בשנות השמונים, הזוג בטי רינגמה ומארק מילר צילמו תמונות פולארויד זולות בבארים ברחבי אמסטרדם.
לאחרונה אספו את שלל הצילומים לספר המתעד את אותה התקופה.
הצילומים ברובם מתמקדים סביב הרובע שהיה ידוע כחלונות האדומים. הם תיעדו זונות, עוברי אורח, עובדי בארים ובליינים שהגיעו בכל ערב לאזור.
כל הצילומים נעשו בצורה לא פורמלית - למרות שמרביתם נעשו כשירות ולמעשה נמכרו בו במקום למי שביקש להצטלם.
תרבות התיעוד של עוברי אורח משולי החברה היא מסורת עתיקת ימין בהולנד. צילומים קלאסיים רבים מהמאה השבע עשרה מתעדים חיים אלו של אנשים אנונימיים. זו חלק מהתרבות אותה רצו בטי ומארק לשמר.
בשנות השמונים, הזוג בטי רינגמה ומארק מילר צילמו תמונות פולארויד זולות בבארים ברחבי אמסטרדם.
לאחרונה אספו את שלל הצילומים לספר המתעד את אותה התקופה.
הצילומים ברובם מתמקדים סביב הרובע שהיה ידוע כחלונות האדומים. הם תיעדו זונות, עוברי אורח, עובדי בארים ובליינים שהגיעו בכל ערב לאזור.
כל הצילומים נעשו בצורה לא פורמלית - למרות שמרביתם נעשו כשירות ולמעשה נמכרו בו במקום למי שביקש להצטלם.
תרבות התיעוד של עוברי אורח משולי החברה היא מסורת עתיקת ימין בהולנד. צילומים קלאסיים רבים מהמאה השבע עשרה מתעדים חיים אלו של אנשים אנונימיים. זו חלק מהתרבות אותה רצו בטי ומארק לשמר.
בשנות השמונים, הזוג בטי רינגמה ומארק מילר צילמו תמונות פולארויד זולות בבארים ברחבי אמסטרדם.
לאחרונה אספו את שלל הצילומים לספר המתעד את אותה התקופה.
הצילומים ברובם מתמקדים סביב הרובע שהיה ידוע כחלונות האדומים. הם תיעדו זונות, עוברי אורח, עובדי בארים ובליינים שהגיעו בכל ערב לאזור.
כל הצילומים נעשו בצורה לא פורמלית - למרות שמרביתם נעשו כשירות ולמעשה נמכרו בו במקום למי שביקש להצטלם.
תרבות התיעוד של עוברי אורח משולי החברה היא מסורת עתיקת ימין בהולנד. צילומים קלאסיים רבים מהמאה השבע עשרה מתעדים חיים אלו של אנשים אנונימיים. זו חלק מהתרבות אותה רצו בטי ומארק לשמר.
בשנות השמונים, הזוג בטי רינגמה ומארק מילר צילמו תמונות פולארויד זולות בבארים ברחבי אמסטרדם.
לאחרונה אספו את שלל הצילומים לספר המתעד את אותה התקופה.
הצילומים ברובם מתמקדים סביב הרובע שהיה ידוע כחלונות האדומים. הם תיעדו זונות, עוברי אורח, עובדי בארים ובליינים שהגיעו בכל ערב לאזור.
כל הצילומים נעשו בצורה לא פורמלית - למרות שמרביתם נעשו כשירות ולמעשה נמכרו בו במקום למי שביקש להצטלם.
תרבות התיעוד של עוברי אורח משולי החברה היא מסורת עתיקת ימין בהולנד. צילומים קלאסיים רבים מהמאה השבע עשרה מתעדים חיים אלו של אנשים אנונימיים. זו חלק מהתרבות אותה רצו בטי ומארק לשמר.
לי מילר היתה צלמת ודוגמנית אמריקאית, תלמידתו ואהובתו של מאן-ריי וחברה טובה של פיקאסו וז'אן קוקטו.
בין שלל יצירתה המגוונת, עבדה מילר עבור מגזין ווג הבריטי במהלך מלחמת העולם השניה. בתחילת המלחמה עבדה מילר כצלמת אופנה, ועם שינוי האקלים החברתי התחילה לתעד יותר ויותר את תרומתם של הנשים למאמץ המלחמתי.
אך כאשר בעלות הברית הצטרפו לקרב על אירופה, היתה מילר אחת מארבע נשים בלבד שצילמו בתיאום עם צבא ארצות הברית. ביולי 1944 היתה מילר הצלמת הראשונה על חופי נורמנדי לאחר הפלישה, כדי לתעד את פעילותן של האחיות באזורי הקרב.
באוגוסט 1944 מצאה עצמה מילר בחזית הקרב בסנט-מאלו, למרות שרשמית לא הורשו צלמות להגיע עד שדה הקרב ממש. לאחר הקרב נאסרה מילר על כך שהפרה את הנהלים.
בשנת 1945 ליוותה מילר את כניסת בעלות הברית לתוך גרמניה הנאצית. שם היתה מהראשונים לתעד את הזוועות במחנות בוכנואלד ודכאו. צילומיה אלו הפכו לאייקונים חשובים להסיטוריה האנושית.
מילר מיעטה לדבר על ימיה בגרמניה, ורק בשנת 1977 לאחר מותה מצא בנה מצבור רב של צילומים בעליית הגג.
בצילום זה המבויים בקפידה - מצולמת מילר מתקלחת באמבטיה הפרטית של אדולף היטלר. הצילום צולם על ידי דיוויד שרמן ב-30 באפריל שעות ספורות אחרי הגעתה ישירות מהמחנה בדכאו. צילום פורטרט של היטלר הונח על שפת האמבטיה לאחר שהוא התאבד באותו היום - ומגפיה של מילר עוד מלוכלכות בבוץ של המחנות מונחות על סף האמבטיה.
לי מילר היתה צלמת ודוגמנית אמריקאית, תלמידתו ואהובתו של מאן-ריי וחברה טובה של פיקאסו וז'אן קוקטו.
בין שלל יצירתה המגוונת, עבדה מילר עבור מגזין ווג הבריטי במהלך מלחמת העולם השניה. בתחילת המלחמה עבדה מילר כצלמת אופנה, ועם שינוי האקלים החברתי התחילה לתעד יותר ויותר את תרומתם של הנשים למאמץ המלחמתי.
אך כאשר בעלות הברית הצטרפו לקרב על אירופה, היתה מילר אחת מארבע נשים בלבד שצילמו בתיאום עם צבא ארצות הברית. ביולי 1944 היתה מילר הצלמת הראשונה על חופי נורמנדי לאחר הפלישה, כדי לתעד את פעילותן של האחיות באזורי הקרב.
באוגוסט 1944 מצאה עצמה מילר בחזית הקרב בסנט-מאלו, למרות שרשמית לא הורשו צלמות להגיע עד שדה הקרב ממש. לאחר הקרב נאסרה מילר על כך שהפרה את הנהלים.
בשנת 1945 ליוותה מילר את כניסת בעלות הברית לתוך גרמניה הנאצית. שם היתה מהראשונים לתעד את הזוועות במחנות בוכנואלד ודכאו. צילומיה אלו הפכו לאייקונים חשובים להסיטוריה האנושית.
מילר מיעטה לדבר על ימיה בגרמניה, ורק בשנת 1977 לאחר מותה מצא בנה מצבור רב של צילומים בעליית הגג.
בצילום זה המבויים בקפידה - מצולמת מילר מתקלחת באמבטיה הפרטית של אדולף היטלר. הצילום צולם על ידי דיוויד שרמן ב-30 באפריל שעות ספורות אחרי הגעתה ישירות מהמחנה בדכאו. צילום פורטרט של היטלר הונח על שפת האמבטיה לאחר שהוא התאבד באותו היום - ומגפיה של מילר עוד מלוכלכות בבוץ של המחנות מונחות על סף האמבטיה.
לי מילר היתה צלמת ודוגמנית אמריקאית, תלמידתו ואהובתו של מאן-ריי וחברה טובה של פיקאסו וז'אן קוקטו.
בין שלל יצירתה המגוונת, עבדה מילר עבור מגזין ווג הבריטי במהלך מלחמת העולם השניה. בתחילת המלחמה עבדה מילר כצלמת אופנה, ועם שינוי האקלים החברתי התחילה לתעד יותר ויותר את תרומתם של הנשים למאמץ המלחמתי.
אך כאשר בעלות הברית הצטרפו לקרב על אירופה, היתה מילר אחת מארבע נשים בלבד שצילמו בתיאום עם צבא ארצות הברית. ביולי 1944 היתה מילר הצלמת הראשונה על חופי נורמנדי לאחר הפלישה, כדי לתעד את פעילותן של האחיות באזורי הקרב.
באוגוסט 1944 מצאה עצמה מילר בחזית הקרב בסנט-מאלו, למרות שרשמית לא הורשו צלמות להגיע עד שדה הקרב ממש. לאחר הקרב נאסרה מילר על כך שהפרה את הנהלים.
בשנת 1945 ליוותה מילר את כניסת בעלות הברית לתוך גרמניה הנאצית. שם היתה מהראשונים לתעד את הזוועות במחנות בוכנואלד ודכאו. צילומיה אלו הפכו לאייקונים חשובים להסיטוריה האנושית.
מילר מיעטה לדבר על ימיה בגרמניה, ורק בשנת 1977 לאחר מותה מצא בנה מצבור רב של צילומים בעליית הגג.
בצילום זה המבויים בקפידה - מצולמת מילר מתקלחת באמבטיה הפרטית של אדולף היטלר. הצילום צולם על ידי דיוויד שרמן ב-30 באפריל שעות ספורות אחרי הגעתה ישירות מהמחנה בדכאו. צילום פורטרט של היטלר הונח על שפת האמבטיה לאחר שהוא התאבד באותו היום - ומגפיה של מילר עוד מלוכלכות בבוץ של המחנות מונחות על סף האמבטיה.
לי מילר היתה צלמת ודוגמנית אמריקאית, תלמידתו ואהובתו של מאן-ריי וחברה טובה של פיקאסו וז'אן קוקטו.
בין שלל יצירתה המגוונת, עבדה מילר עבור מגזין ווג הבריטי במהלך מלחמת העולם השניה. בתחילת המלחמה עבדה מילר כצלמת אופנה, ועם שינוי האקלים החברתי התחילה לתעד יותר ויותר את תרומתם של הנשים למאמץ המלחמתי.
אך כאשר בעלות הברית הצטרפו לקרב על אירופה, היתה מילר אחת מארבע נשים בלבד שצילמו בתיאום עם צבא ארצות הברית. ביולי 1944 היתה מילר הצלמת הראשונה על חופי נורמנדי לאחר הפלישה, כדי לתעד את פעילותן של האחיות באזורי הקרב.
באוגוסט 1944 מצאה עצמה מילר בחזית הקרב בסנט-מאלו, למרות שרשמית לא הורשו צלמות להגיע עד שדה הקרב ממש. לאחר הקרב נאסרה מילר על כך שהפרה את הנהלים.
בשנת 1945 ליוותה מילר את כניסת בעלות הברית לתוך גרמניה הנאצית. שם היתה מהראשונים לתעד את הזוועות במחנות בוכנואלד ודכאו. צילומיה אלו הפכו לאייקונים חשובים להסיטוריה האנושית.
מילר מיעטה לדבר על ימיה בגרמניה, ורק בשנת 1977 לאחר מותה מצא בנה מצבור רב של צילומים בעליית הגג.
בצילום זה המבויים בקפידה - מצולמת מילר מתקלחת באמבטיה הפרטית של אדולף היטלר. הצילום צולם על ידי דיוויד שרמן ב-30 באפריל שעות ספורות אחרי הגעתה ישירות מהמחנה בדכאו. צילום פורטרט של היטלר הונח על שפת האמבטיה לאחר שהוא התאבד באותו היום - ומגפיה של מילר עוד מלוכלכות בבוץ של המחנות מונחות על סף האמבטיה.
תערכה חדשה חושפת את עבודתו של הדפס המפורסם פבלו אינירו.
חלק מהצילומים המפורסמים ביותר של כל הזמנים מוצגים בפעם הראשונה לקהל הרחב ביחד עם כל הדפסות הניסיון וההערות של המפתח בחדר החושך. ההערות חושפות את מלאכת המחשבת שבאה להעניק עומק לתמונה ולהפיח חיים בדמויות המצולמות.
בין הצילומים בתערוכה מופיע הצילום של מוחמד עלי על ידי הצלם תומס הופקר, צילומו של ג'יימס דין מאת דניס סטוק בטיימס סקוור ניו יורק, צילום של מרתין לותר קינג בעצרת בוושינגטון, וצילומה הידוע של אודרי הפבורן ברכב.
הצילום של הפבורן נעשה על צילומי הסט של הסרט סברינה לצד המפרי בוגארט. דניס סטוק מעיד כי היה מאוהב בהפבורן בצילומים, כי הייתה מאוד ישירה ופשוטה - תכונה נדירה לשחקנית כה מפורסמת, ויותר מכל היתה עסוקה בעבודתה לארגון UNICEF
תערכה חדשה חושפת את עבודתו של הדפס המפורסם פבלו אינירו.
חלק מהצילומים המפורסמים ביותר של כל הזמנים מוצגים בפעם הראשונה לקהל הרחב ביחד עם כל הדפסות הניסיון וההערות של המפתח בחדר החושך. ההערות חושפות את מלאכת המחשבת שבאה להעניק עומק לתמונה ולהפיח חיים בדמויות המצולמות.
בין הצילומים בתערוכה מופיע הצילום של מוחמד עלי על ידי הצלם תומס הופקר, צילומו של ג'יימס דין מאת דניס סטוק בטיימס סקוור ניו יורק, צילום של מרתין לותר קינג בעצרת בוושינגטון, וצילומה הידוע של אודרי הפבורן ברכב.
הצילום של הפבורן נעשה על צילומי הסט של הסרט סברינה לצד המפרי בוגארט. דניס סטוק מעיד כי היה מאוהב בהפבורן בצילומים, כי הייתה מאוד ישירה ופשוטה - תכונה נדירה לשחקנית כה מפורסמת, ויותר מכל היתה עסוקה בעבודתה לארגון UNICEF
תערכה חדשה חושפת את עבודתו של הדפס המפורסם פבלו אינירו.
חלק מהצילומים המפורסמים ביותר של כל הזמנים מוצגים בפעם הראשונה לקהל הרחב ביחד עם כל הדפסות הניסיון וההערות של המפתח בחדר החושך. ההערות חושפות את מלאכת המחשבת שבאה להעניק עומק לתמונה ולהפיח חיים בדמויות המצולמות.
בין הצילומים בתערוכה מופיע הצילום של מוחמד עלי על ידי הצלם תומס הופקר, צילומו של ג'יימס דין מאת דניס סטוק בטיימס סקוור ניו יורק, צילום של מרתין לותר קינג בעצרת בוושינגטון, וצילומה הידוע של אודרי הפבורן ברכב.
הצילום של הפבורן נעשה על צילומי הסט של הסרט סברינה לצד המפרי בוגארט. דניס סטוק מעיד כי היה מאוהב בהפבורן בצילומים, כי הייתה מאוד ישירה ופשוטה - תכונה נדירה לשחקנית כה מפורסמת, ויותר מכל היתה עסוקה בעבודתה לארגון UNICEF
תערכה חדשה חושפת את עבודתו של הדפס המפורסם פבלו אינירו.
חלק מהצילומים המפורסמים ביותר של כל הזמנים מוצגים בפעם הראשונה לקהל הרחב ביחד עם כל הדפסות הניסיון וההערות של המפתח בחדר החושך. ההערות חושפות את מלאכת המחשבת שבאה להעניק עומק לתמונה ולהפיח חיים בדמויות המצולמות.
בין הצילומים בתערוכה מופיע הצילום של מוחמד עלי על ידי הצלם תומס הופקר, צילומו של ג'יימס דין מאת דניס סטוק בטיימס סקוור ניו יורק, צילום של מרתין לותר קינג בעצרת בוושינגטון, וצילומה הידוע של אודרי הפבורן ברכב.
הצילום של הפבורן נעשה על צילומי הסט של הסרט סברינה לצד המפרי בוגארט. דניס סטוק מעיד כי היה מאוהב בהפבורן בצילומים, כי הייתה מאוד ישירה ופשוטה - תכונה נדירה לשחקנית כה מפורסמת, ויותר מכל היתה עסוקה בעבודתה לארגון UNICEF
בלב טורקיה מתרחש מסע ייחודי. נערות צעירות, בקושי בשנות העשרה שלהן, יוצאות למסע רוחני להפוך לחאפיז - שומרות הקוראן. זה לא מסע לבעלי לב חלש. זה דורש מסירות, משמעת, ובעיקר אהבה עמוקה לספר הקדוש. הבנות הללו מקדישות שנים מחייהן לשנן את הקוראן בעל פה, הישג שמקנה להן את התואר המוערך חאפיז.
הצלמת הטורקית סבינה סימן לוקחת אותנו לעולם הזה עם הפרויקט שלה חאפיז. דרך העדשה שלה, אנו רואים את הבנות בחיי היומיום שלהן - לומדות, מתפללות ומשחקות. אנו רואים את המאבקים והניצחונות שלהם, את רגעי הספק ואת רגעי השמחה שלהם. אבל יותר מזה, אנו רואים את האמונה והמחויבות הבלתי מעורערת שלהם.
התמונות עדינות וצבעוניות, לוכדות את רוחן של הבנות הצעירות הללו. הן בעת ובעונה אחת תלמידות ומורות, ילדות ומבוגרות, יחידות וחלק מקהילה. הן מעצבות את זהותן בסביבה מאתגרת ומטפחת כאחד.
תערוכה זו ברוטרדם היא חגיגה של הבנות הללו והמסע יוצא הדופן שלהן. זו הזמנה להיכנס לעולמן, להבין את חייהן ולהעריך את מסירותן. כאשר אנו חוקרים את התמונות, אנו נזכרים בכוחה של האמונה, ביופי הנעורים ובאינסוף האפשרויות העומדות בפני שומרות הקוראן הצעירות הללו.
בלב טורקיה מתרחש מסע ייחודי. נערות צעירות, בקושי בשנות העשרה שלהן, יוצאות למסע רוחני להפוך לחאפיז - שומרות הקוראן. זה לא מסע לבעלי לב חלש. זה דורש מסירות, משמעת, ובעיקר אהבה עמוקה לספר הקדוש. הבנות הללו מקדישות שנים מחייהן לשנן את הקוראן בעל פה, הישג שמקנה להן את התואר המוערך חאפיז.
הצלמת הטורקית סבינה סימן לוקחת אותנו לעולם הזה עם הפרויקט שלה חאפיז. דרך העדשה שלה, אנו רואים את הבנות בחיי היומיום שלהן - לומדות, מתפללות ומשחקות. אנו רואים את המאבקים והניצחונות שלהם, את רגעי הספק ואת רגעי השמחה שלהם. אבל יותר מזה, אנו רואים את האמונה והמחויבות הבלתי מעורערת שלהם.
התמונות עדינות וצבעוניות, לוכדות את רוחן של הבנות הצעירות הללו. הן בעת ובעונה אחת תלמידות ומורות, ילדות ומבוגרות, יחידות וחלק מקהילה. הן מעצבות את זהותן בסביבה מאתגרת ומטפחת כאחד.
תערוכה זו ברוטרדם היא חגיגה של הבנות הללו והמסע יוצא הדופן שלהן. זו הזמנה להיכנס לעולמן, להבין את חייהן ולהעריך את מסירותן. כאשר אנו חוקרים את התמונות, אנו נזכרים בכוחה של האמונה, ביופי הנעורים ובאינסוף האפשרויות העומדות בפני שומרות הקוראן הצעירות הללו.
בלב טורקיה מתרחש מסע ייחודי. נערות צעירות, בקושי בשנות העשרה שלהן, יוצאות למסע רוחני להפוך לחאפיז - שומרות הקוראן. זה לא מסע לבעלי לב חלש. זה דורש מסירות, משמעת, ובעיקר אהבה עמוקה לספר הקדוש. הבנות הללו מקדישות שנים מחייהן לשנן את הקוראן בעל פה, הישג שמקנה להן את התואר המוערך חאפיז.
הצלמת הטורקית סבינה סימן לוקחת אותנו לעולם הזה עם הפרויקט שלה חאפיז. דרך העדשה שלה, אנו רואים את הבנות בחיי היומיום שלהן - לומדות, מתפללות ומשחקות. אנו רואים את המאבקים והניצחונות שלהם, את רגעי הספק ואת רגעי השמחה שלהם. אבל יותר מזה, אנו רואים את האמונה והמחויבות הבלתי מעורערת שלהם.
התמונות עדינות וצבעוניות, לוכדות את רוחן של הבנות הצעירות הללו. הן בעת ובעונה אחת תלמידות ומורות, ילדות ומבוגרות, יחידות וחלק מקהילה. הן מעצבות את זהותן בסביבה מאתגרת ומטפחת כאחד.
תערוכה זו ברוטרדם היא חגיגה של הבנות הללו והמסע יוצא הדופן שלהן. זו הזמנה להיכנס לעולמן, להבין את חייהן ולהעריך את מסירותן. כאשר אנו חוקרים את התמונות, אנו נזכרים בכוחה של האמונה, ביופי הנעורים ובאינסוף האפשרויות העומדות בפני שומרות הקוראן הצעירות הללו.
בלב טורקיה מתרחש מסע ייחודי. נערות צעירות, בקושי בשנות העשרה שלהן, יוצאות למסע רוחני להפוך לחאפיז - שומרות הקוראן. זה לא מסע לבעלי לב חלש. זה דורש מסירות, משמעת, ובעיקר אהבה עמוקה לספר הקדוש. הבנות הללו מקדישות שנים מחייהן לשנן את הקוראן בעל פה, הישג שמקנה להן את התואר המוערך חאפיז.
הצלמת הטורקית סבינה סימן לוקחת אותנו לעולם הזה עם הפרויקט שלה חאפיז. דרך העדשה שלה, אנו רואים את הבנות בחיי היומיום שלהן - לומדות, מתפללות ומשחקות. אנו רואים את המאבקים והניצחונות שלהם, את רגעי הספק ואת רגעי השמחה שלהם. אבל יותר מזה, אנו רואים את האמונה והמחויבות הבלתי מעורערת שלהם.
התמונות עדינות וצבעוניות, לוכדות את רוחן של הבנות הצעירות הללו. הן בעת ובעונה אחת תלמידות ומורות, ילדות ומבוגרות, יחידות וחלק מקהילה. הן מעצבות את זהותן בסביבה מאתגרת ומטפחת כאחד.
תערוכה זו ברוטרדם היא חגיגה של הבנות הללו והמסע יוצא הדופן שלהן. זו הזמנה להיכנס לעולמן, להבין את חייהן ולהעריך את מסירותן. כאשר אנו חוקרים את התמונות, אנו נזכרים בכוחה של האמונה, ביופי הנעורים ובאינסוף האפשרויות העומדות בפני שומרות הקוראן הצעירות הללו.
בשנת 1958, מרילין מונרו התחברה לצלם ריצ'רד אבדון לפרויקט שובה לב. הם שיחזרו תמונות אייקוניות של חמש שחקניות מהוללות מתקופות שונות.
אלה היו ליליאן ראסל, תדה ברה, קלרה באו, ג'ין הארלו ומרלן דיטריך. למרות שאוודון לא היה מרוצה לחלוטין מהתמונות, התמונות הופיעו בגיליון חג המולד של Life.
אבדון מצאה במרילין נושא שקל לעבוד איתו, "היא נתנה יותר למצלמת הסטילס מאשר לכל שחקנית אחרת - כל אישה אחרת - הייתה לי ההזדמנות לצלם..."
הוא הוסיף שהיא הייתה יותר סבלנית כלפיו ודורשת יותר מעצמה מאחרים ושהיה לה יותר נוח מול המצלמה מאשר כשהיא לא מצטלמת.
הוסיף נופך אישי לתכונה זו, בעלה של מרילין, המחזאי הנודע ארתור מילר, תרם מאמר שכותרתו "אשתי, מרילין". השילוב הזה של ויזואליות מדהימות ותובנות אישיות מציע הצצה ייחודית לעולמה של מרילין.
כמו בחיים, כך גם בתמונות האלה - [מרילין] מצדיעה לפנטזיה מחוף המציאות עד שמגיע הרגע שבו היא נושאת אותנו, את המציאות והכל, איתה אל החלום, ואנחנו אסירי תודה.
השנינות שלה כאן מורכבת מהמחויבות המוחלטת שלה לשני ניגודים בלתי ניתנים לגישור בדרך כלל - הנשי האמיתי ופנטזיית הנשיות של הגבר.
אנחנו יודעים שהיא יודעת את ההבדל בתמונות האלה, אבל מסרבת להודות שיש סתירה כלשהי, וזה רציני ומצחיק בו זמנית.
יש לי דעות קדומות בהחלט, אבל אני חושב שהאוסף הזה הוא פלא של עדותה של מרילין. בתור ליליאן ראסל, מרילין יושבת [על] אופני הזהב המוצק רק בצורה חסרת מיומנות כדי לציין שהיא, אחרי הכל, גברת...
ידיה שרוכים סביב ידיות האופניים בצורה הרבה יותר נשית מאשר תופסות את המאוורר בתור קלרה באו. והנה שוב ההבדל בין חיקוי לפרשנות, בין יצירת רגש לבין יצירת רוח.
בשנת 1958, מרילין מונרו התחברה לצלם ריצ'רד אבדון לפרויקט שובה לב. הם שיחזרו תמונות אייקוניות של חמש שחקניות מהוללות מתקופות שונות.
אלה היו ליליאן ראסל, תדה ברה, קלרה באו, ג'ין הארלו ומרלן דיטריך. למרות שאוודון לא היה מרוצה לחלוטין מהתמונות, התמונות הופיעו בגיליון חג המולד של Life.
אבדון מצאה במרילין נושא שקל לעבוד איתו, "היא נתנה יותר למצלמת הסטילס מאשר לכל שחקנית אחרת - כל אישה אחרת - הייתה לי ההזדמנות לצלם..."
הוא הוסיף שהיא הייתה יותר סבלנית כלפיו ודורשת יותר מעצמה מאחרים ושהיה לה יותר נוח מול המצלמה מאשר כשהיא לא מצטלמת.
הוסיף נופך אישי לתכונה זו, בעלה של מרילין, המחזאי הנודע ארתור מילר, תרם מאמר שכותרתו "אשתי, מרילין". השילוב הזה של ויזואליות מדהימות ותובנות אישיות מציע הצצה ייחודית לעולמה של מרילין.
כמו בחיים, כך גם בתמונות האלה - [מרילין] מצדיעה לפנטזיה מחוף המציאות עד שמגיע הרגע שבו היא נושאת אותנו, את המציאות והכל, איתה אל החלום, ואנחנו אסירי תודה.
השנינות שלה כאן מורכבת מהמחויבות המוחלטת שלה לשני ניגודים בלתי ניתנים לגישור בדרך כלל - הנשי האמיתי ופנטזיית הנשיות של הגבר.
אנחנו יודעים שהיא יודעת את ההבדל בתמונות האלה, אבל מסרבת להודות שיש סתירה כלשהי, וזה רציני ומצחיק בו זמנית.
יש לי דעות קדומות בהחלט, אבל אני חושב שהאוסף הזה הוא פלא של עדותה של מרילין. בתור ליליאן ראסל, מרילין יושבת [על] אופני הזהב המוצק רק בצורה חסרת מיומנות כדי לציין שהיא, אחרי הכל, גברת...
ידיה שרוכים סביב ידיות האופניים בצורה הרבה יותר נשית מאשר תופסות את המאוורר בתור קלרה באו. והנה שוב ההבדל בין חיקוי לפרשנות, בין יצירת רגש לבין יצירת רוח.
בשנת 1958, מרילין מונרו התחברה לצלם ריצ'רד אבדון לפרויקט שובה לב. הם שיחזרו תמונות אייקוניות של חמש שחקניות מהוללות מתקופות שונות.
אלה היו ליליאן ראסל, תדה ברה, קלרה באו, ג'ין הארלו ומרלן דיטריך. למרות שאוודון לא היה מרוצה לחלוטין מהתמונות, התמונות הופיעו בגיליון חג המולד של Life.
אבדון מצאה במרילין נושא שקל לעבוד איתו, "היא נתנה יותר למצלמת הסטילס מאשר לכל שחקנית אחרת - כל אישה אחרת - הייתה לי ההזדמנות לצלם..."
הוא הוסיף שהיא הייתה יותר סבלנית כלפיו ודורשת יותר מעצמה מאחרים ושהיה לה יותר נוח מול המצלמה מאשר כשהיא לא מצטלמת.
הוסיף נופך אישי לתכונה זו, בעלה של מרילין, המחזאי הנודע ארתור מילר, תרם מאמר שכותרתו "אשתי, מרילין". השילוב הזה של ויזואליות מדהימות ותובנות אישיות מציע הצצה ייחודית לעולמה של מרילין.
כמו בחיים, כך גם בתמונות האלה - [מרילין] מצדיעה לפנטזיה מחוף המציאות עד שמגיע הרגע שבו היא נושאת אותנו, את המציאות והכל, איתה אל החלום, ואנחנו אסירי תודה.
השנינות שלה כאן מורכבת מהמחויבות המוחלטת שלה לשני ניגודים בלתי ניתנים לגישור בדרך כלל - הנשי האמיתי ופנטזיית הנשיות של הגבר.
אנחנו יודעים שהיא יודעת את ההבדל בתמונות האלה, אבל מסרבת להודות שיש סתירה כלשהי, וזה רציני ומצחיק בו זמנית.
יש לי דעות קדומות בהחלט, אבל אני חושב שהאוסף הזה הוא פלא של עדותה של מרילין. בתור ליליאן ראסל, מרילין יושבת [על] אופני הזהב המוצק רק בצורה חסרת מיומנות כדי לציין שהיא, אחרי הכל, גברת...
ידיה שרוכים סביב ידיות האופניים בצורה הרבה יותר נשית מאשר תופסות את המאוורר בתור קלרה באו. והנה שוב ההבדל בין חיקוי לפרשנות, בין יצירת רגש לבין יצירת רוח.
בשנת 1958, מרילין מונרו התחברה לצלם ריצ'רד אבדון לפרויקט שובה לב. הם שיחזרו תמונות אייקוניות של חמש שחקניות מהוללות מתקופות שונות.
אלה היו ליליאן ראסל, תדה ברה, קלרה באו, ג'ין הארלו ומרלן דיטריך. למרות שאוודון לא היה מרוצה לחלוטין מהתמונות, התמונות הופיעו בגיליון חג המולד של Life.
אבדון מצאה במרילין נושא שקל לעבוד איתו, "היא נתנה יותר למצלמת הסטילס מאשר לכל שחקנית אחרת - כל אישה אחרת - הייתה לי ההזדמנות לצלם..."
הוא הוסיף שהיא הייתה יותר סבלנית כלפיו ודורשת יותר מעצמה מאחרים ושהיה לה יותר נוח מול המצלמה מאשר כשהיא לא מצטלמת.
הוסיף נופך אישי לתכונה זו, בעלה של מרילין, המחזאי הנודע ארתור מילר, תרם מאמר שכותרתו "אשתי, מרילין". השילוב הזה של ויזואליות מדהימות ותובנות אישיות מציע הצצה ייחודית לעולמה של מרילין.
כמו בחיים, כך גם בתמונות האלה - [מרילין] מצדיעה לפנטזיה מחוף המציאות עד שמגיע הרגע שבו היא נושאת אותנו, את המציאות והכל, איתה אל החלום, ואנחנו אסירי תודה.
השנינות שלה כאן מורכבת מהמחויבות המוחלטת שלה לשני ניגודים בלתי ניתנים לגישור בדרך כלל - הנשי האמיתי ופנטזיית הנשיות של הגבר.
אנחנו יודעים שהיא יודעת את ההבדל בתמונות האלה, אבל מסרבת להודות שיש סתירה כלשהי, וזה רציני ומצחיק בו זמנית.
יש לי דעות קדומות בהחלט, אבל אני חושב שהאוסף הזה הוא פלא של עדותה של מרילין. בתור ליליאן ראסל, מרילין יושבת [על] אופני הזהב המוצק רק בצורה חסרת מיומנות כדי לציין שהיא, אחרי הכל, גברת...
ידיה שרוכים סביב ידיות האופניים בצורה הרבה יותר נשית מאשר תופסות את המאוורר בתור קלרה באו. והנה שוב ההבדל בין חיקוי לפרשנות, בין יצירת רגש לבין יצירת רוח.
הומאז' היא סדרה של פוטומונטאז'ים בעבודת יד שנוצרו בהשראת ציורי אמן פיגורטיביים שנוצרו לאורך תולדות האמנות - רגעים בקאנון המערבי. האהבה של האומנית קורנליה הדיגר לנוכחות המיוחדת של ציורי מאסטר, בשילוב עם העניין שלה בצילום, סיפקו נקודת מוצא שממנה ניתן לחקור. לאחר מכן נוצרו המצאות מחדש, רי-מאסטרינג, תוך כדי עבודה דרך הרגישות האישית וההתעסקויות כאמן. פוטומונטאז' מאפשר לתרגם את הציורים לסביבות חדשות.
"בשבילי זה מעשה תרגום. בזמן שאני משתמש בטכנולוגיות עדכניות, אני משתדלת לשמור על איכויות המישוש והממדים המגוונים שמשכו אותי אל האובייקטים מלכתחילה. " אומרת קורנליה. סדרה זו מנסה ללכוד את רוחות הרפאים, תמיד חלקיים ואשליים, תוך שהיא מציעה שפות ויזואליות חדשות סביב יצירות המופת המבוססות הללו. הומאז' הוא מדיטציה על חלוף הזמן. זוהי השתקפות על המקום, במאה ה-21, מושפע אי פעם מהעבר ומהמורשת.
הומאז' היא סדרה של פוטומונטאז'ים בעבודת יד שנוצרו בהשראת ציורי אמן פיגורטיביים שנוצרו לאורך תולדות האמנות - רגעים בקאנון המערבי. האהבה של האומנית קורנליה הדיגר לנוכחות המיוחדת של ציורי מאסטר, בשילוב עם העניין שלה בצילום, סיפקו נקודת מוצא שממנה ניתן לחקור. לאחר מכן נוצרו המצאות מחדש, רי-מאסטרינג, תוך כדי עבודה דרך הרגישות האישית וההתעסקויות כאמן. פוטומונטאז' מאפשר לתרגם את הציורים לסביבות חדשות.
"בשבילי זה מעשה תרגום. בזמן שאני משתמש בטכנולוגיות עדכניות, אני משתדלת לשמור על איכויות המישוש והממדים המגוונים שמשכו אותי אל האובייקטים מלכתחילה. " אומרת קורנליה. סדרה זו מנסה ללכוד את רוחות הרפאים, תמיד חלקיים ואשליים, תוך שהיא מציעה שפות ויזואליות חדשות סביב יצירות המופת המבוססות הללו. הומאז' הוא מדיטציה על חלוף הזמן. זוהי השתקפות על המקום, במאה ה-21, מושפע אי פעם מהעבר ומהמורשת.
הומאז' היא סדרה של פוטומונטאז'ים בעבודת יד שנוצרו בהשראת ציורי אמן פיגורטיביים שנוצרו לאורך תולדות האמנות - רגעים בקאנון המערבי. האהבה של האומנית קורנליה הדיגר לנוכחות המיוחדת של ציורי מאסטר, בשילוב עם העניין שלה בצילום, סיפקו נקודת מוצא שממנה ניתן לחקור. לאחר מכן נוצרו המצאות מחדש, רי-מאסטרינג, תוך כדי עבודה דרך הרגישות האישית וההתעסקויות כאמן. פוטומונטאז' מאפשר לתרגם את הציורים לסביבות חדשות.
"בשבילי זה מעשה תרגום. בזמן שאני משתמש בטכנולוגיות עדכניות, אני משתדלת לשמור על איכויות המישוש והממדים המגוונים שמשכו אותי אל האובייקטים מלכתחילה. " אומרת קורנליה. סדרה זו מנסה ללכוד את רוחות הרפאים, תמיד חלקיים ואשליים, תוך שהיא מציעה שפות ויזואליות חדשות סביב יצירות המופת המבוססות הללו. הומאז' הוא מדיטציה על חלוף הזמן. זוהי השתקפות על המקום, במאה ה-21, מושפע אי פעם מהעבר ומהמורשת.
הומאז' היא סדרה של פוטומונטאז'ים בעבודת יד שנוצרו בהשראת ציורי אמן פיגורטיביים שנוצרו לאורך תולדות האמנות - רגעים בקאנון המערבי. האהבה של האומנית קורנליה הדיגר לנוכחות המיוחדת של ציורי מאסטר, בשילוב עם העניין שלה בצילום, סיפקו נקודת מוצא שממנה ניתן לחקור. לאחר מכן נוצרו המצאות מחדש, רי-מאסטרינג, תוך כדי עבודה דרך הרגישות האישית וההתעסקויות כאמן. פוטומונטאז' מאפשר לתרגם את הציורים לסביבות חדשות.
"בשבילי זה מעשה תרגום. בזמן שאני משתמש בטכנולוגיות עדכניות, אני משתדלת לשמור על איכויות המישוש והממדים המגוונים שמשכו אותי אל האובייקטים מלכתחילה. " אומרת קורנליה. סדרה זו מנסה ללכוד את רוחות הרפאים, תמיד חלקיים ואשליים, תוך שהיא מציעה שפות ויזואליות חדשות סביב יצירות המופת המבוססות הללו. הומאז' הוא מדיטציה על חלוף הזמן. זוהי השתקפות על המקום, במאה ה-21, מושפע אי פעם מהעבר ומהמורשת.
בעיצומם של ההריסות שלאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה שירלי בייקר הצעירה את הבריחה והתשוקה שלה בצילום. חמושה במצלמת בראוני שניתנה במתנה על ידי דודה, היא יצאה למסע שיגדיר מחדש את אמנות לכידת הרגשות האנושיים הגולמיים. העדשה של שירלי, לעומת זאת, לא הייתה רק כלי; זה היה גשר בין עולמות. בעודה מנווטת את האתגרים של תעשיית צילום הנשלטת על ידי גברים, היא הפנתה את תשומת לבה לאלה השוכנים בפאתי החברה, ולכדה את השטיח התוסס של תרבות הפאנק הלונדונית של שנות ה-80 בעדינות שאין שני לה.
בספר חדש אנו עדים להתרסה ויצירתיות של דור שדחה נורמות חברתיות. הצילומים של שירלי מפיחים חיים במוהוקים הדוקרניים, מעילי העור והגישה המרדנית של הצעירים הלונדונים, ומציעים הצצה לשיק החתרני שלהם. בתוך הכאוס של התסיסה הפוליטית והאתגרים הכלכליים, המצלמה של שירלי הפכה לכלי רב עוצמה, שתפסה את הרוח הבלתי מתפשרת של קהילה שנחושה להיראות ולהישמע.
דרך העדשה שלה, שירלי בייקר יצרה יותר מסתם תצלומים; היא יצרה סיפורים נצחיים של חוסן וזהות. כל תמונה ב'שירלי בייקר: 1960–1980' מטמיעה את המהות של עידן המסומן על ידי תרבות הנוער הנועזת שלו, ומציעה תזכורת נוקבת לכוחו של הצילום לחרוג מהזמן והגבולות החברתיים. כאשר אנו מתעמקים בעבודתה, אנו לא רק עדים לעבר אלא גם מזהים את ההשפעה המתמשכת של אלה שמעזים לתעד את הבלתי שגרתי, ומזכירים לנו שאמנות אמיתית טמונה באימוץ הבלתי שגרתי ובמציאת היופי בלא שגרתי.
בעיצומם של ההריסות שלאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה שירלי בייקר הצעירה את הבריחה והתשוקה שלה בצילום. חמושה במצלמת בראוני שניתנה במתנה על ידי דודה, היא יצאה למסע שיגדיר מחדש את אמנות לכידת הרגשות האנושיים הגולמיים. העדשה של שירלי, לעומת זאת, לא הייתה רק כלי; זה היה גשר בין עולמות. בעודה מנווטת את האתגרים של תעשיית צילום הנשלטת על ידי גברים, היא הפנתה את תשומת לבה לאלה השוכנים בפאתי החברה, ולכדה את השטיח התוסס של תרבות הפאנק הלונדונית של שנות ה-80 בעדינות שאין שני לה.
בספר חדש אנו עדים להתרסה ויצירתיות של דור שדחה נורמות חברתיות. הצילומים של שירלי מפיחים חיים במוהוקים הדוקרניים, מעילי העור והגישה המרדנית של הצעירים הלונדונים, ומציעים הצצה לשיק החתרני שלהם. בתוך הכאוס של התסיסה הפוליטית והאתגרים הכלכליים, המצלמה של שירלי הפכה לכלי רב עוצמה, שתפסה את הרוח הבלתי מתפשרת של קהילה שנחושה להיראות ולהישמע.
דרך העדשה שלה, שירלי בייקר יצרה יותר מסתם תצלומים; היא יצרה סיפורים נצחיים של חוסן וזהות. כל תמונה ב'שירלי בייקר: 1960–1980' מטמיעה את המהות של עידן המסומן על ידי תרבות הנוער הנועזת שלו, ומציעה תזכורת נוקבת לכוחו של הצילום לחרוג מהזמן והגבולות החברתיים. כאשר אנו מתעמקים בעבודתה, אנו לא רק עדים לעבר אלא גם מזהים את ההשפעה המתמשכת של אלה שמעזים לתעד את הבלתי שגרתי, ומזכירים לנו שאמנות אמיתית טמונה באימוץ הבלתי שגרתי ובמציאת היופי בלא שגרתי.
בעיצומם של ההריסות שלאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה שירלי בייקר הצעירה את הבריחה והתשוקה שלה בצילום. חמושה במצלמת בראוני שניתנה במתנה על ידי דודה, היא יצאה למסע שיגדיר מחדש את אמנות לכידת הרגשות האנושיים הגולמיים. העדשה של שירלי, לעומת זאת, לא הייתה רק כלי; זה היה גשר בין עולמות. בעודה מנווטת את האתגרים של תעשיית צילום הנשלטת על ידי גברים, היא הפנתה את תשומת לבה לאלה השוכנים בפאתי החברה, ולכדה את השטיח התוסס של תרבות הפאנק הלונדונית של שנות ה-80 בעדינות שאין שני לה.
בספר חדש אנו עדים להתרסה ויצירתיות של דור שדחה נורמות חברתיות. הצילומים של שירלי מפיחים חיים במוהוקים הדוקרניים, מעילי העור והגישה המרדנית של הצעירים הלונדונים, ומציעים הצצה לשיק החתרני שלהם. בתוך הכאוס של התסיסה הפוליטית והאתגרים הכלכליים, המצלמה של שירלי הפכה לכלי רב עוצמה, שתפסה את הרוח הבלתי מתפשרת של קהילה שנחושה להיראות ולהישמע.
דרך העדשה שלה, שירלי בייקר יצרה יותר מסתם תצלומים; היא יצרה סיפורים נצחיים של חוסן וזהות. כל תמונה ב'שירלי בייקר: 1960–1980' מטמיעה את המהות של עידן המסומן על ידי תרבות הנוער הנועזת שלו, ומציעה תזכורת נוקבת לכוחו של הצילום לחרוג מהזמן והגבולות החברתיים. כאשר אנו מתעמקים בעבודתה, אנו לא רק עדים לעבר אלא גם מזהים את ההשפעה המתמשכת של אלה שמעזים לתעד את הבלתי שגרתי, ומזכירים לנו שאמנות אמיתית טמונה באימוץ הבלתי שגרתי ובמציאת היופי בלא שגרתי.
בעיצומם של ההריסות שלאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה שירלי בייקר הצעירה את הבריחה והתשוקה שלה בצילום. חמושה במצלמת בראוני שניתנה במתנה על ידי דודה, היא יצאה למסע שיגדיר מחדש את אמנות לכידת הרגשות האנושיים הגולמיים. העדשה של שירלי, לעומת זאת, לא הייתה רק כלי; זה היה גשר בין עולמות. בעודה מנווטת את האתגרים של תעשיית צילום הנשלטת על ידי גברים, היא הפנתה את תשומת לבה לאלה השוכנים בפאתי החברה, ולכדה את השטיח התוסס של תרבות הפאנק הלונדונית של שנות ה-80 בעדינות שאין שני לה.
בספר חדש אנו עדים להתרסה ויצירתיות של דור שדחה נורמות חברתיות. הצילומים של שירלי מפיחים חיים במוהוקים הדוקרניים, מעילי העור והגישה המרדנית של הצעירים הלונדונים, ומציעים הצצה לשיק החתרני שלהם. בתוך הכאוס של התסיסה הפוליטית והאתגרים הכלכליים, המצלמה של שירלי הפכה לכלי רב עוצמה, שתפסה את הרוח הבלתי מתפשרת של קהילה שנחושה להיראות ולהישמע.
דרך העדשה שלה, שירלי בייקר יצרה יותר מסתם תצלומים; היא יצרה סיפורים נצחיים של חוסן וזהות. כל תמונה ב'שירלי בייקר: 1960–1980' מטמיעה את המהות של עידן המסומן על ידי תרבות הנוער הנועזת שלו, ומציעה תזכורת נוקבת לכוחו של הצילום לחרוג מהזמן והגבולות החברתיים. כאשר אנו מתעמקים בעבודתה, אנו לא רק עדים לעבר אלא גם מזהים את ההשפעה המתמשכת של אלה שמעזים לתעד את הבלתי שגרתי, ומזכירים לנו שאמנות אמיתית טמונה באימוץ הבלתי שגרתי ובמציאת היופי בלא שגרתי.
קוראים לה מקרנה. והיא עדיין נלחמת על זכויותיהן של נשים.
ניקול קראם קאיפל צילמה אישה מתעמתת עם המשטרה של צ'ילה במהלך הפגנה נגד המשטר על זכויותיהן של הנשים והדרישה להגנה.
הצילום צולם ביוני 2018 בבירה סנטיאגו. הקהל המורכב ברובו מנשים שואגות מזעם: "איפה הם היו כשאנסו אותנו, רצחו אותנו, ואיש לא עשה דבר???"
בצ'ילה, התארגנו נשים בשנים האחרונות בדרישה לשוויון והגנה בפני כל סוג של אלימות. סטודנטים קראו לרפורמות בתפיסה של מיניות, חינוך והפלות. אך באותו היום הנשיא לא התייחס לאף אחת מהטענות. אי-שקט רב שרר במהלך הערב וכוחות משטרה רבים נקראו למקום כדי למנוע מהן להביע את עמדתן.
המשטרה הדפה את הנשים בכוח בעוד הן בידיים חשופות קראו לצדק. כאשר המשטרה הצליחה לבסוף לפזר את ההפגנה, שררה בקירבן תחושה חריפה של אכזבה וכישלון: ״לשלטון לא באמת איכפת מחיינו" אומרת ניקול קראם קאיפל.
מספר שנים לאחר מכן, ניגשה אל ניקול קראם קאיפל בחורה צעירה, והציגה עצמה כמקרנה, אותה הבחורה מהצילום בהפגנה ב-2018.
מקרנה אמרה לה כי לרגע לא הפסיקה להלחם על זכויות הנשים בחמש השנים שחלפו מאז הצילום ההוא.
קוראים לה מקרנה. והיא עדיין נלחמת על זכויותיהן של נשים.
ניקול קראם קאיפל צילמה אישה מתעמתת עם המשטרה של צ'ילה במהלך הפגנה נגד המשטר על זכויותיהן של הנשים והדרישה להגנה.
הצילום צולם ביוני 2018 בבירה סנטיאגו. הקהל המורכב ברובו מנשים שואגות מזעם: "איפה הם היו כשאנסו אותנו, רצחו אותנו, ואיש לא עשה דבר???"
בצ'ילה, התארגנו נשים בשנים האחרונות בדרישה לשוויון והגנה בפני כל סוג של אלימות. סטודנטים קראו לרפורמות בתפיסה של מיניות, חינוך והפלות. אך באותו היום הנשיא לא התייחס לאף אחת מהטענות. אי-שקט רב שרר במהלך הערב וכוחות משטרה רבים נקראו למקום כדי למנוע מהן להביע את עמדתן.
המשטרה הדפה את הנשים בכוח בעוד הן בידיים חשופות קראו לצדק. כאשר המשטרה הצליחה לבסוף לפזר את ההפגנה, שררה בקירבן תחושה חריפה של אכזבה וכישלון: ״לשלטון לא באמת איכפת מחיינו" אומרת ניקול קראם קאיפל.
מספר שנים לאחר מכן, ניגשה אל ניקול קראם קאיפל בחורה צעירה, והציגה עצמה כמקרנה, אותה הבחורה מהצילום בהפגנה ב-2018.
מקרנה אמרה לה כי לרגע לא הפסיקה להלחם על זכויות הנשים בחמש השנים שחלפו מאז הצילום ההוא.
קוראים לה מקרנה. והיא עדיין נלחמת על זכויותיהן של נשים.
ניקול קראם קאיפל צילמה אישה מתעמתת עם המשטרה של צ'ילה במהלך הפגנה נגד המשטר על זכויותיהן של הנשים והדרישה להגנה.
הצילום צולם ביוני 2018 בבירה סנטיאגו. הקהל המורכב ברובו מנשים שואגות מזעם: "איפה הם היו כשאנסו אותנו, רצחו אותנו, ואיש לא עשה דבר???"
בצ'ילה, התארגנו נשים בשנים האחרונות בדרישה לשוויון והגנה בפני כל סוג של אלימות. סטודנטים קראו לרפורמות בתפיסה של מיניות, חינוך והפלות. אך באותו היום הנשיא לא התייחס לאף אחת מהטענות. אי-שקט רב שרר במהלך הערב וכוחות משטרה רבים נקראו למקום כדי למנוע מהן להביע את עמדתן.
המשטרה הדפה את הנשים בכוח בעוד הן בידיים חשופות קראו לצדק. כאשר המשטרה הצליחה לבסוף לפזר את ההפגנה, שררה בקירבן תחושה חריפה של אכזבה וכישלון: ״לשלטון לא באמת איכפת מחיינו" אומרת ניקול קראם קאיפל.
מספר שנים לאחר מכן, ניגשה אל ניקול קראם קאיפל בחורה צעירה, והציגה עצמה כמקרנה, אותה הבחורה מהצילום בהפגנה ב-2018.
מקרנה אמרה לה כי לרגע לא הפסיקה להלחם על זכויות הנשים בחמש השנים שחלפו מאז הצילום ההוא.
קוראים לה מקרנה. והיא עדיין נלחמת על זכויותיהן של נשים.
ניקול קראם קאיפל צילמה אישה מתעמתת עם המשטרה של צ'ילה במהלך הפגנה נגד המשטר על זכויותיהן של הנשים והדרישה להגנה.
הצילום צולם ביוני 2018 בבירה סנטיאגו. הקהל המורכב ברובו מנשים שואגות מזעם: "איפה הם היו כשאנסו אותנו, רצחו אותנו, ואיש לא עשה דבר???"
בצ'ילה, התארגנו נשים בשנים האחרונות בדרישה לשוויון והגנה בפני כל סוג של אלימות. סטודנטים קראו לרפורמות בתפיסה של מיניות, חינוך והפלות. אך באותו היום הנשיא לא התייחס לאף אחת מהטענות. אי-שקט רב שרר במהלך הערב וכוחות משטרה רבים נקראו למקום כדי למנוע מהן להביע את עמדתן.
המשטרה הדפה את הנשים בכוח בעוד הן בידיים חשופות קראו לצדק. כאשר המשטרה הצליחה לבסוף לפזר את ההפגנה, שררה בקירבן תחושה חריפה של אכזבה וכישלון: ״לשלטון לא באמת איכפת מחיינו" אומרת ניקול קראם קאיפל.
מספר שנים לאחר מכן, ניגשה אל ניקול קראם קאיפל בחורה צעירה, והציגה עצמה כמקרנה, אותה הבחורה מהצילום בהפגנה ב-2018.
מקרנה אמרה לה כי לרגע לא הפסיקה להלחם על זכויות הנשים בחמש השנים שחלפו מאז הצילום ההוא.
בשנת 1964 צילם הוגו ון לוויק, את זוגתו ג'יין גודול מושיטה ידה אל עבר קופיף שהושיט לה את ידו בחזרה. מאז לא הביטו בני אדם על קופים (וחיות רבות אחרות) באותה הצורה.
ב-14 ביולי 1960 הגיעה ג'יין גודול בת העשרים ושש לחופי אגם טנגקיה בטנזניה לערוך מחקר על גורילות. מחקר זה עתיד להיות אחד המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלנו כבני אנוש.
ג'יין היתה סטודנטית ללא תואר במדעים - אך עם עין רעננה ונטולה תפיסות ישנות על בעלי החיים אותם חפצה היתה להכיר.
בתחילת מחקרה, העניקה שם לכל אחת מהגורילות בהן התבוננה - פעולה יוצאת דופן שעוררה התנגדות רבה בקהילה המדעית שהתעקשה עד אותה עת להעניק מספרים ל"מושאי המחקר".
הצלם הוגו ון לוויק צילם אלפי צילומים של זוגתו - אך הצילום של ג'יין עם הקופיף פלינט, עתיד יהיה לשנות את פני ההיסטוריה.
זה היה זמן רב לפני עידן הצילום הדיגיטלי ועברו חודשים רבים עד אשר התשליל אותו צילם הוגו הגיע לפיתוח במשרדי נשיונל ג'אוגרפיק, ועוד חודשים רבים נוספים עד שהצילום המפותח עשה דרכו חזרה לאפריקה כדי שג'יין תוכל לצפות בו בפעם הראשונה.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא חשבתי שהוא יהפוך לסמל כה חשוב, אך מיד עלתה בי האסוציאציה לציורו של מיכאלאנג'לו בריאת האדם", מספרת גודול בראיון לרשת בי-בי-סי.
המחקר אותו ערכה גודול, הכריח מדענים לנטוש את התפיסה המקובלת כי האדם הוא הייצור היחיד בעל התודעה, בעל אישיות, מחשבה ורגש. גם ג'יין עצמה למדה תפיסות מקובעות אלו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962.
ייחודה של התמונה הוא בכך שאפשרה לנו לראות שבני האדם הם חלק מהטבע ולא נפרדים ממנו.
צילום זה עשה מהפכות רבות נוספות - הוא גם הראה לקהילה המדעית את חשיבותה של נקודת המבט הנשית במחקרים מהמדרגה הראשונה. מאז אותו הרגע נפרץ מחסום לנשים רבות אחרות להשיג מימון והכרה למחקריהן. יש שטוענים שתרומתה של גודול לנשים במדע גדולה אף מתרומתה כחוקרת טבע מהחשובות בהיסטוריה.
היום הנשים הן אלו שעומדות בראש כל המחקרים החשובים בתחום מחקר התנהגותי של פרימייט (משפחת הקופים).
גודול נסעה לאפריקה שם התגוררה במשך שני עשורים. בכך ביקשה להוכיח עד כמה חשוב לצאת לשטח ולא לעשות מחקר על בעלי חיים בגני חיות.
גודול העבירה מסר לאלפי נשים שכל מי שמעוניינת לערוך מחקר, אינה זקוקה להמתין לתעודה כלשהיא בשביל לצאת, להתבונן, ולעשות שינוי.
בשנת 1964 צילם הוגו ון לוויק, את זוגתו ג'יין גודול מושיטה ידה אל עבר קופיף שהושיט לה את ידו בחזרה. מאז לא הביטו בני אדם על קופים (וחיות רבות אחרות) באותה הצורה.
ב-14 ביולי 1960 הגיעה ג'יין גודול בת העשרים ושש לחופי אגם טנגקיה בטנזניה לערוך מחקר על גורילות. מחקר זה עתיד להיות אחד המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלנו כבני אנוש.
ג'יין היתה סטודנטית ללא תואר במדעים - אך עם עין רעננה ונטולה תפיסות ישנות על בעלי החיים אותם חפצה היתה להכיר.
בתחילת מחקרה, העניקה שם לכל אחת מהגורילות בהן התבוננה - פעולה יוצאת דופן שעוררה התנגדות רבה בקהילה המדעית שהתעקשה עד אותה עת להעניק מספרים ל"מושאי המחקר".
הצלם הוגו ון לוויק צילם אלפי צילומים של זוגתו - אך הצילום של ג'יין עם הקופיף פלינט, עתיד יהיה לשנות את פני ההיסטוריה.
זה היה זמן רב לפני עידן הצילום הדיגיטלי ועברו חודשים רבים עד אשר התשליל אותו צילם הוגו הגיע לפיתוח במשרדי נשיונל ג'אוגרפיק, ועוד חודשים רבים נוספים עד שהצילום המפותח עשה דרכו חזרה לאפריקה כדי שג'יין תוכל לצפות בו בפעם הראשונה.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא חשבתי שהוא יהפוך לסמל כה חשוב, אך מיד עלתה בי האסוציאציה לציורו של מיכאלאנג'לו בריאת האדם", מספרת גודול בראיון לרשת בי-בי-סי.
המחקר אותו ערכה גודול, הכריח מדענים לנטוש את התפיסה המקובלת כי האדם הוא הייצור היחיד בעל התודעה, בעל אישיות, מחשבה ורגש. גם ג'יין עצמה למדה תפיסות מקובעות אלו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962.
ייחודה של התמונה הוא בכך שאפשרה לנו לראות שבני האדם הם חלק מהטבע ולא נפרדים ממנו.
צילום זה עשה מהפכות רבות נוספות - הוא גם הראה לקהילה המדעית את חשיבותה של נקודת המבט הנשית במחקרים מהמדרגה הראשונה. מאז אותו הרגע נפרץ מחסום לנשים רבות אחרות להשיג מימון והכרה למחקריהן. יש שטוענים שתרומתה של גודול לנשים במדע גדולה אף מתרומתה כחוקרת טבע מהחשובות בהיסטוריה.
היום הנשים הן אלו שעומדות בראש כל המחקרים החשובים בתחום מחקר התנהגותי של פרימייט (משפחת הקופים).
גודול נסעה לאפריקה שם התגוררה במשך שני עשורים. בכך ביקשה להוכיח עד כמה חשוב לצאת לשטח ולא לעשות מחקר על בעלי חיים בגני חיות.
גודול העבירה מסר לאלפי נשים שכל מי שמעוניינת לערוך מחקר, אינה זקוקה להמתין לתעודה כלשהיא בשביל לצאת, להתבונן, ולעשות שינוי.
בשנת 1964 צילם הוגו ון לוויק, את זוגתו ג'יין גודול מושיטה ידה אל עבר קופיף שהושיט לה את ידו בחזרה. מאז לא הביטו בני אדם על קופים (וחיות רבות אחרות) באותה הצורה.
ב-14 ביולי 1960 הגיעה ג'יין גודול בת העשרים ושש לחופי אגם טנגקיה בטנזניה לערוך מחקר על גורילות. מחקר זה עתיד להיות אחד המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלנו כבני אנוש.
ג'יין היתה סטודנטית ללא תואר במדעים - אך עם עין רעננה ונטולה תפיסות ישנות על בעלי החיים אותם חפצה היתה להכיר.
בתחילת מחקרה, העניקה שם לכל אחת מהגורילות בהן התבוננה - פעולה יוצאת דופן שעוררה התנגדות רבה בקהילה המדעית שהתעקשה עד אותה עת להעניק מספרים ל"מושאי המחקר".
הצלם הוגו ון לוויק צילם אלפי צילומים של זוגתו - אך הצילום של ג'יין עם הקופיף פלינט, עתיד יהיה לשנות את פני ההיסטוריה.
זה היה זמן רב לפני עידן הצילום הדיגיטלי ועברו חודשים רבים עד אשר התשליל אותו צילם הוגו הגיע לפיתוח במשרדי נשיונל ג'אוגרפיק, ועוד חודשים רבים נוספים עד שהצילום המפותח עשה דרכו חזרה לאפריקה כדי שג'יין תוכל לצפות בו בפעם הראשונה.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא חשבתי שהוא יהפוך לסמל כה חשוב, אך מיד עלתה בי האסוציאציה לציורו של מיכאלאנג'לו בריאת האדם", מספרת גודול בראיון לרשת בי-בי-סי.
המחקר אותו ערכה גודול, הכריח מדענים לנטוש את התפיסה המקובלת כי האדם הוא הייצור היחיד בעל התודעה, בעל אישיות, מחשבה ורגש. גם ג'יין עצמה למדה תפיסות מקובעות אלו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962.
ייחודה של התמונה הוא בכך שאפשרה לנו לראות שבני האדם הם חלק מהטבע ולא נפרדים ממנו.
צילום זה עשה מהפכות רבות נוספות - הוא גם הראה לקהילה המדעית את חשיבותה של נקודת המבט הנשית במחקרים מהמדרגה הראשונה. מאז אותו הרגע נפרץ מחסום לנשים רבות אחרות להשיג מימון והכרה למחקריהן. יש שטוענים שתרומתה של גודול לנשים במדע גדולה אף מתרומתה כחוקרת טבע מהחשובות בהיסטוריה.
היום הנשים הן אלו שעומדות בראש כל המחקרים החשובים בתחום מחקר התנהגותי של פרימייט (משפחת הקופים).
גודול נסעה לאפריקה שם התגוררה במשך שני עשורים. בכך ביקשה להוכיח עד כמה חשוב לצאת לשטח ולא לעשות מחקר על בעלי חיים בגני חיות.
גודול העבירה מסר לאלפי נשים שכל מי שמעוניינת לערוך מחקר, אינה זקוקה להמתין לתעודה כלשהיא בשביל לצאת, להתבונן, ולעשות שינוי.
בשנת 1964 צילם הוגו ון לוויק, את זוגתו ג'יין גודול מושיטה ידה אל עבר קופיף שהושיט לה את ידו בחזרה. מאז לא הביטו בני אדם על קופים (וחיות רבות אחרות) באותה הצורה.
ב-14 ביולי 1960 הגיעה ג'יין גודול בת העשרים ושש לחופי אגם טנגקיה בטנזניה לערוך מחקר על גורילות. מחקר זה עתיד להיות אחד המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלנו כבני אנוש.
ג'יין היתה סטודנטית ללא תואר במדעים - אך עם עין רעננה ונטולה תפיסות ישנות על בעלי החיים אותם חפצה היתה להכיר.
בתחילת מחקרה, העניקה שם לכל אחת מהגורילות בהן התבוננה - פעולה יוצאת דופן שעוררה התנגדות רבה בקהילה המדעית שהתעקשה עד אותה עת להעניק מספרים ל"מושאי המחקר".
הצלם הוגו ון לוויק צילם אלפי צילומים של זוגתו - אך הצילום של ג'יין עם הקופיף פלינט, עתיד יהיה לשנות את פני ההיסטוריה.
זה היה זמן רב לפני עידן הצילום הדיגיטלי ועברו חודשים רבים עד אשר התשליל אותו צילם הוגו הגיע לפיתוח במשרדי נשיונל ג'אוגרפיק, ועוד חודשים רבים נוספים עד שהצילום המפותח עשה דרכו חזרה לאפריקה כדי שג'יין תוכל לצפות בו בפעם הראשונה.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא חשבתי שהוא יהפוך לסמל כה חשוב, אך מיד עלתה בי האסוציאציה לציורו של מיכאלאנג'לו בריאת האדם", מספרת גודול בראיון לרשת בי-בי-סי.
המחקר אותו ערכה גודול, הכריח מדענים לנטוש את התפיסה המקובלת כי האדם הוא הייצור היחיד בעל התודעה, בעל אישיות, מחשבה ורגש. גם ג'יין עצמה למדה תפיסות מקובעות אלו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962.
ייחודה של התמונה הוא בכך שאפשרה לנו לראות שבני האדם הם חלק מהטבע ולא נפרדים ממנו.
צילום זה עשה מהפכות רבות נוספות - הוא גם הראה לקהילה המדעית את חשיבותה של נקודת המבט הנשית במחקרים מהמדרגה הראשונה. מאז אותו הרגע נפרץ מחסום לנשים רבות אחרות להשיג מימון והכרה למחקריהן. יש שטוענים שתרומתה של גודול לנשים במדע גדולה אף מתרומתה כחוקרת טבע מהחשובות בהיסטוריה.
היום הנשים הן אלו שעומדות בראש כל המחקרים החשובים בתחום מחקר התנהגותי של פרימייט (משפחת הקופים).
גודול נסעה לאפריקה שם התגוררה במשך שני עשורים. בכך ביקשה להוכיח עד כמה חשוב לצאת לשטח ולא לעשות מחקר על בעלי חיים בגני חיות.
גודול העבירה מסר לאלפי נשים שכל מי שמעוניינת לערוך מחקר, אינה זקוקה להמתין לתעודה כלשהיא בשביל לצאת, להתבונן, ולעשות שינוי.
פרוייקט צילום ארוך טווח עוקב אחר ארבע נערות ערביות בעוד הן מתמודדות עם עוינות, דעות קדומות וחיי נוער בישראל. ספר מאת איריס חסיד.
ספרה החדש של איריס חסיד נועד לייצר דיון על המתח ההולך וגובר בין יהודים וערבים בארץ. אירס, יהודייה, העבירה שש שנים במחיצת נערות ערביות צעירות המנסות לחיות את חייהן במהלך לימודיהן באוניברסיטה בתל-אביב.
לקח זמן רב עד שחסיד זכתה באמונן של הנערות - סמאר, סאיה, מאידולין ואיה. לבסוף מצאו מכנה משותף סביב נושא של זהות, נשיות, והדיון הפוליטי. המכנה המשותף עזר להן להתגבר על אירועים קשים במהלך העבודה המשותפת - המלחמה בעזה, החוק שהוציא את השפה הערבית מהיותה שפה רשמית בישראל ועוד.
הצילומים בספר שנראים על פניו כחיי יומיום של נערות בעיר, מקבלים מימד נוסף בעזרת ציטוטים מילוליים המפוזרים בספר.
הצילומים ממוקדים במעבר של הבנות מסביבת המשפחה המגוננת, דרך הרצון למגורים עצמאיים, ולהגשמת השאיפות לעצמאות תוך כדי התמודדות עם עוינות מהסביבה בפעם הראשונה.
הצילומים מלווים את הנערות לאורך השנים, הן הופכות להיות נשים צעירות, מסיימות את הלימודים ובמישור המקצועי מתחילות לעבוד: אחת כפסיכולוגית, כארכיטקטית, כשחקנית וכעובדת סוציאלית. חסיד מלווה אותן גם ברגעים פרטיים כגון מציאת דירה, חתונה, ועוד.
פרוייקט צילום ארוך טווח עוקב אחר ארבע נערות ערביות בעוד הן מתמודדות עם עוינות, דעות קדומות וחיי נוער בישראל. ספר מאת איריס חסיד.
ספרה החדש של איריס חסיד נועד לייצר דיון על המתח ההולך וגובר בין יהודים וערבים בארץ. אירס, יהודייה, העבירה שש שנים במחיצת נערות ערביות צעירות המנסות לחיות את חייהן במהלך לימודיהן באוניברסיטה בתל-אביב.
לקח זמן רב עד שחסיד זכתה באמונן של הנערות - סמאר, סאיה, מאידולין ואיה. לבסוף מצאו מכנה משותף סביב נושא של זהות, נשיות, והדיון הפוליטי. המכנה המשותף עזר להן להתגבר על אירועים קשים במהלך העבודה המשותפת - המלחמה בעזה, החוק שהוציא את השפה הערבית מהיותה שפה רשמית בישראל ועוד.
הצילומים בספר שנראים על פניו כחיי יומיום של נערות בעיר, מקבלים מימד נוסף בעזרת ציטוטים מילוליים המפוזרים בספר.
הצילומים ממוקדים במעבר של הבנות מסביבת המשפחה המגוננת, דרך הרצון למגורים עצמאיים, ולהגשמת השאיפות לעצמאות תוך כדי התמודדות עם עוינות מהסביבה בפעם הראשונה.
הצילומים מלווים את הנערות לאורך השנים, הן הופכות להיות נשים צעירות, מסיימות את הלימודים ובמישור המקצועי מתחילות לעבוד: אחת כפסיכולוגית, כארכיטקטית, כשחקנית וכעובדת סוציאלית. חסיד מלווה אותן גם ברגעים פרטיים כגון מציאת דירה, חתונה, ועוד.
פרוייקט צילום ארוך טווח עוקב אחר ארבע נערות ערביות בעוד הן מתמודדות עם עוינות, דעות קדומות וחיי נוער בישראל. ספר מאת איריס חסיד.
ספרה החדש של איריס חסיד נועד לייצר דיון על המתח ההולך וגובר בין יהודים וערבים בארץ. אירס, יהודייה, העבירה שש שנים במחיצת נערות ערביות צעירות המנסות לחיות את חייהן במהלך לימודיהן באוניברסיטה בתל-אביב.
לקח זמן רב עד שחסיד זכתה באמונן של הנערות - סמאר, סאיה, מאידולין ואיה. לבסוף מצאו מכנה משותף סביב נושא של זהות, נשיות, והדיון הפוליטי. המכנה המשותף עזר להן להתגבר על אירועים קשים במהלך העבודה המשותפת - המלחמה בעזה, החוק שהוציא את השפה הערבית מהיותה שפה רשמית בישראל ועוד.
הצילומים בספר שנראים על פניו כחיי יומיום של נערות בעיר, מקבלים מימד נוסף בעזרת ציטוטים מילוליים המפוזרים בספר.
הצילומים ממוקדים במעבר של הבנות מסביבת המשפחה המגוננת, דרך הרצון למגורים עצמאיים, ולהגשמת השאיפות לעצמאות תוך כדי התמודדות עם עוינות מהסביבה בפעם הראשונה.
הצילומים מלווים את הנערות לאורך השנים, הן הופכות להיות נשים צעירות, מסיימות את הלימודים ובמישור המקצועי מתחילות לעבוד: אחת כפסיכולוגית, כארכיטקטית, כשחקנית וכעובדת סוציאלית. חסיד מלווה אותן גם ברגעים פרטיים כגון מציאת דירה, חתונה, ועוד.
פרוייקט צילום ארוך טווח עוקב אחר ארבע נערות ערביות בעוד הן מתמודדות עם עוינות, דעות קדומות וחיי נוער בישראל. ספר מאת איריס חסיד.
ספרה החדש של איריס חסיד נועד לייצר דיון על המתח ההולך וגובר בין יהודים וערבים בארץ. אירס, יהודייה, העבירה שש שנים במחיצת נערות ערביות צעירות המנסות לחיות את חייהן במהלך לימודיהן באוניברסיטה בתל-אביב.
לקח זמן רב עד שחסיד זכתה באמונן של הנערות - סמאר, סאיה, מאידולין ואיה. לבסוף מצאו מכנה משותף סביב נושא של זהות, נשיות, והדיון הפוליטי. המכנה המשותף עזר להן להתגבר על אירועים קשים במהלך העבודה המשותפת - המלחמה בעזה, החוק שהוציא את השפה הערבית מהיותה שפה רשמית בישראל ועוד.
הצילומים בספר שנראים על פניו כחיי יומיום של נערות בעיר, מקבלים מימד נוסף בעזרת ציטוטים מילוליים המפוזרים בספר.
הצילומים ממוקדים במעבר של הבנות מסביבת המשפחה המגוננת, דרך הרצון למגורים עצמאיים, ולהגשמת השאיפות לעצמאות תוך כדי התמודדות עם עוינות מהסביבה בפעם הראשונה.
הצילומים מלווים את הנערות לאורך השנים, הן הופכות להיות נשים צעירות, מסיימות את הלימודים ובמישור המקצועי מתחילות לעבוד: אחת כפסיכולוגית, כארכיטקטית, כשחקנית וכעובדת סוציאלית. חסיד מלווה אותן גם ברגעים פרטיים כגון מציאת דירה, חתונה, ועוד.