עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
עבודותיה של פרידה אורופבו מביטות חזרה אל הצופה בהן, זוהי דרכה להנגד למבט שהופך את הנשים לאובייקט שצופים בו "אני מביטה בך" אומרת העבודה התלויה על הקיר במוזיאון.
פרידה נולדה באוסלו, לאמא נורבגית ואבא ניגרי. כאישה כהת עור שעברה את ילדותה בשוודיה, לא היו לפרידה דמויות להזדהות איתן ברחוב, או במדיה הנפוצה. זוהי אחת הסיבות שבגיל מאוד צעיר הבינה את חשיבותם של הדימויים המודפסים, ואלו המפורסמים.
בעבודות הקולאז' שלה מייצרת פרידה מציאויות חדשות, וזהויות חדשות. מגיל צעיר שאלו אותה בכל הזמן "מאיפה את?" בעקבות צבע העור שלה. זה הוביל אותה לעיסוק בשאלה מי היא ומאיפה היא, מה מקומה. החיפוש אחר דימויים של גוף הדומה לשלה, ועבודה עם הדימויים האלו זה תהליך פנימי בעל משמעות אישית.
תחילת דרכה היתה תהליך יותר אינטואיטיבי, ורק כאשר התחילה להציג ולהישאל שאלות על עבודתה עברה תהליך של מבט פנימי והגדרה של עבודתה.
האנונימיות של האישה, והאלימות כלפי הגוף של האישה השחורה, הם מוטיב חוזר בכל יצירתה. כמו זעם שבא לתקן עוולות, ולעורר דיאלוג שהיה צריך להיות קיים מאז ומעולם.
