ריקי שחם רביצקי

שירה

רוע ככוח מניע המפעיל פסיכופתים
ריקי שחם

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

קטע מתוך "אנשי השקר" (people of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

"... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

* כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
* מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
* משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
* בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
* עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
* שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
* קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
* אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
* בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

רוע ככוח מניע המפעיל פסיכופתים מאת ריקי שחם

רוע ככוח מניע המפעיל פסיכופתים

ריקי שחם

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

קטע מתוך "אנשי השקר" (people of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

"... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

* כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
* מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
* משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
* בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
* עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
* שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
* קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
* אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
* בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי.  לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית.  המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע  הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

קטע מתוך "אנשי השקר" (people of the lie) שבו מתאר פסיכולוג אמריקאי ידוע את  פגישותיו עם אנשים שלדעתו מגלמים רשע טהור.

ד"ר סקוט פק מתייחס לרשעים כ"נרקסיסטים ממאירים" (malignant narcissit) ומתאר את אותם אנשים המגלמים לדעתו את הרשע, אותם "אנשי השקר", באופן הבא:

"... אין להם כל יחס כהוא זה של כבוד כלפי האמת; הם משקרים וחיים בעולם של שקרים. הם מאסטרים של התחזות ומלבישים על עצמם מסיכות של כבוד וטוב עד כדי אדיקות דתית. החזות המנומסת והנכבדות שלהם הם המרכיב החשוב ביותר עבורם.

הרשע שלהם מתבטא בעיקר בשימוש כוחני של כפית רצונם על האחר באילוצים גלויים או סמויים. הם הורסים את האחר כדי להגן ולשמור על שלמותה החולה של האחד - עצמם. הם ההפך הגמור של אלו שרוצים להיאבק בחולי הרוע, ההפך הגמור של בריאות נפשית, שהיא תהליך ארוך ומתמשך של מחויבות למציאות, בכל מחיר.

בפגישה ביני לבין מטופל כזה ראיתי איך הוא לפתע דמה לי לנחש מתפתל בעל עוצמה רבה... יותר מגופו הזע, מפחידים היו פניו. עיניו התכסו במין אדישות אצלה של זוחל... הוא היה ייצוגו של הרוע, לא סתם חולה....

צפיתי בצדדים האפלים במיוחד של האדם, אותם אין הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר ללא התבוננות רוחנית ואולי אף דתית...".

פק מתאר את אחת מהמטופלות שלו, שרלין, כמישהי שהייתה בלתי מסוגלת לחלוטין לחוש אמפתיה כלפי אחרים בכל דרך שהיא. כמו אנשי שקר אחרים, גם היא ראתה בכל אדם אחר חפץ למשחק או כלי שאפשר בעזרתו לעשות מניפולציות לפי יכולותיו השונות או לשם הפקת הנאה ושעשוע. פק טוען שאנשים כאלו אינם ניתנים לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, ומטיל ספק באפשרות לרפאם.

הוא מגדיר רשע כמצב של "בערות לוחמנית" ("militant ignorance"), שכן בעוד שהתפיסה הדתית יהודית-נוצרית מגדירה במקורה את ה"חטא" כתהליך שמוביל אותנו ל"פספס את הנקודה" ולשגות, ומרבית האנשים מודעים לכך ברמה זו או אחרת, האנשים שאצלם הרשע פעיל נאבקים מול התפיסה הזאת ונלחמים על ידי סרבנותם לקבלה.

פק מגדיר את אלה שהוא קורא להם רשעים בתור אנשים שבורחים או מסתתרים ממודעותם עצמם (וזאת על ידי רמייה עצמית ותעתוע עצמי, בראש ובראשונה). מצב זה, לדעתו, שונה לחלוטין ממצב של חוסר מודעות בטיפול פסיכוטרפויטי.

לפי פק, אדם רשע:

* כל הזמן ובשיטתיות מתעתע ומרמה, במטרה להימנע מרגשי אשמה וכדי לשמור על תדמית של כליל השלמות.
* מרמה ומתעתע באחרים כתוצאה מהתעתוע שלהם את עצמם.
* משליך את הרשע שלו כלפי אנשים ספציפיים במיוחד (שעירים לעזאזל שלו) בעוד שממשיך לנהוג בצורה נורמאלית עם אחרים ("חוסר רגישותם כלפיה היה סלקטיבי").
* בדרך כלל שונא תחת יומרה של אהבה, במטרה לרמייה עצמית ושל אחרים.
* עושה שימוש לרעה (abuse) בכל כוח רגשי ("כופה את רצונו על האחר באילוצים גלויים או סמויים").
* שומר על מכובדות רמה, ומשקר ללא הרף כדי לעשות זאת.
* קונסיסטנטי בחטאיו. אדם מרושע מוגדר לא כל כך על ידי עוצמת חטאיו, אלא בהתמדה שלו בהם (משמע בהרסנותו).
* אינו מסוגל לחשוב מזווית הראיה של הקורבן שלו (אותו שעיר לעזאזל שלו).
* בעל חוסר סובלנות מוסתר וסמוי לכל צורה של ביקורת או פגיעה נרקיסיסטית.

הוא טוען שרוב האנשים הרשעים מודעים לרשע שבמעמקיהם אך אינם מסוגלים לשאת את כאב ההתבוננות הפנימית או להודות בפני עצמם שהם אכן רשעים. כך, הם כל הזמן בורחים מהרשע של עצמם, ומעמידים את עצמם בפוזיציה של בעלי מוסר גבוה, ואילו האחר עבורם הוא מוקד הרשע. הרשע, לדעתו של פק, הינו הפרעה אישיותית. 

לדעתו של פק, אדם רשע בוחר להיות כזה. הרשע עולה מתוך בחירה חופשית כך: כל אדם עומד בצומת דרכים כאשר דרך אחת מובילה אל האלוהים והאחרת אל השטן. הדרך אל האלוהים היא הנכונה, והליכה בה משמעותה דומה לקבלת מרותו של כוח שהוא עליון עליך. אבל, כאשר אדם רוצה לשכנע את עצמו ואת האחרים שיש לו חופש בחירה, הוא יעדיף לבחור בדרך שלא ניתן לכנותה הדרך הנכונה. כך הוא בוחר בדרך הרשע. במשמעות דתית, פק מאמין כי אכן קיימים אנשים שהשטן פועל דרכם ("possessed") והם כקורבן של הרשע, אך הם מעטים. רבים יותר, לדעתו, הם המקרים של רשע אנושי מובהק, ולאלה קשר הדוק עם השטן, מתוך בחירה חופשית שלהם.

ריקי שחם

רוע ככוח מניע המפעיל פסיכופתים

ריקי שחם

next song

חזרה