתוח, מעט עצים ובתים נראים באופק מתחת לרקיע. זהו הנוף המאחד את כל צילומיו של הצלם סטפן גיל בספרו החדש.
הנוף משתנה בין אביב לקיץ, בין שמש לגשם. אך אין טיפה אחת של מונוטוניות בצילומים. כמעט בכל צילום ישנה ציפור כלשהיא, כל אחת באיזה פעילות ייחודית משלה. אנו חוזים בארוע חד פעמי. העקביות של הרקע מחזקת את עוצמת עבודתו של סטפן.
מצד אחד אין חדש תחת השמש, ומנגד כל תמונה היא חדשה, ייחודית, ונדירה. ארוע שלא ישוב.
אך כל אלה הם דיבורים לאחר מעשה. במבט ראשון אין בספר מחשבה, אלא מבט מהופנט בעבודת אומנות יוצאת דופן.
עמוד תקוע באדמה לצד מיכל בשטח פתוח, מעט עצים ובתים נראים באופק מתחת לרקיע. זהו הנוף המאחד את כל צילומיו של הצלם סטפן גיל בספרו החדש.
הנוף משתנה בין אביב לקיץ, בין שמש לגשם. אך אין טיפה אחת של מונוטוניות בצילומים. כמעט בכל צילום ישנה ציפור כלשהיא, כל אחת באיזה פעילות ייחודית משלה. אנו חוזים בארוע חד פעמי. העקביות של הרקע מחזקת את עוצמת עבודתו של סטפן.
מצד אחד אין חדש תחת השמש, ומנגד כל תמונה היא חדשה, ייחודית, ונדירה. ארוע שלא ישוב.
אך כל אלה הם דיבורים לאחר מעשה. במבט ראשון אין בספר מחשבה, אלא מבט מהופנט בעבודת אומנות יוצאת דופן.
הצלם מיטסוטושי הנאגה גישר בעבודותיו בין עולם הצילום, העיתונות, האומנות והאקטיביזם. בשנות השבעים היה מבין הבודדים שתיעדו את "קבוצת הנזירים המקללים למוות".
הקבוצה שכללה בעיקר נזירים, אך גם סטודנטים ופעילי סביבה - היתה מאוחדת סביב הזעם על זיהום הסביבה וחוסר הפעולה של הרשויות.
התפילות הבודהיסטיות בהן משתמשת הקבוצה הזו, מיועדות לרוב לריפוי, אך ביכולתן גם לזרוע הרס. הנזירים נאספו מול מפעלים ולחשו מנטרות שמטרתן היתה לא אחרת מאשר להרוג ישירות את האחראים למחדלים.
מנהיג הקבוצה טקהירו מטסושיטה טען שאלו הם האחראים להרס הסביבה והם מסכנים את כל הסדר הקוסמי. מבחינתו, הקללה היא התגובה המתבקשת בכדי להציל את העולם.
הצלם מיטסוטושי הנאגה גישר בעבודותיו בין עולם הצילום, העיתונות, האומנות והאקטיביזם. בשנות השבעים היה מבין הבודדים שתיעדו את "קבוצת הנזירים המקללים למוות".
הקבוצה שכללה בעיקר נזירים, אך גם סטודנטים ופעילי סביבה - היתה מאוחדת סביב הזעם על זיהום הסביבה וחוסר הפעולה של הרשויות.
התפילות הבודהיסטיות בהן משתמשת הקבוצה הזו, מיועדות לרוב לריפוי, אך ביכולתן גם לזרוע הרס. הנזירים נאספו מול מפעלים ולחשו מנטרות שמטרתן היתה לא אחרת מאשר להרוג ישירות את האחראים למחדלים.
מנהיג הקבוצה טקהירו מטסושיטה טען שאלו הם האחראים להרס הסביבה והם מסכנים את כל הסדר הקוסמי. מבחינתו, הקללה היא התגובה המתבקשת בכדי להציל את העולם.
הצלם מיטסוטושי הנאגה גישר בעבודותיו בין עולם הצילום, העיתונות, האומנות והאקטיביזם. בשנות השבעים היה מבין הבודדים שתיעדו את "קבוצת הנזירים המקללים למוות".
הקבוצה שכללה בעיקר נזירים, אך גם סטודנטים ופעילי סביבה - היתה מאוחדת סביב הזעם על זיהום הסביבה וחוסר הפעולה של הרשויות.
התפילות הבודהיסטיות בהן משתמשת הקבוצה הזו, מיועדות לרוב לריפוי, אך ביכולתן גם לזרוע הרס. הנזירים נאספו מול מפעלים ולחשו מנטרות שמטרתן היתה לא אחרת מאשר להרוג ישירות את האחראים למחדלים.
מנהיג הקבוצה טקהירו מטסושיטה טען שאלו הם האחראים להרס הסביבה והם מסכנים את כל הסדר הקוסמי. מבחינתו, הקללה היא התגובה המתבקשת בכדי להציל את העולם.
הצלם מיטסוטושי הנאגה גישר בעבודותיו בין עולם הצילום, העיתונות, האומנות והאקטיביזם. בשנות השבעים היה מבין הבודדים שתיעדו את "קבוצת הנזירים המקללים למוות".
הקבוצה שכללה בעיקר נזירים, אך גם סטודנטים ופעילי סביבה - היתה מאוחדת סביב הזעם על זיהום הסביבה וחוסר הפעולה של הרשויות.
התפילות הבודהיסטיות בהן משתמשת הקבוצה הזו, מיועדות לרוב לריפוי, אך ביכולתן גם לזרוע הרס. הנזירים נאספו מול מפעלים ולחשו מנטרות שמטרתן היתה לא אחרת מאשר להרוג ישירות את האחראים למחדלים.
מנהיג הקבוצה טקהירו מטסושיטה טען שאלו הם האחראים להרס הסביבה והם מסכנים את כל הסדר הקוסמי. מבחינתו, הקללה היא התגובה המתבקשת בכדי להציל את העולם.
רינקה דיקסטרה גרה ועובדת באמסטרדם. את צילומיה היא לרוב מקדישה לפורטרטים בודדים. עבודתה מגיעה פעמים רבות בסדרות העוקבות אחרי בני נוער, צעירים במועדונים, חיילים, או נופשים בים.
מושאי צילומה לרוב עומדים אל מול המצלמה ומאחוריהם רקע מינימלי. עבודתה "צילומי חוף" המציגה מתבגרים על חוף הים בגודל כמעט טבעי, הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק והביאה לרינקה את ההכרה הבין לאומית.
בסדרה "חיילים ישראלים" התמקדה בחיילת צעירה בשם שני. הסדרה צולמה בין השנים 1999 ל-2003 ומציגה את שני בצבא ובביתה.
רינקה דיקסטרה גרה ועובדת באמסטרדם. את צילומיה היא לרוב מקדישה לפורטרטים בודדים. עבודתה מגיעה פעמים רבות בסדרות העוקבות אחרי בני נוער, צעירים במועדונים, חיילים, או נופשים בים.
מושאי צילומה לרוב עומדים אל מול המצלמה ומאחוריהם רקע מינימלי. עבודתה "צילומי חוף" המציגה מתבגרים על חוף הים בגודל כמעט טבעי, הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק והביאה לרינקה את ההכרה הבין לאומית.
בסדרה "חיילים ישראלים" התמקדה בחיילת צעירה בשם שני. הסדרה צולמה בין השנים 1999 ל-2003 ומציגה את שני בצבא ובביתה.
רינקה דיקסטרה גרה ועובדת באמסטרדם. את צילומיה היא לרוב מקדישה לפורטרטים בודדים. עבודתה מגיעה פעמים רבות בסדרות העוקבות אחרי בני נוער, צעירים במועדונים, חיילים, או נופשים בים.
מושאי צילומה לרוב עומדים אל מול המצלמה ומאחוריהם רקע מינימלי. עבודתה "צילומי חוף" המציגה מתבגרים על חוף הים בגודל כמעט טבעי, הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק והביאה לרינקה את ההכרה הבין לאומית.
בסדרה "חיילים ישראלים" התמקדה בחיילת צעירה בשם שני. הסדרה צולמה בין השנים 1999 ל-2003 ומציגה את שני בצבא ובביתה.
רינקה דיקסטרה גרה ועובדת באמסטרדם. את צילומיה היא לרוב מקדישה לפורטרטים בודדים. עבודתה מגיעה פעמים רבות בסדרות העוקבות אחרי בני נוער, צעירים במועדונים, חיילים, או נופשים בים.
מושאי צילומה לרוב עומדים אל מול המצלמה ומאחוריהם רקע מינימלי. עבודתה "צילומי חוף" המציגה מתבגרים על חוף הים בגודל כמעט טבעי, הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק והביאה לרינקה את ההכרה הבין לאומית.
בסדרה "חיילים ישראלים" התמקדה בחיילת צעירה בשם שני. הסדרה צולמה בין השנים 1999 ל-2003 ומציגה את שני בצבא ובביתה.
תרבויות רבות מסביב לעולם פיתחו מסורות וטקסים כנגד רוחות רעות. במזרח התיכון יש את החמסה, ובבולגריה יש את ה"קוקורי". זוהי מסורת בה אנשים לבושים בתלבושות פרווה מהודרות כדי לגרש רוחות רעות בשם ג'וג'ו. סרטו הקצר של קיליאן לסבילייר עוקב אחרי מסורת זו.
"אני מקווה שבעזרת סרט זה אצליח להראות מדוע אנשים רבים ממשיכים מסורת ארוכת שנים זו. אך בכדי שאוכל לעשות עבודה זו נאמנה היה עליי קודם כל להבין זאת בעצמי" אומר במאי הסרט.
חלק משמעותי ממסורת זו קשור לפרטים הקטנים של התלבושות עצמן. לכל כפר יש את הניואנסים שלו. כדי להמחיש זאת, כל הצילומים נעשו באמצעות עדשה רחבה עם תנועה אופקית אחידה - כך שההבדל בין כל סצנה וסצנה הן התלבושות עצמן.
תרבויות רבות מסביב לעולם פיתחו מסורות וטקסים כנגד רוחות רעות. במזרח התיכון יש את החמסה, ובבולגריה יש את ה"קוקורי". זוהי מסורת בה אנשים לבושים בתלבושות פרווה מהודרות כדי לגרש רוחות רעות בשם ג'וג'ו. סרטו הקצר של קיליאן לסבילייר עוקב אחרי מסורת זו.
"אני מקווה שבעזרת סרט זה אצליח להראות מדוע אנשים רבים ממשיכים מסורת ארוכת שנים זו. אך בכדי שאוכל לעשות עבודה זו נאמנה היה עליי קודם כל להבין זאת בעצמי" אומר במאי הסרט.
חלק משמעותי ממסורת זו קשור לפרטים הקטנים של התלבושות עצמן. לכל כפר יש את הניואנסים שלו. כדי להמחיש זאת, כל הצילומים נעשו באמצעות עדשה רחבה עם תנועה אופקית אחידה - כך שההבדל בין כל סצנה וסצנה הן התלבושות עצמן.
תרבויות רבות מסביב לעולם פיתחו מסורות וטקסים כנגד רוחות רעות. במזרח התיכון יש את החמסה, ובבולגריה יש את ה"קוקורי". זוהי מסורת בה אנשים לבושים בתלבושות פרווה מהודרות כדי לגרש רוחות רעות בשם ג'וג'ו. סרטו הקצר של קיליאן לסבילייר עוקב אחרי מסורת זו.
"אני מקווה שבעזרת סרט זה אצליח להראות מדוע אנשים רבים ממשיכים מסורת ארוכת שנים זו. אך בכדי שאוכל לעשות עבודה זו נאמנה היה עליי קודם כל להבין זאת בעצמי" אומר במאי הסרט.
חלק משמעותי ממסורת זו קשור לפרטים הקטנים של התלבושות עצמן. לכל כפר יש את הניואנסים שלו. כדי להמחיש זאת, כל הצילומים נעשו באמצעות עדשה רחבה עם תנועה אופקית אחידה - כך שההבדל בין כל סצנה וסצנה הן התלבושות עצמן.
תרבויות רבות מסביב לעולם פיתחו מסורות וטקסים כנגד רוחות רעות. במזרח התיכון יש את החמסה, ובבולגריה יש את ה"קוקורי". זוהי מסורת בה אנשים לבושים בתלבושות פרווה מהודרות כדי לגרש רוחות רעות בשם ג'וג'ו. סרטו הקצר של קיליאן לסבילייר עוקב אחרי מסורת זו.
"אני מקווה שבעזרת סרט זה אצליח להראות מדוע אנשים רבים ממשיכים מסורת ארוכת שנים זו. אך בכדי שאוכל לעשות עבודה זו נאמנה היה עליי קודם כל להבין זאת בעצמי" אומר במאי הסרט.
חלק משמעותי ממסורת זו קשור לפרטים הקטנים של התלבושות עצמן. לכל כפר יש את הניואנסים שלו. כדי להמחיש זאת, כל הצילומים נעשו באמצעות עדשה רחבה עם תנועה אופקית אחידה - כך שההבדל בין כל סצנה וסצנה הן התלבושות עצמן.
דניס אורגן מצא את תשוקתו לצילום דווקא דרך המוזיקה. את ראשית דרכו כצלם עשה בסצנת הפאנק של שנות השבעים - אז צילם ענקים כדוגמת דיוויד בואי, דוראן דוראן, האבנים המתגלגלות, קווין, ניל דיאמונד, פינק פלויד ועוד רבים.
דניס נולד בלונדון בראשית שנות החמישים להורים אירים. אמא שלו לקחה אותו להופעה של הביטלס בטרם מלאו לו עשר. בבית ספר כבר היה הולך להופעות של לד זפלין.
בגיל צעיר היה מגניב את המצלמה לקונצרטים ומצליח למכור את הצילומים לאחר מכן. דיוויד בואי הפך מהר מאוד לאחד ממושאי צילומיו הטובים ביותר. הוא פגש אותו בחנות לכלי כתיבה מעבר לכביש של אולפן ההקלטות שלו. לאחר מכן ליווה את הזמר במיטב מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם.
"אני לא סובל צילומי אולפן. אף אחד אינו מרגיש בנוח. המקום הטוב ביותר לצלם הוא במסע הופעות של כוכב רוק" אומר דניס שמוקיר תודה על המזל שזכה בו בקריירה המקצועית שלו.
דניס אורגן מצא את תשוקתו לצילום דווקא דרך המוזיקה. את ראשית דרכו כצלם עשה בסצנת הפאנק של שנות השבעים - אז צילם ענקים כדוגמת דיוויד בואי, דוראן דוראן, האבנים המתגלגלות, קווין, ניל דיאמונד, פינק פלויד ועוד רבים.
דניס נולד בלונדון בראשית שנות החמישים להורים אירים. אמא שלו לקחה אותו להופעה של הביטלס בטרם מלאו לו עשר. בבית ספר כבר היה הולך להופעות של לד זפלין.
בגיל צעיר היה מגניב את המצלמה לקונצרטים ומצליח למכור את הצילומים לאחר מכן. דיוויד בואי הפך מהר מאוד לאחד ממושאי צילומיו הטובים ביותר. הוא פגש אותו בחנות לכלי כתיבה מעבר לכביש של אולפן ההקלטות שלו. לאחר מכן ליווה את הזמר במיטב מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם.
"אני לא סובל צילומי אולפן. אף אחד אינו מרגיש בנוח. המקום הטוב ביותר לצלם הוא במסע הופעות של כוכב רוק" אומר דניס שמוקיר תודה על המזל שזכה בו בקריירה המקצועית שלו.
דניס אורגן מצא את תשוקתו לצילום דווקא דרך המוזיקה. את ראשית דרכו כצלם עשה בסצנת הפאנק של שנות השבעים - אז צילם ענקים כדוגמת דיוויד בואי, דוראן דוראן, האבנים המתגלגלות, קווין, ניל דיאמונד, פינק פלויד ועוד רבים.
דניס נולד בלונדון בראשית שנות החמישים להורים אירים. אמא שלו לקחה אותו להופעה של הביטלס בטרם מלאו לו עשר. בבית ספר כבר היה הולך להופעות של לד זפלין.
בגיל צעיר היה מגניב את המצלמה לקונצרטים ומצליח למכור את הצילומים לאחר מכן. דיוויד בואי הפך מהר מאוד לאחד ממושאי צילומיו הטובים ביותר. הוא פגש אותו בחנות לכלי כתיבה מעבר לכביש של אולפן ההקלטות שלו. לאחר מכן ליווה את הזמר במיטב מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם.
"אני לא סובל צילומי אולפן. אף אחד אינו מרגיש בנוח. המקום הטוב ביותר לצלם הוא במסע הופעות של כוכב רוק" אומר דניס שמוקיר תודה על המזל שזכה בו בקריירה המקצועית שלו.
דניס אורגן מצא את תשוקתו לצילום דווקא דרך המוזיקה. את ראשית דרכו כצלם עשה בסצנת הפאנק של שנות השבעים - אז צילם ענקים כדוגמת דיוויד בואי, דוראן דוראן, האבנים המתגלגלות, קווין, ניל דיאמונד, פינק פלויד ועוד רבים.
דניס נולד בלונדון בראשית שנות החמישים להורים אירים. אמא שלו לקחה אותו להופעה של הביטלס בטרם מלאו לו עשר. בבית ספר כבר היה הולך להופעות של לד זפלין.
בגיל צעיר היה מגניב את המצלמה לקונצרטים ומצליח למכור את הצילומים לאחר מכן. דיוויד בואי הפך מהר מאוד לאחד ממושאי צילומיו הטובים ביותר. הוא פגש אותו בחנות לכלי כתיבה מעבר לכביש של אולפן ההקלטות שלו. לאחר מכן ליווה את הזמר במיטב מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם.
"אני לא סובל צילומי אולפן. אף אחד אינו מרגיש בנוח. המקום הטוב ביותר לצלם הוא במסע הופעות של כוכב רוק" אומר דניס שמוקיר תודה על המזל שזכה בו בקריירה המקצועית שלו.
מיק קריצ'לו התמחה בליצור קשר עם אנשים מבעד לעדשת המצלמה.
מיק נולד כבן לכורה פחם בשנת 1955. בגיל 15 זנח את לימודיו בבית הספר, ולאחר קפיצה בין עבודות שונות, נרשם ללימודי אומנות בשנת 1977. זמן קצר לאחר מכן יצא לסדרת צילומים של אזור מגוריו וקיבל מענק לתיעוד דוקומנטרי של החיים באזור.
ספרו האחרון "עיירת כורים" היה לרב מכר מקומי. בסדרה זו עקב מיק אחרי חיי הכורים במהלך עבודתם וכיצד השתנו חייהם לאחר שנסגר המכרה לצמיתות.
את ההשראה לנושא קיבל מסבו שעבד ככורה פחם במשך 52 שנים.
מיק קריצ'לו התמחה בליצור קשר עם אנשים מבעד לעדשת המצלמה.
מיק נולד כבן לכורה פחם בשנת 1955. בגיל 15 זנח את לימודיו בבית הספר, ולאחר קפיצה בין עבודות שונות, נרשם ללימודי אומנות בשנת 1977. זמן קצר לאחר מכן יצא לסדרת צילומים של אזור מגוריו וקיבל מענק לתיעוד דוקומנטרי של החיים באזור.
ספרו האחרון "עיירת כורים" היה לרב מכר מקומי. בסדרה זו עקב מיק אחרי חיי הכורים במהלך עבודתם וכיצד השתנו חייהם לאחר שנסגר המכרה לצמיתות.
את ההשראה לנושא קיבל מסבו שעבד ככורה פחם במשך 52 שנים.
מיק קריצ'לו התמחה בליצור קשר עם אנשים מבעד לעדשת המצלמה.
מיק נולד כבן לכורה פחם בשנת 1955. בגיל 15 זנח את לימודיו בבית הספר, ולאחר קפיצה בין עבודות שונות, נרשם ללימודי אומנות בשנת 1977. זמן קצר לאחר מכן יצא לסדרת צילומים של אזור מגוריו וקיבל מענק לתיעוד דוקומנטרי של החיים באזור.
ספרו האחרון "עיירת כורים" היה לרב מכר מקומי. בסדרה זו עקב מיק אחרי חיי הכורים במהלך עבודתם וכיצד השתנו חייהם לאחר שנסגר המכרה לצמיתות.
את ההשראה לנושא קיבל מסבו שעבד ככורה פחם במשך 52 שנים.
מיק קריצ'לו התמחה בליצור קשר עם אנשים מבעד לעדשת המצלמה.
מיק נולד כבן לכורה פחם בשנת 1955. בגיל 15 זנח את לימודיו בבית הספר, ולאחר קפיצה בין עבודות שונות, נרשם ללימודי אומנות בשנת 1977. זמן קצר לאחר מכן יצא לסדרת צילומים של אזור מגוריו וקיבל מענק לתיעוד דוקומנטרי של החיים באזור.
ספרו האחרון "עיירת כורים" היה לרב מכר מקומי. בסדרה זו עקב מיק אחרי חיי הכורים במהלך עבודתם וכיצד השתנו חייהם לאחר שנסגר המכרה לצמיתות.
את ההשראה לנושא קיבל מסבו שעבד ככורה פחם במשך 52 שנים.
הצלמת נדיה סבלין תעדה במשך עשור כפר קטן על תושביו, מוסדותיו, הטבע והמיתולוגיה.
ישנו ביטוי רוסי "החיים כמו מים" אומרת נדיה. "אני אוהבת את הביטוי כיוון שאני פעמים רבות לא מצלמת אנשים או מקומות אלא מצלמת זמן"
נדיה נולדה בסנט פטרסבורג כעשור לפני פירוק ברית המועצות. את נעוריה דווקא העבירה בארצות הברית. שנים אחר כך מצאה עצמה בעיירה קטנה בשם אלחובשצ'ינה בצפון מערב רוסיה. זהו המקום בו גדל הסבא-רבא שלה ועדיין מתגוררת חלק ממשפחתה.
"חיים כמו מים" מתעד את האנשים הצעירים אותם פגשה בכל שנה כאשר ביקרה שם החל מ 2008. "מעט מאוד השתנה שם במרוצת השנים ביחס לשאר המדינה. הכפר לא השתנה למרות שברית המועצות כבר אינה קיימת מזה שנים רבות."
מאז המלחמה באוקרינה נדיה שומרת על קשר עם קרוביה אך נמנעת מלדעת את דעותיהם על המלחמה. "אני חוששת לחזור. אני חוששת שזה יפריד ביננו. קשה לי לגשר בין האנשים אותם אני אוהבת ובין הפרופגנדה מטעם המדינה. אני צריכה להפסיק לחשוב שאני מבינה משהו על רוסיה, על האנשים, על ההיסטוריה, למרות כל ניסיונותיי".
הצלמת נדיה סבלין תעדה במשך עשור כפר קטן על תושביו, מוסדותיו, הטבע והמיתולוגיה.
ישנו ביטוי רוסי "החיים כמו מים" אומרת נדיה. "אני אוהבת את הביטוי כיוון שאני פעמים רבות לא מצלמת אנשים או מקומות אלא מצלמת זמן"
נדיה נולדה בסנט פטרסבורג כעשור לפני פירוק ברית המועצות. את נעוריה דווקא העבירה בארצות הברית. שנים אחר כך מצאה עצמה בעיירה קטנה בשם אלחובשצ'ינה בצפון מערב רוסיה. זהו המקום בו גדל הסבא-רבא שלה ועדיין מתגוררת חלק ממשפחתה.
"חיים כמו מים" מתעד את האנשים הצעירים אותם פגשה בכל שנה כאשר ביקרה שם החל מ 2008. "מעט מאוד השתנה שם במרוצת השנים ביחס לשאר המדינה. הכפר לא השתנה למרות שברית המועצות כבר אינה קיימת מזה שנים רבות."
מאז המלחמה באוקרינה נדיה שומרת על קשר עם קרוביה אך נמנעת מלדעת את דעותיהם על המלחמה. "אני חוששת לחזור. אני חוששת שזה יפריד ביננו. קשה לי לגשר בין האנשים אותם אני אוהבת ובין הפרופגנדה מטעם המדינה. אני צריכה להפסיק לחשוב שאני מבינה משהו על רוסיה, על האנשים, על ההיסטוריה, למרות כל ניסיונותיי".
הצלמת נדיה סבלין תעדה במשך עשור כפר קטן על תושביו, מוסדותיו, הטבע והמיתולוגיה.
ישנו ביטוי רוסי "החיים כמו מים" אומרת נדיה. "אני אוהבת את הביטוי כיוון שאני פעמים רבות לא מצלמת אנשים או מקומות אלא מצלמת זמן"
נדיה נולדה בסנט פטרסבורג כעשור לפני פירוק ברית המועצות. את נעוריה דווקא העבירה בארצות הברית. שנים אחר כך מצאה עצמה בעיירה קטנה בשם אלחובשצ'ינה בצפון מערב רוסיה. זהו המקום בו גדל הסבא-רבא שלה ועדיין מתגוררת חלק ממשפחתה.
"חיים כמו מים" מתעד את האנשים הצעירים אותם פגשה בכל שנה כאשר ביקרה שם החל מ 2008. "מעט מאוד השתנה שם במרוצת השנים ביחס לשאר המדינה. הכפר לא השתנה למרות שברית המועצות כבר אינה קיימת מזה שנים רבות."
מאז המלחמה באוקרינה נדיה שומרת על קשר עם קרוביה אך נמנעת מלדעת את דעותיהם על המלחמה. "אני חוששת לחזור. אני חוששת שזה יפריד ביננו. קשה לי לגשר בין האנשים אותם אני אוהבת ובין הפרופגנדה מטעם המדינה. אני צריכה להפסיק לחשוב שאני מבינה משהו על רוסיה, על האנשים, על ההיסטוריה, למרות כל ניסיונותיי".
הצלמת נדיה סבלין תעדה במשך עשור כפר קטן על תושביו, מוסדותיו, הטבע והמיתולוגיה.
ישנו ביטוי רוסי "החיים כמו מים" אומרת נדיה. "אני אוהבת את הביטוי כיוון שאני פעמים רבות לא מצלמת אנשים או מקומות אלא מצלמת זמן"
נדיה נולדה בסנט פטרסבורג כעשור לפני פירוק ברית המועצות. את נעוריה דווקא העבירה בארצות הברית. שנים אחר כך מצאה עצמה בעיירה קטנה בשם אלחובשצ'ינה בצפון מערב רוסיה. זהו המקום בו גדל הסבא-רבא שלה ועדיין מתגוררת חלק ממשפחתה.
"חיים כמו מים" מתעד את האנשים הצעירים אותם פגשה בכל שנה כאשר ביקרה שם החל מ 2008. "מעט מאוד השתנה שם במרוצת השנים ביחס לשאר המדינה. הכפר לא השתנה למרות שברית המועצות כבר אינה קיימת מזה שנים רבות."
מאז המלחמה באוקרינה נדיה שומרת על קשר עם קרוביה אך נמנעת מלדעת את דעותיהם על המלחמה. "אני חוששת לחזור. אני חוששת שזה יפריד ביננו. קשה לי לגשר בין האנשים אותם אני אוהבת ובין הפרופגנדה מטעם המדינה. אני צריכה להפסיק לחשוב שאני מבינה משהו על רוסיה, על האנשים, על ההיסטוריה, למרות כל ניסיונותיי".