ריקי שחם רביצקי

שירה

אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה.
אלברט איינשטיין

אלה שרוקדים נראים משוגעים
בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה.

אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה. מאת ריקי שחם רביצקי

אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה.

אלברט איינשטיין

אלה שרוקדים נראים משוגעים
בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה.

אלברט איינשטיין

אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה.

אלברט איינשטיין

next song
כל אדם צריך ליצור את המהות שלו
ז'אן-פול סארטר

בקצרה, כל אדם צריך ליצור את המהות שלו:
כשהוא משליך את עצמו אל העולם,
סובל שם, נאבק שם -
הוא גם מעצב את עצמו בהדרגה.

כל אדם צריך ליצור את המהות שלו מאת ריקי שחם רביצקי

כל אדם צריך ליצור את המהות שלו

ז'אן-פול סארטר

בקצרה, כל אדם צריך ליצור את המהות שלו:
כשהוא משליך את עצמו אל העולם,
סובל שם, נאבק שם -
הוא גם מעצב את עצמו בהדרגה.

ז'אן-פול סארטר

כל אדם צריך ליצור את המהות שלו

ז'אן-פול סארטר

next song
קלוד קהון
ריקי שחם
קלוד קהון מאת ריקי שחם רביצקי

קלוד קהון

ריקי שחם

ריקי שחם

קלוד קהון

ריקי שחם

next song
מתחת לנעלי הבית של הרוע
ריקי שחם
מתחת לנעלי הבית של הרוע מאת ריקי שחם רביצקי

מתחת לנעלי הבית של הרוע

ריקי שחם

ריקי שחם

מתחת לנעלי הבית של הרוע

ריקי שחם

next song
הדבר הקשה בעולם הוא להכיר את עצמך
תאלס

הדבר הקשה בעולם
הוא להכיר את עצמך

הדבר הקשה בעולם הוא להכיר את עצמך מאת ריקי שחם רביצקי

הדבר הקשה בעולם הוא להכיר את עצמך

תאלס

הדבר הקשה בעולם
הוא להכיר את עצמך

תאלס

הדבר הקשה בעולם הוא להכיר את עצמך

תאלס

next song
פיתגורס

התבונה היא בת אלמוות;
כל השאר הוא בן תמותה.

 מאת ריקי שחם רביצקי

פיתגורס

התבונה היא בת אלמוות;
כל השאר הוא בן תמותה.

פיתגורס

פיתגורס

next song
לה פייר הרמה 2
ריקי שחם
לה פייר הרמה 2 מאת ריקי שחם רביצקי

לה פייר הרמה 2

ריקי שחם

ריקי שחם

לה פייר הרמה 2

ריקי שחם

next song
לה פייר הרמה
ריקי שחם רביצקי
לה פייר הרמה מאת ריקי שחם רביצקי

לה פייר הרמה

ריקי שחם רביצקי

ריקי שחם רביצקי

לה פייר הרמה

ריקי שחם רביצקי

next song
גם בני ישראל אכלו שלווים במדבר
ריקי שחם
היום אני מכינה שלווים.
מאכילה את האנשים שפה
בשלווים
כי את הזכרון של השלווים הקודמים
צריך להאכיל.
לפני שניגשים לשלווים
צריך לנעוץ בהם מבט
כי הזכרון הקולקטיבי שלהם
נושא בישבנו סוג של טרור
כמו הטרור שעברתי אני
על ידי המפלצת האפלה של הריק.
התחת האדום של השליו
הובל לטבח
וצעק ממרומי בית המטבחיים הצרפתי
אלוהים הושיעה נא.
לא נותר אלא להוושע על ידי מלוי התחת
בכל טוב הארץ
פואה גרה
דבש
תאנים מיובשות
וגם את הדמעות של ישו
כשהיה צלוב על הקרש
והטרוריסטים חשבו שזה קרש חתוך
של ישבני שלווים.
עכשיו השלווים בתנור
ופרנציסקוס הקדוש מאסיסי
משגיח עליהם שלא ישרפו
טועם את הרוטב של הדבש עם החרדל
לובש את הגלימה החומה שלו
ויוצא לסאן דיאגו דה קומפוסטלה
עם השלווים שלי שקשורים בכנפות מעילו הפרנסיסקני.
השלווים נאפים בחום של מאה שמונים מעלות בתנור
והחום מרפא להם את פצעי הסטיגמטה
של הטרוריסטים המלשינים
כמו הטרור שניסתה לעשות המפלצת השחורה
אלא שהיום יסתיים לנו
בארוחת מלכים עם שלווי גורמה
ולאונרדו יצייר לו אותנו סועדים
ומלקקים את הידיים
מלאי רוטב דבש ושום
וגם הוא יודע
כמו פרנציסקוס
וכמוני
כי אי אפשר לשחק בהיסטוריה
כי הזמן חוזר
ואף אחד לא יטביע את טרופו
ורוע נפשו
בגורלו של משהו אחר
גם לא בתחת של השלווים.
כי בארוחה הצרפתית שלנו
אנחנו לא ניצולים של אף אחד.
גם בני ישראל אכלו שלווים במדבר מאת ריקי שחם רביצקי

גם בני ישראל אכלו שלווים במדבר

ריקי שחם

היום אני מכינה שלווים.
מאכילה את האנשים שפה
בשלווים
כי את הזכרון של השלווים הקודמים
צריך להאכיל.
לפני שניגשים לשלווים
צריך לנעוץ בהם מבט
כי הזכרון הקולקטיבי שלהם
נושא בישבנו סוג של טרור
כמו הטרור שעברתי אני
על ידי המפלצת האפלה של הריק.
התחת האדום של השליו
הובל לטבח
וצעק ממרומי בית המטבחיים הצרפתי
אלוהים הושיעה נא.
לא נותר אלא להוושע על ידי מלוי התחת
בכל טוב הארץ
פואה גרה
דבש
תאנים מיובשות
וגם את הדמעות של ישו
כשהיה צלוב על הקרש
והטרוריסטים חשבו שזה קרש חתוך
של ישבני שלווים.
עכשיו השלווים בתנור
ופרנציסקוס הקדוש מאסיסי
משגיח עליהם שלא ישרפו
טועם את הרוטב של הדבש עם החרדל
לובש את הגלימה החומה שלו
ויוצא לסאן דיאגו דה קומפוסטלה
עם השלווים שלי שקשורים בכנפות מעילו הפרנסיסקני.
השלווים נאפים בחום של מאה שמונים מעלות בתנור
והחום מרפא להם את פצעי הסטיגמטה
של הטרוריסטים המלשינים
כמו הטרור שניסתה לעשות המפלצת השחורה
אלא שהיום יסתיים לנו
בארוחת מלכים עם שלווי גורמה
ולאונרדו יצייר לו אותנו סועדים
ומלקקים את הידיים
מלאי רוטב דבש ושום
וגם הוא יודע
כמו פרנציסקוס
וכמוני
כי אי אפשר לשחק בהיסטוריה
כי הזמן חוזר
ואף אחד לא יטביע את טרופו
ורוע נפשו
בגורלו של משהו אחר
גם לא בתחת של השלווים.
כי בארוחה הצרפתית שלנו
אנחנו לא ניצולים של אף אחד.

ריקי שחם

גם בני ישראל אכלו שלווים במדבר

ריקי שחם

next song
חייבים לעקור שן בינה
ריקי שחם רביצקי

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.

חייבים לעקור שן בינה מאת ריקי שחם רביצקי

חייבים לעקור שן בינה

ריקי שחם רביצקי

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.

ריקי שחם רביצקי

חייבים לעקור שן בינה

ריקי שחם רביצקי

next song
התפיסה הדואלית
ריקי שחם רביצקי

יאנוס, האל הרומאי, מייצג את הדו-פנים המסתכלים משני כיוונים הפכיים. ככזה, מייצג יאנוס התחלה וסופיות, מלחמה ושלום, שערים ודלתות, חיים פרימיטיביים וציוויליזציות, גדילה וקמילה של אנשים.

 

תפיסת הדואליות מתקיימת בתוך מערכת ההכרה של האני. היא מוצגת כאן כתפיסה הכרתית של מציאות הנתפסת כדואלית, ואין היא מייצגת דבר והיפוכו.

 

יאנוס מייצג את התפיסה הכוללת בשניות פניו הזהים לחלוטין. אנו תופסים את הדואליות המתקיימת במרחב הכרתנו שאיננה תפיסה של דבר והיפוכו, אלא תפיסה בין ההכרה ובין המוכר לה. תפיסה הרואה את האחד כיחידה כוללת וככוליות של כל חלקיו.

 

צמד הפנים של יאנוס תופסים את הכולל במבט אחד ואת החלקים המרכיבים את הכולל בפניו השניים. האחד מקבל פרדיקטים של אחד וריבוי בו זמנית. האחד תופס את האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוליות.

 

בתפיסה דואלית אנו תופסים שני מצבי הכרה בעת ובעונה אחת. אלה אינם מצבים הפכיים או סותרים כדוגמת תפיסת הטוב והרע המקובלת, אלא במצב דואלי זה, הבריאה וההכרה, החיים והמוות, יתמזגו כשתי יחידות זהות בתפיסתו של האני.

 

 האל שיווה הוא בעת ובעונה אחת הבורא וההורס של העולם, והוא מתואר כשהוא אוחז את תוף הבריאה בידו האחת ואת אש ההרס בידו האחרת. עם זאת האל שיווה ייצג גם את הלא כלום. שיווה הוא הריק המוחלט. הוא היקום הנברא והתגלמות העדר החיים.

 

הבריאה וההעדר, הסוף והאין-סוף, בריאת העולם יש מאין, אלה עומדים ביסודה של התפיסה הדואלית של האני. זוהי תפיסה המלכדת את ה'ריק' וה'יש' כמחוזות של אותה הוויה. חיים ומוות, טוב ורע, אלו מושגים ומחוזות שאינם הפכיים. הם דואליים בהכרתם. המוות מייצג את תחילת החיים, והחיים מכילים בתוכם את הווייתו של המוות. הבריאה וההרס מתמזגים לידי הוויה דואלית שבו האני תופס את הוויית האחד והריבוי, האל והיחיד, האל והאחר, כתפיסה מנצחת המכילה את בסיס קיומו.

 

הוויית האחד והריבוי היא בסיסית לתפיסתנו. האחד נתפס כאידיאה והרבים נתפסים כתופעות של העולם הגשמי. אלמלא היה קיים האחד -  בלתי אפשרי היה לדעת את הריבוי. הדואליות תופסת את ההרמוניה, את האחד כפרופורציה  מתמטית. התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוללות. הדואליות תופסת גם את הפרט, היחיד, כבעל הרמוניה פנימית ופרופורציה מתמטית.

 

עלינו להכיל את התפיסה הפיתגוראית שהייתה דואליסטית במהותה. זוהי התפיסה של האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוללות. האחד מופיע כיחידה, כאחדות, ובה בעת מופיעות אחדויות רבות השוות לו מבחינת תוכנן, אבל שונות מבחינת מיקומן הסידורי.

 

בנתינת זהות ל'אני' אנו קובעים ומזהים את כוליותו כיחידה אחת. קביעת זהותו של היחיד היא קביעת גבולו. האחד הוא אחד בקביעת גבולותיו. לעומת שורת המספרים שהם ריבוי, זהותה בהיותה בלתי מוגבלת. ניתן לומר כי שורת המספרים היא חסרת זהות, ומהווה חלקיקים סידוריים של השלם, וייחודה באין סופיותה. ככזו, אין זהותה מגדירה את גבולותיה כדוגמת האחד. האחד הוא הזהות הכוללת, בעלת הגבול. הריבוי הוא מכלול הזהויות. פרוק ה'אחד' יביא לפרוק הזהות ולפרוק האני.

 

אם אחד הוא בסכום חלקיו, הוא מצוי בתוך עצמו ככוליות. מכלול חלקיו של ה'אני' מזהים את עצמם בתוך פניהם של אחרים שאינם הוא. המכלול מתקיים באחר, בכל זהות אחרת. ה'אחרים' מהווים תסריטים של מכלול פניו המתגלים באחר. כל ישות וישות מהווה את תמונת החלק מתוך השלם בזהותו הכוללת של ה'אני'. מצב זה הוא סופר-פוזיציה של מצבים. מתקיימים פה שני מצבי תפיסה בעת ובעונה אחת, כדוגמת פונקצית הגל של האלקטרון הנמצא בפוטנציאל בשני מצבים נפרדים. כך תפיסתנו הדואלית. תפיסה של שתי אפשרויות. מצב של שני מצבים, כדוגמת החתול של שרדינגר. החתול 'חי' ו'מת' בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בין שני מצבים.

 

אנחנו מתקיימים בסופר-פוזיציה.

 

האני זהה, דומה, שווה, לעצמו ולאחר, ובו זמנית גם שונה, בלתי דומה ובלתי שווה לעצמו ולאחר. תפיסת השונה והדומה, בו זמנית, מהווה את בסיסה של התפיסה הדואלית בתפיסת המציאות ובתפיסת האדם את עצמו ואת האחר, האני הדואלי מזהה את הזהה והדומה לעצמו ולאחר, באותה נקודה הוא מזהה את הבלתי דומה והבלתי שווה לעצמו ולאחר. האני הוא יחידה שווה ולא שווה ליחידות אני אחרות, הדואליות היא תפיסת ההתהוות הכיליון בו זמנית. התפיסה הדואלית תופסת כי ה'אני'  קיים בזמן ולפיכך הוא זקן או צעיר או בעל כל גיל שווה לעצמו. כשהאני קיים בזמן הוא מזדקן בכל יום, אבל הזיקנה מקבלת משמעות רק ביחד לצעיר. בתפיסה הדואלית - ככל שמזדקן האחד הוא נעשה יותר צעיר. כיוון שהזמן נמשך עם הזדקנותו, הוא נשאר בעל גיל שווה לעצמו באין סוף הדו-קוטבי של הזיקנה והצעירות.

 

בתפיסה הדואלית, אנו תופסים קודם כל את תפיסת הכולל, האל. הכוליות נתפסת כאחדות אל מול הפרטים, האחד, האני. תפיסת האני את האל היא תפיסה כוללת של זהות אחת. האני, ה'אחד',  עומד אל מול פני הרבים האחרים, הנתפסים כמשתייכים  לעולם האין סוף, הטבע הוא אינסופי בסופיותו. האל הוא אינסופי בסופיותו. תפיסת ה'יש' כסופי, היישים בו, כסופיים, לעומת האין, הריק, האין סופיים, עומדים ביסוד התפיסה הדואלית.

 

הסוף והאין הן תפיסות דואליות העומדות במרכז ההוויה ההכרתית של היקום. הסופי הוא זה המכיל בתוכו את כל היישים, היישים הסופיים, האי נצחיים. היישים מתקיימים בתוך הריק, בתוך האין המרחבי, האין סוף והבלתי מתכלה. המרחב הנצחי מכיל  בתוכו את הזמני, את המציאות הסופית. התפיסה הדואלית מאמצת את ההנחה של פרמנידס כי התבונה היא הקנה מידה של הממשות. מה שאיננו עומד במבחן התבונה איננו יכול להיות ממשי. פעולת החשיבה, וזה שעליו חלה החשיבה -  היא הקנה מידה של הממשות. הריק האין סופי מתקיים בתוך תודעת יישים סופיים המתקיימים בתוכו. הזמני מגדיר את קיומו של האין סופי. הזמני חש בזמניותו וחש גם את אינטואיציות הכוליות והאין סופיות. הסופי זקוק לתחושת הנצח כדי להתקיים בזמניותו. זוהי תחושה סופית בנצחיותה.

 

עלינו לתפוס את הסופר-פוזיציה בין המיקרוקוסמוס - היישות, לבין המאקרוקוסמוס - היקום. אותם חוקי יסוד פועלים בעת ובעונה אחת הן ביישות והן ביקום. בלימוד היקום עולם היישים תומכים זה בזה. בלימודי היקום וחוקיו לומד האדם את עצמו, ובלימודי עצמו לומד הוא את חוקי היקום. סופר-פוזיציה של דעת.

 

התפיסה הדואלית באה לגאול את האדם מבדידותו. מיתוס הבריאה מייצג את התפיסה הדואלית כמרפא בקיום האל ובקיום האדם. הבריאה, המקיימת עצמה בתוך כל המציאות (לפי הקבלה הלוריאנית) נמצאת בתוך כל גבולות ה'יש' וממלאה אותו. קיומה הוא הכרת קיומה. אותו 'אור עליון' מתקיים בפני עצמו עם מבט לעצמו. אין הוא יכול עוד להתקיים ככזה. הבריאה מצמצמת עצמה בתוך המרחב האין סופי לידי נקודה אחת, ובמקומה נוצר חלל, מרחב, ששם כל היישויות הסופיות תוכלנה להתקיים. האל יוצר לו אחר בדמותם של עולמות שהוא בורא על מנת לגאול את הבריאה, האור העליון, מבדידותו. בריאת העולמות היא מלאכת בריאת פני האחר. האל בורא את פניו השניים של יאנוס כדי להתבונן על מרחבו מתוך עולם אחר, עולם של יישים.

 

מיתוס הבריאה עליה אנו מתקיימים, מציב את האדם הראשון כבריאה ללא אחר, כדוגמת האל במצבו הקדום. האל, המודע לבדידותו, הוא טוען על האדם אותו ברא, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא יוצר לאדם את אחרותו. הוא משלים, בדמותה של חווה, את הרגשות הדואליים אותם הוא חש.

 

הדואליות היא התפיסה הספונטאנית המתקיימת בתוך הבדידות. האל יוצר לו אדם בצלמו. האל מודע לצורך באחר, בפרטים, על מנת שאלה יתפסו את כוליותו. קיומו כדוגמת תפיסתו של פרמנידס, תלוי בתפיסת הפרטים את הוד כוליותו. זכר ונקבה עשה אותם. ה'יש' התופס את הכוליות מופיע בתוך הכרה של דו-פנים. היצר הבסיסי של אותו 'יש' הוא בהשתייכותו לאין סוף. הסוף והאין תופסים את הוויתו. האני האקזיסטנציאלי, הבודד, הסופי, עומד אל מול פני הנצח. המודעות הבלתי מתפשרת של היישות לסופיותו ולקיצו, היא מרכז נפשו ומודעותו. תחושת הסוף מתקיימת בהתכחשות לרגע המוות. אותה 'אי דעת' מרצון, יוצר בישות את חדוות החיים, או את אותו יצר בלתי ניתן לפענוח של הרצון לחיים. הרצון לחיים מממש את עצמו ביצריות אין סופית, מתוך נפתולי הקץ המתקיימים בגופנו ובמהותנו. רק ב'אין' וב'ריק' חסר ההגדרה והתפיסה, יכול הסופי (בעל טראומת הקץ) לממש את עצמו. הוא מקיים את גופו ונפשו מתוך אמונה בנשגב, באל, באותו 'דבר' המתקיים בתוך הנצח. בריק הנצחי הזה, באלוהיות, מתקיימת ההוויה הקוסמית, הפיזית והמטפיזית, ושם מקומן של כל ההתרחשויות הסופיות, האין סוף הוא הדואליות המתקיימת במרכז ההתרחשות האקזיסטנציאלית של היצורים בעלי ההכרה, המכילים בתוכם את הריק והמלא, החיים והמוות, הדלת והשער, הטוב והרע - הם יצירי מרפא של הבריאה, של ההכרה התודעתית הנותנת לנו את היכולת לחיות ולממש חיים של רצון. האל נתפס כיש בין הישים. יש המכיל ביישיותו את הישות שהוא היש. סובסטנציה יישית. מכל כיווני ההכרה של היצורים ההכרתיים, הן התיאולוגיים והן הפילוסופיים מדעיים, התפיסה הדואלית של כוליות לעומת ישים, נתפסת כמכילה את האדם כיחיד לעומת הכוליות שהיא מכלול כל הישים. הדואליות מייצגת את הכוליות בתוך עולמו של הסובייקט, את האחר בתוך עולמו של האני. האני מתגלה בזולתו. האחר מכונן את קיומי, ואני מכונן את קיומו של האחר בי. מהות הדואליות היא התפיסה המופיעה כתופעה אתית שבה האני תופס את קיומו בתפיסת אחרותו שמכוננת באחר.

 

האמנות היתה חלק בהוויית היחיד המתמודדת עם תפיסת המרחב הכולל. באמנות מנסה ה'אני' לחוש נגיעות קלות ברוח הנושבת מעולם האין סוף. הרגשת האחד, הטבע החובק כל, נותנת ליחיד את תחושת ההשתייכות לשלווה הכוללת המנסה לגאול אותו מבדידותו. האחד, הדואלי, הוא הישות המתבוננת התופסת את ההרמוניה, את האחרות, כפרופורציה מתמטית.

 

התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוליות. ההתבוננות הקוסמית מכילה בתוכה את התבוננות ה'אחד' בעולם ה'ישים'. זהו קיום דואלי המתקיים סימולטנית בעולמו של ה'יש' ובעולמו של ה'אחר'. התבוננות זו מכילה 'טיהור' של נשמת האני. הוא הופך ברגע ההתבוננות לחלק מתוך היש המושלם.

 

האמנות היא אייקון מתמטי של תפיסת האחד את יפי כוליותו. האמנות היא תפיסה מטאפיזית להכלת הזהויות של כל היישים.

 

התפיסה הדואלית אינה מתקיימת בתפיסת היישים בהפכיותם כדוגמת הטוב והרע. הכלת קיומם של הפכים אלה יוצר קרקע לקיומה שלדרך תפיסה פרטית בקיומו של הבלתי מוגבל, ה'אני' אינו עוד מספר בשרשרת הפרדיקטים האין סופיים. ה'אני' רוצה להכיל את ישותו בתוך אחדות אחת שהיא אחדותו, קרי, ישותו מתקיימת בטוטאליותו, באי דואליות תפיסתית. ישות זו מסרבת לראות באחר את עצמיותו. היא מכילה עצמה בתוך עצמה ולעצמה.

 

האמנות יכולה להתקיים ככלי 'הרס' כדוגמת כלי ההרס אותו אוחז האל שיווה בידו, הרס של הישות והאחד, על מנת לקיים את הוד רוממותו ה'אני'. האמן מכיל עצמו ביש המושלם מתוך אמונה טוטאלית ב'אניותו', חובק כל, המסרב להכיל את אחרותו, שאיננו הוא.

 

עליו להחיות מחדש את הוויית הדואליות. עלינו להכיל את ה'אמנות' - עולם הריבוי התפיסתי, אל תוך עולם היש המושלם, בצנעה של דואליות, המממשת את 'ההיות' בתוך אחרותו.

 

על האמנות להיות אייקון בתוך עולם היישים ומתוכה תתקיים תפיסה דואלית של אמן המתבונן ביש, דרך אחרותו, ולא מתבונן ב'יש' מתוך 'אניותו' כמרכז של יש טוטאלי.

 

תפיסת אפסיותו, כמממש ראיות ישים ואחדותם, מתקיימת באחרותו שאיננו הוא, וזו מסייעת לו בראיית הדואליות של כל הישים המתקיימים.

 

מעשה האמנות הוא אייקון של אני ואחר. אייקון להוד רוממותו האחד, הטבע, הכוליות המנצחת.

התפיסה הדואלית מאת ריקי שחם רביצקי

התפיסה הדואלית

ריקי שחם רביצקי

יאנוס, האל הרומאי, מייצג את הדו-פנים המסתכלים משני כיוונים הפכיים. ככזה, מייצג יאנוס התחלה וסופיות, מלחמה ושלום, שערים ודלתות, חיים פרימיטיביים וציוויליזציות, גדילה וקמילה של אנשים.

 

תפיסת הדואליות מתקיימת בתוך מערכת ההכרה של האני. היא מוצגת כאן כתפיסה הכרתית של מציאות הנתפסת כדואלית, ואין היא מייצגת דבר והיפוכו.

 

יאנוס מייצג את התפיסה הכוללת בשניות פניו הזהים לחלוטין. אנו תופסים את הדואליות המתקיימת במרחב הכרתנו שאיננה תפיסה של דבר והיפוכו, אלא תפיסה בין ההכרה ובין המוכר לה. תפיסה הרואה את האחד כיחידה כוללת וככוליות של כל חלקיו.

 

צמד הפנים של יאנוס תופסים את הכולל במבט אחד ואת החלקים המרכיבים את הכולל בפניו השניים. האחד מקבל פרדיקטים של אחד וריבוי בו זמנית. האחד תופס את האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוליות.

 

בתפיסה דואלית אנו תופסים שני מצבי הכרה בעת ובעונה אחת. אלה אינם מצבים הפכיים או סותרים כדוגמת תפיסת הטוב והרע המקובלת, אלא במצב דואלי זה, הבריאה וההכרה, החיים והמוות, יתמזגו כשתי יחידות זהות בתפיסתו של האני.

 

 האל שיווה הוא בעת ובעונה אחת הבורא וההורס של העולם, והוא מתואר כשהוא אוחז את תוף הבריאה בידו האחת ואת אש ההרס בידו האחרת. עם זאת האל שיווה ייצג גם את הלא כלום. שיווה הוא הריק המוחלט. הוא היקום הנברא והתגלמות העדר החיים.

 

הבריאה וההעדר, הסוף והאין-סוף, בריאת העולם יש מאין, אלה עומדים ביסודה של התפיסה הדואלית של האני. זוהי תפיסה המלכדת את ה'ריק' וה'יש' כמחוזות של אותה הוויה. חיים ומוות, טוב ורע, אלו מושגים ומחוזות שאינם הפכיים. הם דואליים בהכרתם. המוות מייצג את תחילת החיים, והחיים מכילים בתוכם את הווייתו של המוות. הבריאה וההרס מתמזגים לידי הוויה דואלית שבו האני תופס את הוויית האחד והריבוי, האל והיחיד, האל והאחר, כתפיסה מנצחת המכילה את בסיס קיומו.

 

הוויית האחד והריבוי היא בסיסית לתפיסתנו. האחד נתפס כאידיאה והרבים נתפסים כתופעות של העולם הגשמי. אלמלא היה קיים האחד -  בלתי אפשרי היה לדעת את הריבוי. הדואליות תופסת את ההרמוניה, את האחד כפרופורציה  מתמטית. התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוללות. הדואליות תופסת גם את הפרט, היחיד, כבעל הרמוניה פנימית ופרופורציה מתמטית.

 

עלינו להכיל את התפיסה הפיתגוראית שהייתה דואליסטית במהותה. זוהי התפיסה של האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוללות. האחד מופיע כיחידה, כאחדות, ובה בעת מופיעות אחדויות רבות השוות לו מבחינת תוכנן, אבל שונות מבחינת מיקומן הסידורי.

 

בנתינת זהות ל'אני' אנו קובעים ומזהים את כוליותו כיחידה אחת. קביעת זהותו של היחיד היא קביעת גבולו. האחד הוא אחד בקביעת גבולותיו. לעומת שורת המספרים שהם ריבוי, זהותה בהיותה בלתי מוגבלת. ניתן לומר כי שורת המספרים היא חסרת זהות, ומהווה חלקיקים סידוריים של השלם, וייחודה באין סופיותה. ככזו, אין זהותה מגדירה את גבולותיה כדוגמת האחד. האחד הוא הזהות הכוללת, בעלת הגבול. הריבוי הוא מכלול הזהויות. פרוק ה'אחד' יביא לפרוק הזהות ולפרוק האני.

 

אם אחד הוא בסכום חלקיו, הוא מצוי בתוך עצמו ככוליות. מכלול חלקיו של ה'אני' מזהים את עצמם בתוך פניהם של אחרים שאינם הוא. המכלול מתקיים באחר, בכל זהות אחרת. ה'אחרים' מהווים תסריטים של מכלול פניו המתגלים באחר. כל ישות וישות מהווה את תמונת החלק מתוך השלם בזהותו הכוללת של ה'אני'. מצב זה הוא סופר-פוזיציה של מצבים. מתקיימים פה שני מצבי תפיסה בעת ובעונה אחת, כדוגמת פונקצית הגל של האלקטרון הנמצא בפוטנציאל בשני מצבים נפרדים. כך תפיסתנו הדואלית. תפיסה של שתי אפשרויות. מצב של שני מצבים, כדוגמת החתול של שרדינגר. החתול 'חי' ו'מת' בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בין שני מצבים.

 

אנחנו מתקיימים בסופר-פוזיציה.

 

האני זהה, דומה, שווה, לעצמו ולאחר, ובו זמנית גם שונה, בלתי דומה ובלתי שווה לעצמו ולאחר. תפיסת השונה והדומה, בו זמנית, מהווה את בסיסה של התפיסה הדואלית בתפיסת המציאות ובתפיסת האדם את עצמו ואת האחר, האני הדואלי מזהה את הזהה והדומה לעצמו ולאחר, באותה נקודה הוא מזהה את הבלתי דומה והבלתי שווה לעצמו ולאחר. האני הוא יחידה שווה ולא שווה ליחידות אני אחרות, הדואליות היא תפיסת ההתהוות הכיליון בו זמנית. התפיסה הדואלית תופסת כי ה'אני'  קיים בזמן ולפיכך הוא זקן או צעיר או בעל כל גיל שווה לעצמו. כשהאני קיים בזמן הוא מזדקן בכל יום, אבל הזיקנה מקבלת משמעות רק ביחד לצעיר. בתפיסה הדואלית - ככל שמזדקן האחד הוא נעשה יותר צעיר. כיוון שהזמן נמשך עם הזדקנותו, הוא נשאר בעל גיל שווה לעצמו באין סוף הדו-קוטבי של הזיקנה והצעירות.

 

בתפיסה הדואלית, אנו תופסים קודם כל את תפיסת הכולל, האל. הכוליות נתפסת כאחדות אל מול הפרטים, האחד, האני. תפיסת האני את האל היא תפיסה כוללת של זהות אחת. האני, ה'אחד',  עומד אל מול פני הרבים האחרים, הנתפסים כמשתייכים  לעולם האין סוף, הטבע הוא אינסופי בסופיותו. האל הוא אינסופי בסופיותו. תפיסת ה'יש' כסופי, היישים בו, כסופיים, לעומת האין, הריק, האין סופיים, עומדים ביסוד התפיסה הדואלית.

 

הסוף והאין הן תפיסות דואליות העומדות במרכז ההוויה ההכרתית של היקום. הסופי הוא זה המכיל בתוכו את כל היישים, היישים הסופיים, האי נצחיים. היישים מתקיימים בתוך הריק, בתוך האין המרחבי, האין סוף והבלתי מתכלה. המרחב הנצחי מכיל  בתוכו את הזמני, את המציאות הסופית. התפיסה הדואלית מאמצת את ההנחה של פרמנידס כי התבונה היא הקנה מידה של הממשות. מה שאיננו עומד במבחן התבונה איננו יכול להיות ממשי. פעולת החשיבה, וזה שעליו חלה החשיבה -  היא הקנה מידה של הממשות. הריק האין סופי מתקיים בתוך תודעת יישים סופיים המתקיימים בתוכו. הזמני מגדיר את קיומו של האין סופי. הזמני חש בזמניותו וחש גם את אינטואיציות הכוליות והאין סופיות. הסופי זקוק לתחושת הנצח כדי להתקיים בזמניותו. זוהי תחושה סופית בנצחיותה.

 

עלינו לתפוס את הסופר-פוזיציה בין המיקרוקוסמוס - היישות, לבין המאקרוקוסמוס - היקום. אותם חוקי יסוד פועלים בעת ובעונה אחת הן ביישות והן ביקום. בלימוד היקום עולם היישים תומכים זה בזה. בלימודי היקום וחוקיו לומד האדם את עצמו, ובלימודי עצמו לומד הוא את חוקי היקום. סופר-פוזיציה של דעת.

 

התפיסה הדואלית באה לגאול את האדם מבדידותו. מיתוס הבריאה מייצג את התפיסה הדואלית כמרפא בקיום האל ובקיום האדם. הבריאה, המקיימת עצמה בתוך כל המציאות (לפי הקבלה הלוריאנית) נמצאת בתוך כל גבולות ה'יש' וממלאה אותו. קיומה הוא הכרת קיומה. אותו 'אור עליון' מתקיים בפני עצמו עם מבט לעצמו. אין הוא יכול עוד להתקיים ככזה. הבריאה מצמצמת עצמה בתוך המרחב האין סופי לידי נקודה אחת, ובמקומה נוצר חלל, מרחב, ששם כל היישויות הסופיות תוכלנה להתקיים. האל יוצר לו אחר בדמותם של עולמות שהוא בורא על מנת לגאול את הבריאה, האור העליון, מבדידותו. בריאת העולמות היא מלאכת בריאת פני האחר. האל בורא את פניו השניים של יאנוס כדי להתבונן על מרחבו מתוך עולם אחר, עולם של יישים.

 

מיתוס הבריאה עליה אנו מתקיימים, מציב את האדם הראשון כבריאה ללא אחר, כדוגמת האל במצבו הקדום. האל, המודע לבדידותו, הוא טוען על האדם אותו ברא, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא יוצר לאדם את אחרותו. הוא משלים, בדמותה של חווה, את הרגשות הדואליים אותם הוא חש.

 

הדואליות היא התפיסה הספונטאנית המתקיימת בתוך הבדידות. האל יוצר לו אדם בצלמו. האל מודע לצורך באחר, בפרטים, על מנת שאלה יתפסו את כוליותו. קיומו כדוגמת תפיסתו של פרמנידס, תלוי בתפיסת הפרטים את הוד כוליותו. זכר ונקבה עשה אותם. ה'יש' התופס את הכוליות מופיע בתוך הכרה של דו-פנים. היצר הבסיסי של אותו 'יש' הוא בהשתייכותו לאין סוף. הסוף והאין תופסים את הוויתו. האני האקזיסטנציאלי, הבודד, הסופי, עומד אל מול פני הנצח. המודעות הבלתי מתפשרת של היישות לסופיותו ולקיצו, היא מרכז נפשו ומודעותו. תחושת הסוף מתקיימת בהתכחשות לרגע המוות. אותה 'אי דעת' מרצון, יוצר בישות את חדוות החיים, או את אותו יצר בלתי ניתן לפענוח של הרצון לחיים. הרצון לחיים מממש את עצמו ביצריות אין סופית, מתוך נפתולי הקץ המתקיימים בגופנו ובמהותנו. רק ב'אין' וב'ריק' חסר ההגדרה והתפיסה, יכול הסופי (בעל טראומת הקץ) לממש את עצמו. הוא מקיים את גופו ונפשו מתוך אמונה בנשגב, באל, באותו 'דבר' המתקיים בתוך הנצח. בריק הנצחי הזה, באלוהיות, מתקיימת ההוויה הקוסמית, הפיזית והמטפיזית, ושם מקומן של כל ההתרחשויות הסופיות, האין סוף הוא הדואליות המתקיימת במרכז ההתרחשות האקזיסטנציאלית של היצורים בעלי ההכרה, המכילים בתוכם את הריק והמלא, החיים והמוות, הדלת והשער, הטוב והרע - הם יצירי מרפא של הבריאה, של ההכרה התודעתית הנותנת לנו את היכולת לחיות ולממש חיים של רצון. האל נתפס כיש בין הישים. יש המכיל ביישיותו את הישות שהוא היש. סובסטנציה יישית. מכל כיווני ההכרה של היצורים ההכרתיים, הן התיאולוגיים והן הפילוסופיים מדעיים, התפיסה הדואלית של כוליות לעומת ישים, נתפסת כמכילה את האדם כיחיד לעומת הכוליות שהיא מכלול כל הישים. הדואליות מייצגת את הכוליות בתוך עולמו של הסובייקט, את האחר בתוך עולמו של האני. האני מתגלה בזולתו. האחר מכונן את קיומי, ואני מכונן את קיומו של האחר בי. מהות הדואליות היא התפיסה המופיעה כתופעה אתית שבה האני תופס את קיומו בתפיסת אחרותו שמכוננת באחר.

 

האמנות היתה חלק בהוויית היחיד המתמודדת עם תפיסת המרחב הכולל. באמנות מנסה ה'אני' לחוש נגיעות קלות ברוח הנושבת מעולם האין סוף. הרגשת האחד, הטבע החובק כל, נותנת ליחיד את תחושת ההשתייכות לשלווה הכוללת המנסה לגאול אותו מבדידותו. האחד, הדואלי, הוא הישות המתבוננת התופסת את ההרמוניה, את האחרות, כפרופורציה מתמטית.

 

התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוליות. ההתבוננות הקוסמית מכילה בתוכה את התבוננות ה'אחד' בעולם ה'ישים'. זהו קיום דואלי המתקיים סימולטנית בעולמו של ה'יש' ובעולמו של ה'אחר'. התבוננות זו מכילה 'טיהור' של נשמת האני. הוא הופך ברגע ההתבוננות לחלק מתוך היש המושלם.

 

האמנות היא אייקון מתמטי של תפיסת האחד את יפי כוליותו. האמנות היא תפיסה מטאפיזית להכלת הזהויות של כל היישים.

 

התפיסה הדואלית אינה מתקיימת בתפיסת היישים בהפכיותם כדוגמת הטוב והרע. הכלת קיומם של הפכים אלה יוצר קרקע לקיומה שלדרך תפיסה פרטית בקיומו של הבלתי מוגבל, ה'אני' אינו עוד מספר בשרשרת הפרדיקטים האין סופיים. ה'אני' רוצה להכיל את ישותו בתוך אחדות אחת שהיא אחדותו, קרי, ישותו מתקיימת בטוטאליותו, באי דואליות תפיסתית. ישות זו מסרבת לראות באחר את עצמיותו. היא מכילה עצמה בתוך עצמה ולעצמה.

 

האמנות יכולה להתקיים ככלי 'הרס' כדוגמת כלי ההרס אותו אוחז האל שיווה בידו, הרס של הישות והאחד, על מנת לקיים את הוד רוממותו ה'אני'. האמן מכיל עצמו ביש המושלם מתוך אמונה טוטאלית ב'אניותו', חובק כל, המסרב להכיל את אחרותו, שאיננו הוא.

 

עליו להחיות מחדש את הוויית הדואליות. עלינו להכיל את ה'אמנות' - עולם הריבוי התפיסתי, אל תוך עולם היש המושלם, בצנעה של דואליות, המממשת את 'ההיות' בתוך אחרותו.

 

על האמנות להיות אייקון בתוך עולם היישים ומתוכה תתקיים תפיסה דואלית של אמן המתבונן ביש, דרך אחרותו, ולא מתבונן ב'יש' מתוך 'אניותו' כמרכז של יש טוטאלי.

 

תפיסת אפסיותו, כמממש ראיות ישים ואחדותם, מתקיימת באחרותו שאיננו הוא, וזו מסייעת לו בראיית הדואליות של כל הישים המתקיימים.

 

מעשה האמנות הוא אייקון של אני ואחר. אייקון להוד רוממותו האחד, הטבע, הכוליות המנצחת.

ריקי שחם רביצקי

התפיסה הדואלית

ריקי שחם רביצקי

next song
חשיבה פסיכופתית
ריקי שחם רביצקי

בתקופה האחרונה, יצא לי לעמוד במפגשים הזויים שכאלה, אל מול תופעת ה"פסיכופתיות". השימוש במושג "פסיכופת" נעשה מתוך מצוקה רגשית עמוקה אל מול התנהגותם הבלתי ניתנת להגדרה של אלה.

בחיפושי אחר הגדרה רשמית שמשמשת אורים ותומים למערכות הפסיכופתולגיות, לא נמצאה הגדרה מסוג זה, אך ברור לכל שמדובר בהפרעת אישיות קשה, שלוקח, כפי שלי לקח, זמן רב לעלות על איפיוניה וקיימת מורכבות גדולה וקושי רב בחשיפתה.

לא מדובר באדם הסובל מפסיכוזה, או נוירוזה. ההפרעה המדוברת שונה לחלוטין. אלה הצופים או היוצרים מגע עם בעלי ההפרעה הופכים להיות חלק מהמשחק המופרע שלהם, מבלי להרגיש בתוכו. תחילתה, בתלות גדולה של הפסיכופאתיים באנשים. תלות, ששורשיה דווקא בשנאה גדולה לאנשים בהם הם תלויים. הם מונעים מכל מה שנחשב לאתי וסוציאלי. ההפרעה שלהם נוגעת באנטי סוציאליות שלהם.

הפסיכופאתיים הם טיפוסים אגוצנטריים, אסרטיביים ומאוד אגרסיביים, הם בעלי כריזמה אישיותית חריפה ביותר, מקסימים, בעלי חוש הומור וחוש משחק, או, לחילופין שקטים, מלאכיים, אוהבי הזולת, בעלי חזות של קדושים. הפסיכופת נוהג לבחור לו תפקיד איתו הוא מזדהה ותלבושתו ותדמיותיו ניזונים מדמות זאת, זאת גם תלבושתו החברתית איתה הוא נע לאורך כל חייו.

אני פגשתי את הפסיכופת המקסים, המצחיק, החם והלבבי. זה היודע לעטוף אותך במילות של אהבה, בעל חוש הומור, אשר נותן תחושה שהוא לוקח חסות, שומר עלייך ועוד.

פסיכופאתית נוספת שהכרתי הציגה חזות מלאכית, המטפלת באחרים, עדינה שברירית, דואגת לאחר ומסורה.

שני בעלי ההפרעה האלה פועלים מתוך דחפים ויצרים טעונים מיניות. האנרגיות המיניות הן הנשק הפרוורטי, הלשוני, הרגשי, שעובר כחוט השני בכל פעילותם. שני הטיפוסים, באופן זהה, מגיבים בצורה אימפולסיבית לכל.

כשמשהו מאיים על שליטתם הפרוורטית, הם מאבדים את קור רוחם, המלאך מפסיק להיות מלאך והמצחיק הופף להיות אכזר. לימים התברר לי לגבי אותו טיפוס מקסים וכריזמאטי, שמאחורי המעטפת שסייעה לו ללכוד בהצלחה אנשים ברשתו, מסתתר אדם אכזר, חסר מצפון וסימפאטיה, טיפוס מניפולטיבי, שמנצל את כל הסביבה אותה הוא לכד על מנת להשיג את סיפוקו.

אותו פסיכופאת, למעשה, סובל מניתוק חברתי גמור והוא זקוק לאובייקטים בחברה בכדי להגשים את פנימיותו הפסיכופאטית, הוא תלוי לחלוטין בחברה על מנת להגשים את מטרותיו האישיות. מדובר באדם עם מנת משכל גבוהה מהממוצע , אינטליגנציה שכלית ויכולת וורבאלית, שגויסו ומשמשים לצורך  שכנוע ולכידת האחר, והם חלק ממלבוש השתלטן והכול יכול. עם כל החמימות שהייתה בו, היה אותו פסיכופת חסר עניין לחלוטין באחר.

יתרה מזאת, התגלה לפני אדם שעשה דברים קשים מאוד לאחרים ולעולם לא חש תחושת אשמה כלשהי. כשאני משחזרת זאת כעת, אני זוכרת שסבל מחוסר יציבות רגשית, מרגעים של מניה, כשכל העולם בידיו ועד לרגעים של דפרסיה עמוקה. אדם ללא ערכים, ללא תחושת הבדל בין טוב ורע, שתלטן, קנאי ותובעני.טיפוס שלא מסוגל לדחות שום סיפוק ריגעי. טיפוס פלרטטן, המדבר הרבה על מין, הומופוב מוחלט, שלימים התגלה כסובל מאימפוטנציה חמורה ובעל נטיות הומוסקסואליות ברורות. הפסיכופאת המדובר סבל מתחושת רדיפה של הזולת והיה בעל אובססיה להקליט אנשים ולשמור כל תיעוד או מסמך על אחרים.

הפסיכופתית,אותה מלאכית שהוזכרה, הינה דמות מתעתעת ואכזרית במלוא מובן המילה. אישה שהתעללה מינית בילדתה ומתעללת בכל גבר אותו היא פוגשת. מסרסת נשים וגברים, אך חברתית היא נחשבת למלאך, דמות שברירית עדינה. אנשים בקרבתה אינם מרגישים את שליטתה האכזרית והאגרסיבית. גם היא, שתלטנית, תובענית, קנאית ופתיינית, מניפולטיבית ונושאת פתולוגיה משפחתית קשה.

היא סובלת מהפרעות אישיותיות קשות, כשבכל פעם היא לובשת דמות אחרת, כדי להתאים את עצמה לשליטה על האחר. היא ניראית נורמאלית לחלוטין ורק הכרות מעמיקה איתה מגלה את מחלתה. אז כבר ניתן בקלות להבחין, שהיא מרוכזת בעצמה בצורה קיצונית, שקרנית פתולוגית ובעצם אינה אוהבת אף אחד. היא חיה ללא אשמה, מהות קיומה היא פגיעה והרס האחר.


מודעות עצמית

 

בשני המקרים אתם מוזהרים שלא להכעיס פסיכופתים. כשמרגיזים אותם הם הופכים לאלימים ביותר וקיצוניים בתגובתם. הם לא יהססו לפגוע באיש וזאת מבלי שירגישו זיק של רגשות אשמה.

ממחקר שעשיתי ומקריאת ספרות רבה בנושא הפסיכופתיה, מתברר כי הפסיכופתים חוו בשנותיהם המוקדמות חוויות של מין ואלימות בקרב המשפחה, ודווקא מאנשים שהיו צריכים לגונן עליהם. מתוך שכך הם הופכים להיות בחייהם למין טורפים אנושיים, המשתמשים בקסם האישי שלהם על ידי מניפולציה והפחדה, כדי לשלוט באחרים ולספק את צורכיהם. הם בעצמם שעברו חוויות קשות בילדותם, הופכים להיות דמויות עוגבות שאורבות לאחר בעגבנות יתרה.

חייו של הפסיכופת, בעצם, הוא מעשה נקמה כלפי האחר בעקבות תחושות של חוסר אונים, שיתוק וחולשה שהם חוו בגיל צעיר.

חשיבה פסיכופתית מאת ריקי שחם רביצקי

חשיבה פסיכופתית

ריקי שחם רביצקי

בתקופה האחרונה, יצא לי לעמוד במפגשים הזויים שכאלה, אל מול תופעת ה"פסיכופתיות". השימוש במושג "פסיכופת" נעשה מתוך מצוקה רגשית עמוקה אל מול התנהגותם הבלתי ניתנת להגדרה של אלה.

בחיפושי אחר הגדרה רשמית שמשמשת אורים ותומים למערכות הפסיכופתולגיות, לא נמצאה הגדרה מסוג זה, אך ברור לכל שמדובר בהפרעת אישיות קשה, שלוקח, כפי שלי לקח, זמן רב לעלות על איפיוניה וקיימת מורכבות גדולה וקושי רב בחשיפתה.

לא מדובר באדם הסובל מפסיכוזה, או נוירוזה. ההפרעה המדוברת שונה לחלוטין. אלה הצופים או היוצרים מגע עם בעלי ההפרעה הופכים להיות חלק מהמשחק המופרע שלהם, מבלי להרגיש בתוכו. תחילתה, בתלות גדולה של הפסיכופאתיים באנשים. תלות, ששורשיה דווקא בשנאה גדולה לאנשים בהם הם תלויים. הם מונעים מכל מה שנחשב לאתי וסוציאלי. ההפרעה שלהם נוגעת באנטי סוציאליות שלהם.

הפסיכופאתיים הם טיפוסים אגוצנטריים, אסרטיביים ומאוד אגרסיביים, הם בעלי כריזמה אישיותית חריפה ביותר, מקסימים, בעלי חוש הומור וחוש משחק, או, לחילופין שקטים, מלאכיים, אוהבי הזולת, בעלי חזות של קדושים. הפסיכופת נוהג לבחור לו תפקיד איתו הוא מזדהה ותלבושתו ותדמיותיו ניזונים מדמות זאת, זאת גם תלבושתו החברתית איתה הוא נע לאורך כל חייו.

אני פגשתי את הפסיכופת המקסים, המצחיק, החם והלבבי. זה היודע לעטוף אותך במילות של אהבה, בעל חוש הומור, אשר נותן תחושה שהוא לוקח חסות, שומר עלייך ועוד.

פסיכופאתית נוספת שהכרתי הציגה חזות מלאכית, המטפלת באחרים, עדינה שברירית, דואגת לאחר ומסורה.

שני בעלי ההפרעה האלה פועלים מתוך דחפים ויצרים טעונים מיניות. האנרגיות המיניות הן הנשק הפרוורטי, הלשוני, הרגשי, שעובר כחוט השני בכל פעילותם. שני הטיפוסים, באופן זהה, מגיבים בצורה אימפולסיבית לכל.

כשמשהו מאיים על שליטתם הפרוורטית, הם מאבדים את קור רוחם, המלאך מפסיק להיות מלאך והמצחיק הופף להיות אכזר. לימים התברר לי לגבי אותו טיפוס מקסים וכריזמאטי, שמאחורי המעטפת שסייעה לו ללכוד בהצלחה אנשים ברשתו, מסתתר אדם אכזר, חסר מצפון וסימפאטיה, טיפוס מניפולטיבי, שמנצל את כל הסביבה אותה הוא לכד על מנת להשיג את סיפוקו.

אותו פסיכופאת, למעשה, סובל מניתוק חברתי גמור והוא זקוק לאובייקטים בחברה בכדי להגשים את פנימיותו הפסיכופאטית, הוא תלוי לחלוטין בחברה על מנת להגשים את מטרותיו האישיות. מדובר באדם עם מנת משכל גבוהה מהממוצע , אינטליגנציה שכלית ויכולת וורבאלית, שגויסו ומשמשים לצורך  שכנוע ולכידת האחר, והם חלק ממלבוש השתלטן והכול יכול. עם כל החמימות שהייתה בו, היה אותו פסיכופת חסר עניין לחלוטין באחר.

יתרה מזאת, התגלה לפני אדם שעשה דברים קשים מאוד לאחרים ולעולם לא חש תחושת אשמה כלשהי. כשאני משחזרת זאת כעת, אני זוכרת שסבל מחוסר יציבות רגשית, מרגעים של מניה, כשכל העולם בידיו ועד לרגעים של דפרסיה עמוקה. אדם ללא ערכים, ללא תחושת הבדל בין טוב ורע, שתלטן, קנאי ותובעני.טיפוס שלא מסוגל לדחות שום סיפוק ריגעי. טיפוס פלרטטן, המדבר הרבה על מין, הומופוב מוחלט, שלימים התגלה כסובל מאימפוטנציה חמורה ובעל נטיות הומוסקסואליות ברורות. הפסיכופאת המדובר סבל מתחושת רדיפה של הזולת והיה בעל אובססיה להקליט אנשים ולשמור כל תיעוד או מסמך על אחרים.

הפסיכופתית,אותה מלאכית שהוזכרה, הינה דמות מתעתעת ואכזרית במלוא מובן המילה. אישה שהתעללה מינית בילדתה ומתעללת בכל גבר אותו היא פוגשת. מסרסת נשים וגברים, אך חברתית היא נחשבת למלאך, דמות שברירית עדינה. אנשים בקרבתה אינם מרגישים את שליטתה האכזרית והאגרסיבית. גם היא, שתלטנית, תובענית, קנאית ופתיינית, מניפולטיבית ונושאת פתולוגיה משפחתית קשה.

היא סובלת מהפרעות אישיותיות קשות, כשבכל פעם היא לובשת דמות אחרת, כדי להתאים את עצמה לשליטה על האחר. היא ניראית נורמאלית לחלוטין ורק הכרות מעמיקה איתה מגלה את מחלתה. אז כבר ניתן בקלות להבחין, שהיא מרוכזת בעצמה בצורה קיצונית, שקרנית פתולוגית ובעצם אינה אוהבת אף אחד. היא חיה ללא אשמה, מהות קיומה היא פגיעה והרס האחר.


מודעות עצמית

 

בשני המקרים אתם מוזהרים שלא להכעיס פסיכופתים. כשמרגיזים אותם הם הופכים לאלימים ביותר וקיצוניים בתגובתם. הם לא יהססו לפגוע באיש וזאת מבלי שירגישו זיק של רגשות אשמה.

ממחקר שעשיתי ומקריאת ספרות רבה בנושא הפסיכופתיה, מתברר כי הפסיכופתים חוו בשנותיהם המוקדמות חוויות של מין ואלימות בקרב המשפחה, ודווקא מאנשים שהיו צריכים לגונן עליהם. מתוך שכך הם הופכים להיות בחייהם למין טורפים אנושיים, המשתמשים בקסם האישי שלהם על ידי מניפולציה והפחדה, כדי לשלוט באחרים ולספק את צורכיהם. הם בעצמם שעברו חוויות קשות בילדותם, הופכים להיות דמויות עוגבות שאורבות לאחר בעגבנות יתרה.

חייו של הפסיכופת, בעצם, הוא מעשה נקמה כלפי האחר בעקבות תחושות של חוסר אונים, שיתוק וחולשה שהם חוו בגיל צעיר.

ריקי שחם רביצקי

חשיבה פסיכופתית

ריקי שחם רביצקי

next song
הפאראנויה של הפסיכופטים
ריקי שחם

בהמשך למאמר הקודם בנושא פסיכופתים, נדגיש כי הפסיכופת לכאורה נראה ככל אדם, הוא יכול לעסוק בכל מקצוע שהוא, החל מאומנות, רפואה, עיתונאות פוליטיקה וכו. הפער המתקיים בין העולם הנורמטיבי שמקיים הפסיכופת לבין עמדתו הפרוורטית שבעולמו של הפסיכופת, הוא גדול. חשוב לציין, כי קשה למצוא הגדרות מקצועיות לנושא זה, אבל אפשר למצוא לו דוגמאות רבות בספרות ובקולנוע. 

 

הדוגמאות שהבאתי במאמר הקודם הן היו דוגמאות של אנשים מן היישוב שמנהלים אורח חיים נורמטיבי עם מקצועות חופשיים, נשואים עם ילדים. הצד האפל של אישיותם, מגדיר את הקצוות שבו הם מהלכים בחייהם, אלה קצוות מתגרים המתקיימים בשוליים של הקיום האנושי, מקום ששם ערכים לא מתקיימים, אלא רק צרכים וסיפוקים מידיים של עולמות אפלים ונסתרים.

 

הפסיכופת שחייו מתנהלים בתוך החברה מסתיר את אפלות כוונותיו בתוך מרקמים בנאליים ושימוש במושגים מתחסדים כמו: טוב לב ועזרה לזולת. הפסיכופת, המתקיים מתוך רצון לפגוע באחר, נעשה אלים כשאך נדמה לו שהאחר מגלה חלק מדימויו בעולמו האפל, הוא הופך להיות פרנואיד חסר תקנה, הוא מפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלו על מנת להסתיר את עולם העיוותים המודחק של הקיום ההוייתי שלו. 

 

הפרנואיד יהפוך כל אחר לגוף מאיים, וכל הגדרה הניתנת על מנת להגדיר משהו הדומה לו או הזהה לכשכמותו, הוא יאמצה ויחבוק אותה בתוך שק אפלותו וזו תשמש לו עילה בהאשמת האחר על עצם הגדרתו הוא. הפסיכופת מחפש הגדרות שווא, מחפש את אישיותו בתוך עולם הגדרות שאין לו שום חלק מקיומם.

 

 

הפסיכופת הוא בהחלט דמות ספרותית, לשם כך ניתן להפנות אתכם לסרט ה"מרד על הבאונטי", או לספר "השטן בעיר הלבנה" שנדון בו בהמשך. הפסיכופת אובססיבי על הקיום הפרנואידי שלו, האובססיה היא חלק מקיומו, חייו מאוימים על ידי הפרנויה העוטפת אותו. הפרנואיד חייב להמציא סיבה לקיום הפרוניה שלו, זוהי עילת חייו.

הפאראנויה של הפסיכופטים מאת ריקי שחם רביצקי

הפאראנויה של הפסיכופטים

ריקי שחם

בהמשך למאמר הקודם בנושא פסיכופתים, נדגיש כי הפסיכופת לכאורה נראה ככל אדם, הוא יכול לעסוק בכל מקצוע שהוא, החל מאומנות, רפואה, עיתונאות פוליטיקה וכו. הפער המתקיים בין העולם הנורמטיבי שמקיים הפסיכופת לבין עמדתו הפרוורטית שבעולמו של הפסיכופת, הוא גדול. חשוב לציין, כי קשה למצוא הגדרות מקצועיות לנושא זה, אבל אפשר למצוא לו דוגמאות רבות בספרות ובקולנוע. 

 

הדוגמאות שהבאתי במאמר הקודם הן היו דוגמאות של אנשים מן היישוב שמנהלים אורח חיים נורמטיבי עם מקצועות חופשיים, נשואים עם ילדים. הצד האפל של אישיותם, מגדיר את הקצוות שבו הם מהלכים בחייהם, אלה קצוות מתגרים המתקיימים בשוליים של הקיום האנושי, מקום ששם ערכים לא מתקיימים, אלא רק צרכים וסיפוקים מידיים של עולמות אפלים ונסתרים.

 

הפסיכופת שחייו מתנהלים בתוך החברה מסתיר את אפלות כוונותיו בתוך מרקמים בנאליים ושימוש במושגים מתחסדים כמו: טוב לב ועזרה לזולת. הפסיכופת, המתקיים מתוך רצון לפגוע באחר, נעשה אלים כשאך נדמה לו שהאחר מגלה חלק מדימויו בעולמו האפל, הוא הופך להיות פרנואיד חסר תקנה, הוא מפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלו על מנת להסתיר את עולם העיוותים המודחק של הקיום ההוייתי שלו. 

 

הפרנואיד יהפוך כל אחר לגוף מאיים, וכל הגדרה הניתנת על מנת להגדיר משהו הדומה לו או הזהה לכשכמותו, הוא יאמצה ויחבוק אותה בתוך שק אפלותו וזו תשמש לו עילה בהאשמת האחר על עצם הגדרתו הוא. הפסיכופת מחפש הגדרות שווא, מחפש את אישיותו בתוך עולם הגדרות שאין לו שום חלק מקיומם.

 

 

הפסיכופת הוא בהחלט דמות ספרותית, לשם כך ניתן להפנות אתכם לסרט ה"מרד על הבאונטי", או לספר "השטן בעיר הלבנה" שנדון בו בהמשך. הפסיכופת אובססיבי על הקיום הפרנואידי שלו, האובססיה היא חלק מקיומו, חייו מאוימים על ידי הפרנויה העוטפת אותו. הפרנואיד חייב להמציא סיבה לקיום הפרוניה שלו, זוהי עילת חייו.

ריקי שחם

הפאראנויה של הפסיכופטים

ריקי שחם

next song
המתחזה
ריקי שחם רביצקי

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

המתחזה מאת ריקי שחם רביצקי

המתחזה

ריקי שחם רביצקי

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

ריקי שחם רביצקי

המתחזה

ריקי שחם רביצקי

next song
תרפיה באמצעות צילום
ריקי שחם רביצקי

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

תרפיה באמצעות צילום מאת ריקי שחם רביצקי

תרפיה באמצעות צילום

ריקי שחם רביצקי

המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.

הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.

הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.


הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.

אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.

נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.

נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.

יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.

ריקי שחם רביצקי

תרפיה באמצעות צילום

ריקי שחם רביצקי

next song
האמת על חיי השקר של הפסיכופט
ריקי שחם רביצקי

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

האמת על חיי השקר של הפסיכופט מאת ריקי שחם רביצקי

האמת על חיי השקר של הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

במאמר על פסיכופטים, שפורסם באתר זה (ראו קישור בסוף המאמר הנוכחי)  הבאנו שתי דוגמאות מנוגדות לדמויות פסיכופטיות וניסינו לבנות מהן אב טיפוס של פסיכופט מצוי. כרגע נתקדם בחקירה?

במאמר קצר זה, ננסה להתייחס לשקר בחייהם של פסיכופטים.

כעובדה, השקר הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הפסיכופט. השקר הוא אצלם כטבע וכהרגל. הפסיכופטים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא דרך מסננות השקר, גם כשאין להם צורך קיומי בכך. השקר אצלם הוא צורה של תפישה של קיומיות, היינו אומרים, שהם מתקיימים בתוך שדה של אקזיסטנציאליות שקרית. כל תפישת המציאות אצלם מעוותת בשקריותה. התפישה לא יכולה לקלוט את האמת כמו שהיא, כאמת לאמיתה.  אין אמת לאמיתה. העובדות אינן חלק מעולמם של הפסיכופטיים. תפישת המציאות של הפסיכופט היא תפישה יוצרת מציאות. הם כמו אנשי תיאטרון כותבי תסריטים ובימאים. הם מייצרים מציאות תוך כדי דיבור. היכולת התיאטראלית שלהם כל כך גבוהה, שהעומד מולם עומד נבוך ומשתהה ולא מרגיש, שתוך זמן קצר הוא מתפקד בתוך השדה הפסיכופטי של אותו פסיכופט והופך להיות בעל כורחו חלק מאותה דרמה.

הפסיכופט הוא Drama Queen

הוא עומד על בימת המציאות ומייצר דרמה משלו מנותקת לחלוטין מהאמת.
אותה דמות חסרת מעצורים בדרמת המציאות שלה, מסוגלת לעמוד על במת העולם שם היא מייצרת את תסריטיה. מסתכלת על הקהל היישר בעיניים ובו בזמן משדרת כנות, תמימות, שקט והגינות. הקהל נתפש בכנפיים של זה וממריא ביחד עם הפסיכופט לעולם האשליות. כולם נופלים בפח של זה. בעזרת השקרים שלהם הפסיכופטים שולטים בכל מערכת יחסים. כל מערכת כזאת הופכת לתסריט משל עצמה. הם משתמשים באגירת מידע מהאחר. המידע הופך להיות חלק מהתסריט שלהם, בהמשך ישלטו באחר בעזרת מידע זה ויגרמו להשפלתו. כל מערכת יחסים שהפסיכופט מייצר היא חלק מהתוכנית הדרמטית שלו במציאות. הפסיכופט משקר ללא פחד. הזיכרון והאמת לא רלוואנטיים לגביו, הם רק מצע שעליו אותה דרמה שקרית תתקיים, הם תמיד ישתמשו באיזשהו מוטיב אמיתי ועליו הם יוצקים את דרמת השקר. הפסיכופט הוא שקרן כרוני, הוא ממציא מציאות. כגודל הכישרון הפסיכוטי שלו כך היכולת שלו להכניס את האחר לתוך השדה התיאטראלי המעוות שלו.

כאמור, לפסיכופט יש ארכיון של פיסות מידע ואינפורמציה מכל אדם שעובר בדרכו. בפיסות מידע אלה הוא משתמש כדי לייצר את המציאות שלו, לפעמים הוא יכול להגיע למצב שבו הוא משאיל פיסות חיים שלמות מהאחר ומנכס אותם לעצמו.

השאלה הבאה שנצטרך להתמודד איתה היא:

האם Drama Queen זה מונע אך ורק מתוך הפרעה אישיותית או שהתשובה תזרוק אותנו לכיוון הפילוסופי והאתי?

האם הפסיכופט מונע מכוח הרשע?

ריקי שחם רביצקי

האמת על חיי השקר של הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

next song
הרוע - המניע את הפסיכופט
ריקי שחם רביצקי

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

הרוע - המניע את הפסיכופט מאת ריקי שחם רביצקי

הרוע - המניע את הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

 אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

____________________________________

קטע מתוך "אנשי השקר" (People of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

     "... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

    הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

    בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

    צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("Militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

    * כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
    * מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
    * משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
    * בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
    * עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
    * שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
    * קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
    * אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
    * בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

ריקי שחם רביצקי

הרוע - המניע את הפסיכופט

ריקי שחם רביצקי

next song
קרמשניצה וביו אנרגיה
ריקי שחם רביצקי

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

קרמשניצה וביו אנרגיה  מאת ריקי שחם רביצקי

קרמשניצה וביו אנרגיה

ריקי שחם רביצקי

נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.

"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?

שואלת הילדה.

אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".

הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.

אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.

אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.

ריקי שחם רביצקי

קרמשניצה וביו אנרגיה

ריקי שחם רביצקי

next song
מחצית החיים – פרידריך הלדרלין
ריקי שחם רביצקי

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין מאת ריקי שחם רביצקי

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין

ריקי שחם רביצקי

צהבת אגסים גוהרת

ובשלל ורדי-בר

הארץ על האגם,

הו ברבורים מתוקים,

ושכורי נשיקות

תטבלו ראשיכם

במים קדושים צלולים.

 

אללי, מנין אקח, עם בוא

החורף, את הפרחים, ומניין

את אור החמה

וצללי האדמה?

אלמות וקרות נצבות

החומות, ברוח

חורקות שבשבות.

ריקי שחם רביצקי

מחצית החיים – פרידריך הלדרלין

ריקי שחם רביצקי

next song
פריס
ריקי שחם רביצקי

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

פריס מאת ריקי שחם רביצקי

פריס

ריקי שחם רביצקי

פריס. עדיין חורף. אני פה. היופי הזה עוטף אותי בנחוחות של עיר. וזו עכשיו עירי.
אני מודה לנסיבות שהביאו אותי לפה.
רודן קטן רצה לקלל,
ואני בורכתי בטעם של עיר.

פריס.

ריקי שחם רביצקי

פריס

ריקי שחם רביצקי

next song